מסכת בבא בתרא דף קנ״א עמוד ב׳

מתה וקיימו חכמים את דבריה פי' אלמא מתנת שכיב מרע במקצת לא בעי קנין וא"ת לפי סברתו של מקשה אמאי נקט מתה אפילו בלא מתה נמי כיון דמתנת שכיב מרע במקצת אינו חוזר דהוי כמתנת בריא וכן יש להקשות בהך דלקמן דתנו מנה לפלוני ומת כי לפי סברת המקשה אמאי נקט ומת כי אין נראה לומר שיחלוק רבא במה שאומר הרי היא מתנת בריא ולא יסבור שאם עמד אינו חוזר אלא דבעי קנין דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאית ליה לעיל (בבא בתרא דף קמח.) דמתנת שכיב מרע במקצת אינו יכול לחזור גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת כו' וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך ובהרבה מקומות בגמרא י"ל וליטעמיך ואינו אומר ועוד יש לומר כיון דסובר המקשה דלא בעי קנין הוא הדין נמי שסובר שיכול לחזור בו אי הוה כמתנת בריא הוי כמתנת בריא לגמרי ומנין לנו לחלק בזה:

תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה הכי גרסינן תנו גט ולא גרסי' תן גט זה דתן גט זה משמע שנתנו לו כבר אבל תנו משמע שעדיין לא נתנו אלא שמצוה להם ליתנו לו על ידי שליחות ואי גרסי' תן סתם לן תנא כר' מאיר דאמר בפרק קמא דגיטין (דף יב:) חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות הלכך לא קנה לו השליח אי נמי י"ל דמתוקמא כרבנן דאמרי זכות הוא לו ומיירי כגון שמראה לו ליתנו לו ולא נטלו עד לאחר מיתה אי נמי נטלו לאלתר ולא זכה בשביל העבד דהא דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף יג. ושם ד"ה האומר) כל האומר תנו כזכי היינו כשנתנו מיד ליד והא דקתני תן גט זה אשמועינן חידוש שאף על'. פי שעשאו מחיים והגט בעין ומינה שלוחים כבר לתת הגט כיון שניתן לאחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה מיהו אין נראה לר"י לגרוס זה דאם כן היכי מצי דייק בגמרא דבפ"ק דגיטין (שם:) על הך משנה דלא מיתוקמא הך משנה בשכיב מרע דאי בשכיב מרע לא הוה ליה למיתני תנו אלא כתבו ואי תנא זה לאשמועינן חידוש דלא יתנו לאחר מיתה אפילו הוה מתוקמא מתניתין בשכיב מרע [לא ה"ל למיתני כתבו] כיון דמיירי שהגט הוא בעין ואין נראה לומר דדייק מדהוה ליה למיתני כתבו גט זה לאשתי ותנו שטר שחרור זה לעבדי דהוי שמעי' דבשכיב מרע איירי מדתני כתבו ומדתני תנו שטר שחרור זה לעבדי אשמועינן חידוש דהא אין לו לתנא להשמיענו חידוש במה שהיה לו לשנות שני ענינים שהרי יש לו לקצר ולשנות ולערב הכל יחד ולא להאריך וא"ת מאי קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה הא כבר תנן ליה בפרק מי שאחזו (גיטין דף עב.) דאין גט לאחר מיתה ואמרינן נמי בריש כתובות (דף ב: ושם) אי אשמועינן דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה כו' וי"ל דמתניתין דהכא איצטריך שאף על פי שמינה שליח בחייו ולאחר מיתה נמי עומד השליח במקומו ויכול לגרש ששלוחו של אדם כמותו קמ"ל דלא ידעינן הא ממשנה דמי שאחזו (גיטין שם) ומההיא דמי שאחזו שמעינן שאף על פי שנתן לה גט מחיים אין גט לאחר מיתה וא"ת על על הך דדייק בגיטין על הך משנה דהכא איירי בבריא מדקאמר תנו ולא אמר כתבו ומנין לנו לדקדק דמיירי בבריא מדלא קאמר כתבו דלמא הא דתנן תנו לאשמועינן דאפ"ה אין כופין היורשין לשחרר ולא אתא כרבנן דפליגי עליה דרבי בברייתא דירושלמי בפ"ק דגיטין דקתני התם תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת אמר ר' זירא בסתם חולקים מה אנו קיימים אם באומר שחררו אף רבי מודה ואם באומר כתבו ותנו אף רבנן מודו אלא כן אנו קיימים באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו רבנן אומרים האומר תנו כאומר שחררו וי"ל דלא נחלתא מתניתין לאשמועינן דמצוה לקיים דברי המת דתשמע אם כופין היורשים אם לאו דלא נחתא אלא לאשמועינן שלא יתנו שלוחים שבמקומו גט לאחר מיתה:

תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה אומר ר"י דלמאן דמוקי בגמרא הך משנה בשכיב מרע אתי שפיר והוי סיפא דומיא דרישא והשתא מיירי כולה מתניתין בענין אחד [ומחלק] בין צוואת שכיב מרע בשטר לצוואת ממון דבשטר אין מועיל צוואתו לאחר מיתה כמו בממון ואע"פ שלא דמו לגמרי לפי שהשטר שרוצה ליתן לאחר מיתה אין בעולם והמנה בעולם מכל מקום כיון דבשעת מיתה שניהם בעולם דמו אהדדי קצת אבל למאן דמוקי לה התם בבריא ובמעמד שלשתן קשה דהשתא לא הוי רישא דומיא דסיפא דאין נראה לומר דקמשמע לן ברישא דאין מעמד שלשתן מועיל בשטר אם (לא תימא דתנו במתני' היינו כתבו וכי) האי גוונא שלא בא השטר לעולם לא מהני מעמד שלשתן ועל כרחך צריכין אנו לומר הא כדאיתא והא כדאיתא רישא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה וסיפא קמ"ל דין של מעמד שלשתן בממון ואע"ג דדייק התם בגמרא דסיפא איירי בבריא דומיא דרישא אלמא משמע שיש לנו לדמות אהדדי היינו טעמא בבריא דבעי לאוקומא בחד גוונא דאיירי בחד גברא אבל אינם דומות לגמרי אהדדי [הגה"ה] ועוד י"ל דמצי לאוקומא רישא דגט שחרור במעמד שלשתן כיון דאוקי מתניתין בהכי ואשמועינן ברישא דאע"ג דאמר תנו גט לאשתי במעמד שלשתן שאשתו רוצה בכך וכן העבד לא קנו בכך אפילו אם תמצי לומר שלענין זכות נייר השטר הוי ממון ואהני ליה מעמד שלשתן לענין שכתוב בתוכו לא מהני ואע"ג דתן כזכי דמי הכא לא יזכה בו העבד דאיכא לאוקמא דמיירי שאינו באותה שעה ברשות הנפקד ואנן בעינן מיד ליד א"נ שאין הנפקד רוצה לזכות לעבד וזוכה בעל כרחו במעמד שלשתן במתנה אבל לא בגט שחרור כדפרישנא לעיל בהמוכר את הספינה (בבא בתרא דף עו.) שמועיל מעמד שלשתן בעל כרחו של נפקד מיהו אין נראה להעמיד רישא בפלוגתא דאמוראי דאיכא דמוקי לה במעמד שלשתן ואיכא דמוקי לה בכתבו ותנו אלא ודאי בסיפא הוא דפליגי ולא הוי סיפא דומיא דרישא מכל וכל כדפרישית לעיל ולא גרסי' נמי בהך סיפא זה דאפילו בסתם מנה מיירי מתניתין כדאיתא בפ"ק דגיטין (דף יג. ושם):

הא דאמרינן אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן מתנת שכיב מרע במקצת דלא בעיא קנין. ואפילו הכי אם עמד אינו חוזר, דהרי הוא כמתנת בריא, כיון דשייר מקצת, קא סבר דאפילו בהא חששו שמא תטרוף דעתו עליו, ותקנת שכיב מרע שעשו דבריו ככתובין וכמסורין אף במה שדעתו ליתן במתנת בריא תקנו, כדי שלא תטרוף דעתו עליו, וקא סבר דמתניתין דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אף בלא קנין קא אמר, וכדמותיב רבינא לרבא.

רבא אמר רב נחמן צריכא קנין פירוש, או שאר הקנאות של בריא, שאילו יש בהן מטלטלין אינן נקנין בשטר אלא או בחליפין או במשיכה והגבהה.

ואי דקנו מיניה סופא אמאי אין מתנתו קיימת קשיא לי, לימא ליה רישא דקנו מיניה וסופא דלא קנו מיניה. וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמה למתניתין בתרי גווני רישא בדקנו וסופא בדלא קנו. ומכאן נראה לי תשובה לרבינו תם ז"ל שהעמיד משנתינו רישא בדקנו וסופא בדלא קנו, כי היכי דלא תקשי לרב דאמר מתנת שכיב מרע שכתבו בה קנין הרי היא כמתנת בריא ואם עמד אינו חוזר.

הא דקא מקשה ואי דקנו מיניה אמאי. נראה לי דלא קאמר אמאי אינה קיימת [כלל], דהא לשמואל דאמר לא ידענא מאי אידון בה אפילו מת אינה כלום. אלא הכי קאמר, אמאי אינה קיימת ואימת קנה, דאי לרב מתנתו קיימת, ואילו לשמואל אפילו מת לא קנה. ופריק כשמואל דאמר שכיב מרע הכותב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו עמד חוזר, ובמיפה את כחו, דאי לא אפילו מת לא קנה, ולרב מוקמינן למתניתין בענין אחר כדבעינן למכתב לקמן.

מצוה מחמת מיתה בעלמא בעיא קנין נראה לי דרב הוא סבר דמתניתין דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אפילו במצוה מחמת מיתה הוא, דכל ששייר מוכחא מלתא דלא הקנה [אלא] אם ימות בלבד, שהרי משייר הוא לסמוך על מה ששייר אם עמד, ואף על גב דאמר ווי ליה דמית, לא גמר בדעתו מיתתו ושיורו מוכיח עליו ובעיא קנין. ואם עמד אינו חוזר קאמר, דאי אפשר לומר בעיא קנין אפילו מת ואם עמד חוזר, דאם כן הוא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין לשטר לאחר מיתה. כנ"ל.

שכ"מ שכתב כל נכסיו מעכשו ובקנין הרי זו מתנת בריא לגמרי וכל שהגיע השטר ליד המקבל או קנו מידו זכה וכל שלא היה שם קנין או הגעת שטר לא קנה אף לאחר מיתה שאין זו אלא מתנת בריא ואין דין מחמת מיתה במי שמקנה מעכשו אפילו בכל נכסיו הואיל ולא פירש שמחמת מיתה הוא מצוה וכן אם כתב מתנת מקצת וקנו ממנו אף בלא מעכשו הרי זו כמתנת בריא וכל שלא פירש מחמת מיתה אינו חוזר צוה מחמת מיתה חוזר ולא סוף דבר שאמר בפירוש שמחמת מיתה הוא מצוה אלא אף כשהדברים מוכיחים כן כגון שהיה אומר אוי לו שהוא הולך למות וכיוצא בדברים אלו מעשה היה באשה אחת שהיתה לה כרם אחד והיתה חולה תמיד וכל זמן שהיתה חולה היתה מצוה להיותו אותו כרם לאחיה וכל שמתרפאת חוזרת פעם אחת חלתה ושלחה בעד אחיה שיבא אצלה ותורישנו מאותו הכרם ומתוך שהיתה מוחזקת אצלו להתרפא לא רצה לילך ושלחה לו שיבא ותקנהו לו ככל רצונו הלך אצלה והשתדל עמה לשייר בצואתה עד שתהא מתנת מקצת וקנו ממנה ולא הזכירה שמחמת מיתה היא מצוה והיה סבור להחזיק בה כמתנת בריא וכשנתרפאת וחזרה בה יצאו עדים ששמעו שהיתה אומרת ואי לה דקא מיתא ובא מעשה לפני חכמים ודנוה כמצוה מחמת מיתה:

למטה יתבאר במתנה שכ"מ שכתוב בה בחיים ובמות בין בכל בין במקצת דינה כמתנת שכ"מ לא אמר ובמות אלא לומר שלא יקנה אלא לאחר מיתה וזה שכתב בחיים אינו אלא דרך סימן טוב להעלות על דעתו שיחיה מאותו חולי וכן אפילו כתוב בה מחיים:

מתנת שכ"מ במקצת הואיל ואינו מחלק כל נכסיו והדברים מוכיחים שלבו חס על השיור כדי לסמוך עליו הרי היא כמתנת בריא הואיל ואינו פורט בה שמחמת מיתה הוא מצוה או שלא אמר דברים המוכיחים על כך והילכך אם יש בה קנין קנה מחיים ואם עמד אינו חוזר ואם אין שם קנין לא קנה אף לאחר מיתה והגעת השטר ליד המקבל אין עושה בזו כלום על כל פנים לקנין הוא צריך וכל שפורט שבמתנת שכ"מ הוא נותן הרי הוא כמפרש שמחמת מיתה הוא מצוה ואפילו במקצת ובקנין אם עמד חוזר ואין צריך לומר בכל:

נתן מקצת הנכסים במתנת שכ"מ או שצוה בפירוש מחמת מיתה או שנתן כל נכסיו שדינו כמתנת שכ"מ אף בסתם אינו צריך קנין כלל שדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים הם ולא עוד אלא שאם קנו מידו יש לפקפק בה שמא לא גמר להקנות אלא בשטר והואיל ומתנה זו אינה קונה אלא לאחר מיתה אין שטר לאחר מיתה ומתוך כך מבטלין צואה זו ואין תפיסה מועלת בו שכבר זכו בה יורשים וכן כתבוה גדולי הגאונים אלא שגדולי המפרשים נוטים לומר שאם תפש אין היורשים מוציאים מידם ואין זוכה בה מדין מצוה לקיים דברי המת שאין דין זה נאמר אלא על הדרכים שכתבנו למעלה ואם פירש בקנין זה שליפות את כחו הוא מכוין כגון שיכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או שיאמר בפירוש וקנינא ממנו ליפוי כחו הרי זה קנה ואין הקנין מעכב ובכל אלו אע"פ שקנו מידו ליפוי כח אם עמד חוזר שאין קנין העשוי ליפוי כח מפקיע תורת שכ"מ כלל:

שכ"מ שאמר תנו גט שחרור זה לעבדי ומת קודם שיתנוהו לו לא יתנו לאחר מיתה ומ"מ אם לא מת אינו יכול לחזור אע"פ שלא הגיע ליד העבד וכשיגיע לידיו יצא לחירות אמר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה ואף קודם מיתה אם רצה חוזר אמר תנו מנה לפלני ומת יתנו לאחר מיתה שדבריו ככתובים וכמסורים אמר כתבו ותנו מנה לפלני ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם צוה בכתיבה זו ליפוי כח כגון שאמר תנו מנה לפלני וכתבו לו בהן שטר כדי ליפות כחו וכיוצא בדברים אלו כותבין ונותנין אף לאחר מיתה:

בד"ה מתה וקיימו כו' שיחלוק רבא במה שאומר כו' ולא יסבור שאם עמד אינו חוזר אלא דבעי קנין דהא שמעינן ליה לרב נחמן כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל והא בודאי איירי סתמא כל היכא דקונה ש"מ כו' והיינו אף בלא קנין עכ"ל וכפי מה שהבין דבריהם הם תמוהים דטפי תקשי להו בפשיטות אמלתא דרבא דהכא דאמר דבעי קנין ובלא קנין ודאי דאם עמד חוזר ומרב נחמן דלעיל דסתמא איירי אף בלא קנין שמעינן דאינו חוזר גם קשה לדבריו למה נקטו בדבריהם רבא דרב משרשיא ורבינא ה"ל למנקט בדבריהם גם אם מסתבר להו בקושייתם דליכא למימר דלית ליה הא דרב נחמן דלעיל א"כ איך לא חשו אדבר זה בתירוצם שכתבו ועי"ל כו' דלא בעי קנין ה"ה נמי שסובר שיכול לחזור בו כו' הא רב נחמן דלעיל לית ליה האי סברא דסתמא איירי בלא קנין ואפ"ה קאמר דאם עמד אינו חוזר ואין זה דרך התוס' אבל ביאור דברי התוספות נ"ל דמשמע להו לכאורה דרב משרשיא ורבינא לא פליגי ארבא אלא בהא דקאמר רבא דמתנת ש"מ במקצת בעי קנין ואינהו קאמרי דלא בעי קנין אבל בהא דמתנת ש"מ במקצת אם עמד אם הוא חוזר או אינו חוזר לא פליגי עליה דרבא והשתא מדברי רב משרשיא ורבינא ליכא לאוכחי מידי דאיכא למימר דבלא קנין אם עמד תוזר ולהכי נקט במתני' מת דוקא ודרב נחמן איירי דוקא בקנין ולכך אם עמד אינו חוזר אבל מדברי רבא הוכיחו כי אין נראה שיחלוק רבא כו' ר"ל שיהיה מפליג בזה שאמר רבא הרי הוא כמתנת בריא שלא יסבור כן לענין שאם עמד אינו חוזר כמתנת בריא אלא לענין דבעי קנין אמר דהוי כמתנת בריא אבל אם עמד חוזר אפי' בקנין דבהך מלתא לא הוי כמתנת בריא ואהא קאמרי דהא שמעינן ליה לרב נחמן כו' וא"כ מ"מ בקנין ע"כ אית ליה דאינו חוזר וכיון דע"כ רבא אינו חוזר קאמר רב משרשיא ורבינא נמי אינו חוזר קאמרי למר כדאית ליה בקנין ולדידהו אף בלא קנין דבאינו חוזר לא פליגי עליה דרבא וא"כ אכתי תקשי אמאי נקט מת במתני' וה"ה ממתני' דהכא דקתני בשייר כל שהוא מתנתו קיימת כו' ה"מ לדחויי לכאורה דלית לן למימר לרבא דבעי קנין דאם עמד חוזר אלא דניחא להו לאתויי מרב נחמן דלעיל דבהדיא קאמר אם עמד אינו חוזר אבל מתני' איכא לדחוקי דמתנתו קיימת דוקא במת ובסיפא דלא שייר אין מתנתו קיימת אפילו מת ואפילו בקנין דה"נ אמרינן לקמן לשמואל לפרשב"ם והשתא נמי ניחא שכתבו ועי"ל דסבר המקשה כו' ר"ל דודאי כן הוא לרבא דסבר דבעי קנין כמתנת בריא בהא נמי הוי כמתנת בריא דאם עמד אינו חוזר אבל לפי סברת המקשה דרב משרשיא ורבינא דס"ל דלא הוי כמתנת בריא ולא בעי קנין ה"ה נמי בהא לא הוי כמתנת בריא ואם עמד חוזר ושפיר נקט במתני' דוקא מת ורב נחמן דלעיל דאמר אינו חוזר איירי דוקא בקנין והדברים ברורים לכל מבין ודו"ק:

בד"ה תנו גט כו' ול"ג תן גט דתן גט משמע שנתנו כבר כו' עכ"ל דלשון תן לא משמע כתוב ותן דאחד לא יכתוב גט רק הוא יכול להיות שליח לזכות בו אבל תנו משמע דלשנים אומר שהם יהיו העדים ויכתבו אותו ויעשו שליח ליתנו וק"ל:

בא"ד כל האומר תן כזכי דמי היינו כשנתנו כו' והא דקתני תנו גט זה אשמועינן כו' עכ"ל כן הגיה מהרש"ל אבל אין צורך להגיה מלת זה דלפי דברי התוס' דהכא משמע להו דתן בלחוד נמי משמע דהוי הגט בעין כמו שכתבו לעיל מיהו בתוס' פרק קמא דגיטין לא משמע להו הכי רק מזה ק"ל:

בא"ד ואם תאמר מאי קמשמע לן דאין כו' א"ר זירא בסתם חולקים כו' כצ"ל:

בד"ה תנו מנה כו' אבל למאן דמוקי לה התם בבריא ובמעמד ג' כו' עכ"ל יש לדקדק למאן דמוקי לה התם בבריא תקשי ליה אמאי נקט מת דבלא מת נמי במעמד שלשתן קני כמו שהקשו התוספות לעיל לפי סברת המקשה ויש ליישב כיון דלא מת לא הוי רבותא טפי ממת איכא למימר שפיר דנקט ומת איידי דרישא דתנו גט דלא יתנו לאחר מיתה אבל לפי סברת המקשה דאיירי בש"מ ולא מת הוי רבותא טפי ממת לא ה"ל למתני מת משום איידי דרישא ודו"ק:

מתנת שכיב מרע במקצת כו' והרי היא כמתנת שכיב מרע שנקנית באמירה שמא תטרף דעתו עליו לפיכך לא הטריחו להקנאת בריא ורבא אמר רב נחמן צריכה קנין (או) כמו כל הקנאת בריא ואם מטלטלים הם צריכים קנין לפי שאין נקנין בשטר. הראב"ד. וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: רבא אמר רב נחמן צריכה קנין. פירוש או שאר הקנאות של בריא שאלו יש בהם מטלטלים אינם נקנין בשטר אלא אם בחליפים או במשיכה והגבהה.

מאי לאו דלא קנו מיניה ולא עשו לו שום הקנאת בריא כגון שהיו שם מטלטלים ולא הקנה אותם על גב קרקע ואף על פי כן מתנתו מתנה באמירה בעלמא.

אי הכי אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה כו'. ותימא ולישני דמיירי בדלא קנו מיניה וכגון שלא נכתב השטר בלשון צוואה אלא בלשון מתנה והילכך כי שייר הויא ליה מתנת בריא שקונה קרקע בשטר כשמסר לו השטר וכי לא שייר הויא ליה מתנת שכיב מרע בכולה דלא קני אבל (קנין) בקנין קני. ויש לומר דאם איתא דבקנין קני במסירת השטר נמי קני דהוי כמו קנין. והר"מ פירש דמתניתין כשנכתב השטר בלשון צוואה דאי נכתב בלשון מתנה הוה קני כמו בקנין. הרא"ש.

ואי דקנו מיניה אמאי לא הא איכא מיפה את כחו דמקנה בקנין כדאיתא לקמן. אמר ליה הכי אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אף על פי שקנו מידו עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה והא ודאי במיפה את כחו דאי לא אפילו לא עמד ולא חזר אין מתנתו מתנה אלא כיון שהקנה לו באמירה תחילה אף על פי שהוסיף לו קנין מתנת שכיב מרע הויא וחוזר. הראב"ד ז"ל.

האומר תנו גט לאשתי כו' לא גרסינן זה דלשון זה משמע שמסרו ליד השליח ואם כן לרבנן דקאמרי בפרק קמא דגיטין זכות הוא לעבד כו'. ומיהו מצינו למיגרס זה וכגון שלא מסרו לידו אלא מראה להם הגט ומצוה להם ליתנו לעבד והם לא נטלוהו עד אחר מיתה וקמשמע לן אף על פי שכבר נכתב הגט ומזומן ליתנו אפילו הכי לא יתנוהו לאחר מיתה. אי נמי אפילו נטלוהו לאלתר אפילו הכי לא נשתחרר העבד כיון שלא נתנו להם מיד ליד כדפירש רבינו תם בגיטין דלא אמרינן תן כזכי אלא בנותן מידו ליד השליח. ואין לתרץ דמתניתין אתיא כרבי מאיר דאמר חוב הוא לעבד כו' דהא רבי מאיר אית ליה מצוה לקיים דברי המת ואם כן אמאי לא יתנו לאחר מיתה דנהי דמגט זה אינו יכול להשתחרר מכל מקום יכפו היורשים לשחררו כדאמרינן בפרק השולח פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח כו' ותניא נמי בתוספתא עשיתי פלוני עבדי בן חורין כו' ומיהו יש לומר הא דקתני לא יתנו לאחר מיתה היינו בגט זה אבל בגט אחר ישחררוהו. אי נמי אף באחר אינם חייבים שהרי לא צוה לשחררו אלא ליתן לו גט זה ואין כאן מצוה לקיים דברי המת. הרא"ש.