מסכת בבא בתרא דף צ׳ עמוד ב׳

כך אין מוציאין לסוריא פי' הקונטרס משום דקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש ואע"ג דלמאן דאמר שמיה כבוש מצינו שהחמירו בארץ ישראל יותר מבסוריא כדאמרינן בפ"ק דגיטין (דף ח. ושם) המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ אף על גב דקסבר שמיה כבוש כדמוכח התם מכל מקום נראה לרשב"א כפירוש הקונטרס מדקאמר כשם שאין מוציאין לחוצה לארץ כך אין כו' משמע דסבר דלאו שמיה כבוש מדמשווה אותה לחוצה לארץ וטעמא דלא שמיה כבוש כדיליף בספרי בסוף פרשת והיה עקב כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו' ויליף התם דדוקא מה שיכבשו בחוצה לארץ אחר שיכבשו כל ארץ ישראל לכם יהיה ודוד לא עשה על פי ב"ד אלא מדעתו וכבש ארם נהרים וארם צובה עד שלא כבש כל ארץ ישראל ולכך קרי ליה כבוש יחיד לפי שמדעתו עשה:

לסוריא סוריא היא ארם צובה וארם נהרים ועל שם סוריא קרי ללשון ארמי סורסי כדאמרינן (בראשית רבה פ' עה) אל תהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי בתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו כבוד בתורה דכתיב יגר שהדותא ובנביאים דכתיב כדנה תאמרון להון ובכתובים דניאל ועזרא אלמא סורסי היינו ארמי דלבן מארם נהרים היה ודניאל נמי לשון ארמי הוא כדכתיב וידברו הכשדים למלך ארמית וא"ת דבסוף מרובה (ב"ק דף פג.) תניא בארץ ישראל לשון סורסי למה אלא או לשון הקודש או לשון יונית ואמר רב יוסף בבבל לשון ארמי למה אלא או לשון הקודש או לשון סורסי משמע דלשון סורסי לחוד ולשון ארמי לחוד ואומר ר"ת דלשון אחד הוא אלא שמתחלק לכמה ענינים כעין לעז שמשתנה בכמה מדינות ותדע דאונקלוס תירגם עד הגל סהיד דגורא ולבן קרא לו יגר שהדותא:

זה שאמרו שלא להוסיף על המדות יתר משתות פירושו שתהא אותה מדה נקראת על שם הראשונה אבל רצו לעשות מדה מחודשת מוסיפין או גורעין כרצונם ואין זה נקרא תוספת או מגרעת אלא שהיא מדה אחת שלא ממין שאר המדות:

אסור לאדם לאצור פירותיו על דעת שיתיקרו וימכור ביוקר והעושה כן הרי הוא כמפקיע את השער ר"ל שמיקרו כדי ליקר מה שבידו אלא ראוי לו למכרם תכף למקחו וירויח בהם כשיעור המיועד לו ר"ל שתות ומ"מ אם היתה כונתו כדי להרויח בהם את השער ר"ל שהוא אוצרם לכונה שבשעה שיתיקרו יהא מוכרם הוא כשער הזול כדי שיראו ממנו וילמודו מותר ומ"מ טוב מזה ומזה להתחיל במכירתם תכף מקחו והוא הנקרא תרעא חרפא שכל שמתחילין למכור אף השער הוחל להיותו יוצא בזול לרוב המוכרים וכיון דרווח רווח דברים אלו אינן אלא בלוקח מן השוק אבל מה שאוסף משלו רשאי לעשות ממנו אוצר עד כמה שירצה שאין כאן הפקעת שער ואף בלוקח מן השוק לא נאסר אלא בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות אבל תבלין כמון ופלפלין ושאר העיקרים מותר ואף בלוקח מן השוק ודברים שבחיי נפש לא נאסרו אלא בארץ ישראל או בעיר שרבה ישראל שלא נגעו בזו מן הדין אלא ממדת חסידות יש מקצת שנים שמותר לאצור את הפירות אף על צדדין אלו והם ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית ומ"מ אם היתה שנת בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור בצדדים שהוזכרו מפני שמפקיע את השער הראוי ומיקרו וכל שמפקיע את השער או אוצר פירות על אותה כונה או מקטין איפה הרי הוא בכלל מלוה ברבית וענין כלם כיס המות של רבית נתון בתוכו שממנו ימותו כלם:

אין מוציאין פירות שיש בהם חיי נפש מארץ ישראל לחוצה לארץ ואף לא לסוריא ואף לא ממלכות למלכות בארץ ישראל עצמה ר"ל מרשות מלך זה לרשות מלך אחר:

בפרשב"ם בד"ה וש"מ מוסיפין כו' לכל חלק שמונה שקלים ודינר כו' והוי נ"ח סלעים ודינר עכ"ל ולא דק עוד בשליש דינר לכל חלק וק"ל:

אבוה דשמואל מזבין לפרי בתרעא חרפא פירוש היה מוכר פירותיו בשעה שמביא אותם משדותיו ולא היה מכניס אותם לאוצר כלל אלא היה מוכרן בלבד בשער החדש שהוא תחלת יציאת השער והוא הנקרא תרעא חרפא ולא היה משהה אותן אצלו כלל. ושמואל בנו היה משהה אותן אצלו עד אחרית הביעור שהפירות ביוקר והוא מוכר אותם בשער הזול כמו שהיו בשער ראשון. שלחו מתם דאבא עדיף מדברא דכיון דרווח רווח. כלומר שהיה מוכר אביו פירותיו בחרפא ולא משהה אותם אצלו כלל אינו בא השער מתחלתו לידי יוקרא וכיון דרווח רווח אבל בנו שלא היה מוכר פירותיו בחרפא אלא משהה אותם עד שיוקרו ואף על פי שלא היה מוכרן אלא כשער הזול לא היה מהנה אותם בשער כלום שכיון שהוקר השער הוקר ולפיכך מעשה האב עדיף ממעשה הבן. הרא"ם ז"ל.

אין אוצרין בארץ ישראל דברים שיש בהם חיי נפש מסתברא דלאו דוקא בארץ ישראל דאפילו בחוץ לארץ נמי אסור אלא להכי נקט תנא דברייתא אין אוצרין פירות בארץ ישראל משום דבארץ ישראל הוו ישראל רובא אבל הוא הדין בחוץ לארץ במקום שרובו ישראל והכי מוכחי עובדי דשמואל ואבוה דשמואל דהא אינהו בחוץ לארץ הוו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות מכירה ואף רשב"ם ז"ל כן כתב דדוקא בעיר שרובה ישראל. הר"ן ז"ל.

תוס' ד"ה לסוריא כו' או לשון סורסי בפנינו הגירסא שם פרסי:

מָה כְּתִיב אַחֲרָיו, "נִשְׁבַּע הֳ' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׁיהֶם". נראה לי בס"ד בשם יעקב רמוז שני שמות המסוגלים שהם שם פא"י ושם סא"ל שמכוונים בהם בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ (תהלים קמה, טז) והם מספר יַעֲקֹב [91+91=182] לכן נשבע בשמות אלו על בני אדם הרעים במעשים השייכים לממון של פרנסה.