מסכת בבא בתרא דף ל״ו עמוד א׳

הכי גריס ר"ח אכלה ערלה שביעית וכלאים הויא חזקה וכן נראה לר"י עיקר ואיירי כשאכלה זמורות וכן מוכח בהאשה שנפלו (כתובות דף פ.) דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמר בגמרא עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות ורב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הויא חזקה ואין לומר דלעולם גרס הכא אינה חזקה והתם כשאכלה זמורות והכא כשאכלה פירות שהן אסורים ולכך לא הויא חזקה שלא אכל כדרך האוכלים דאם כן הוה ליה לאיתויי ההיא דהתם נמי הכא דאיירי בדיני חזקה וא"ת דהכא משמע דזמורות ועצי כלאים שרו ומ"ש מהא דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף כו:) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ מכלל דאסירי ואמרינן נמי התם (דף כה.) כלאי הכרם עיקרן נאסר ומיהו הא לא קשה דאיכא למימר דעיקרן נאסר משום דכתיב (דברים כב) הזרע וי"ל דהתם איירי בזרוע מעיקרן שנזרעו הזרעים עם נטיעות הכרם שגדלו הזמורות באיסור אבל הכא איירי בזמורות שהיו כבר גדולים קודם שנזרעו כלאים שאותן אינן נאסרים אלא כשהוסיפו מאתים כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כה.) ובפרק כל הבשר (חולין דף קטז.) זרוע ובא הוסיף מאתים אין לא הוסיף מאתים לא ומיירי הכא שזמורות לא הוסיפו מאתים והפירות הוסיפו ולכך לא הויא חזקה אלא בזמורות ואין זה דוחק דהכי הוי אורחא דמילתא שקודם מוסיפין הפירות מאתים מן הזמורות לפי שהזמורות כבר היו גדולות קודם זריעת כלאים:

אלא אי אמר קמאי דידי זבנה מינך מהימן והוא הדין אם אמר ישראל לדידי יהב גוי שטריה דזביניה דזבנה ניהליה ישראל ואיזדהרי ביה, וכיון דעברו שני חזקה תו לא איזדהרי ביה מהימן, מגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. כן כתב ר"ח ז"ל ונראין הדברים דוקא כשהוא מכיר חתימתן של עדים, אי נמי בשטר מקויים.

גירסת ר"ח ז"ל ואמר רב יהודה אטכלה ערלה הרי זו חזקה תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. ופירושו כגון שאכל הזמורות, דאכילת זמורות אכילה היא, כלומר כשאסף לביתו הזמורות ונהנה מהן בעצים, דלא אסרה תורה אלא הפרי והטפל לפרי, וכדאמרינן את פריו לרבות את הטפל לפריו, וזו היא ששנינו (פסחים כו, ב) תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשים של כלאי הכרם, הא בקשין של ערלה לא ושביעית נמי אינה נוהגת בעצים דכל שאינו פרי אינו מופקר בשביעית וכמו ששנינו שם במסכת (ערלה) [שביעית] (פ"ז), ובבא קמא פרק הגוזל (בבא קמא קא, ב) אמרו עצי שביעית מותרין, וכלאים נמי כזורע בין הגפנים והוסיפו הפירות ולא הוסיפו הזמורות, באחד ומאתים, ויש מי שאומר שאפילו הוסיפו הזמורות אינו נאסר אלא התוספות, אבל עיקרן של גפנים שהיו שם קודם לכן לא נאסר, ויש לעיין בפרק כל הבשר (חולין קטז, א) דאמרינן התם אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר והיתה להן שת הכושר קודם השרשה. וי"ל דהתם בזרוע מעיקרו שנאסר בהשרשה. ויש מי שגורס אינה חזקה, ומיירי באכילת הפירות. ואינו מחוור, דתנן בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים (עט, ב) המוציא הוצאות על נכסי אשתו בין אכל הרבה והוציא קימעא בין שאכל קימעא והוציא הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, ואמרינן עלה עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות, רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה הרי זו חזקה. ואפילו תאמר דרב יהודה תרתי אמר וההיא באוכל זמורות והכא באוכל פירות ממש, אפילו הכי לא הוה שתיק מלאתויינהו הכא ולימא אמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה ואמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה ולא קשיא כאן באכילת פירות כאן באכילת זמורות. וגירסת ר"ח ז"ל יפה ממנה. וכן גורסין הגאונים ז"ל.

תפתיחא לא הויא חזקה פירש ר"ח ז"ל, תפתיחא שדה שלא חרש אותה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונתבקעה כגון פתח חרישה וזרע בה, כגון זו לא הויא חזקה, ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר המקח תפתיחא זהו פתיחת צנורי המים לתקון השדה, כדכתיב (ישעיהו כ"ח, כ"ד) יפתח וישדד אדמתו, לא הויא חזקה, לפי שאין הנאה למחזיק באותה עבודה ולעולם לא עלתה לו חזקה, אלא כשהוא נהנה מאותה עבודה, ואף על פי שנהנה הקרקע מאותה עבודה, וכדאמרינן ניר לא הוי חזקה.

ובמה שבא בגמ' אחר שמועה זו מענין האי מאן דנקיט מגלא ותובליא וכו' כבר ביארנוה למעלה:

יש מקומות שנוהגים לגדור שדותיהם ומניחין חוץ לגדר מעט קרקע על פני היקף כל הקרקע וזורעין בו כדי שאם יבאו חיות יהו מוצאות שם בכדי לחיכה ולא יטריחו את עצמן לקפוץ על הגדר ליכנס בתחום שבפניהם למחיצות מעתה מי שבא והחזיק במה שחוץ לגדר שנה אחר שנה אפילו כמה לא עלתה לו חזקה אף למה שנשתמש בו שהרי זה אומר לא הייתי מקפיד למחות הואיל והוא זרע המוכן לבהמה ולחיה וכן הדין בכל הזורע במקום שאינו שמור לבעליו אלא שרגל חיה ויד כל אדם מצויה שם כשאר מקומות של הפקר שמתוך ריחוקם מן העירות וקורבתם ליערים ולחיות אדם מתיאש משמירתם לענין שאין קפדים בהמחאתם:

אכלה ערלה הן שאכלה כל שלש בערלה הן שהיתה שנה אחת מהם שנת ערלה וכן בשביעית פירושו שהיתה ביניהם שנה של שביעית או שאכלה והיא זרועה כלאים אינה חזקה מאחר שכל אלו אסורין בהנאה לא הקפיד על אכילתם עד שימחה גדולי הפוסקים והמחברים גורסין באלו שהיא חזקה וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי קדמונינו מפרשים את דבריהם בערלה על אכילת העצים שלא נאמר לדעתם איסור הנאה בערלה אלא על הפרי או בשומר לפרי כגון קליפי אגוזים ורמונים אבל העצים מותרין בהנאה וזה זמר וכסח באילנות ונמצא מחזיק בדברים המותרים וכן יראה ממסכת כתבות פרק האשה שנפלו לה נכסים במה שאמרו שם המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמרו בגמ' עבד רב יהודה בחבילי זמורות כלומר שלא נהנה בהם אלא בחבילי זמורות והפקיע בהם את הוצאותיו ואמרו על זה רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה אלמא הנאתן קרויה הנאה ותשמיש ולמדנו מכאן שני דברים אחת שגורסין הרי זו חזקה ואחת שענינו בחבילי זמורות הא בפירות אינה חזקה וא"כ אף בכלאים אתה מפרשה בעצים שנפלו מן הזמורות או יבשו שאם מאותם שזמר וכסח הרי הם אסורות מצד שנראה בהם כמקיים כלאים וכן בשביעית שנהנה בעצים אבל הפירות הפקר הם ואין בהם חזקה ויש מפרשים לשטה זו בכלאים כלאי זרעים שהם מותרין באכילה אפילו בארץ ישראל כמו שביארנו בפרק כל הבשר ומ"מ ראיתי לגדולי המחברים שכתבו באלו אע"פ שנהנה בעברה:

לפי דרכך למדת שעצי ערלה ושביעית וכלאים מותרין בהנאה וכן כתבנוה בענין שביעית בפרק הגוזל קמא ק"א ב' אפילו בעצים דמשחן ר"ל הראויות להדליק וא"כ זה שאמרו תנור שהסיקוהו בקלפי ערלה ר"ל בקלפי הפירות הנעשות שומרים לפרי ולא אמר בעצי ערלה אבל צריך שתעיין מה הוא שאמרו שם או בקשים של כלאי הכרם ואתה אומר בכאן שעצים של כלאי מותרין וכן מה שאמרו בפרק כל הבשר כלאי הכרם עקרן נאסר יראה לגדולי המפרשים לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם שכל שנטעו עצי הכלאים בעברה נאסרו אבל כל שלא נטעו הכלאים בעברה אע"פ שעשה בהם אח"כ מעשה האוסר נאסר הפרי והותרו הקשים או העצים מעתה היו נזרעים לשם חטה ושעורה לבד ואח"כ ניטעו הגפנים לשם נמצא שהגפנים ניטעו באיסור הגפנים אסורים והקשים מותרים נטעו הגפנים תחלה ואח"כ זרע שם חטה ושעורה הגפנים מותרים והקשים אסורים זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד נאסרו בין הגפנים בין הקשים והוא הטעם שלא נאסרו העצים בערלה ושביעית שהרי לא נעשה איסור בנטיעה ואף גדולי המפרשים שהזכרנו חזרו לומר בענין זה שהקשים לעולם אסורין אבל הגפנים עושים בהם חלוקה זו שאם נטעו באיסור נאסרו ואם נטעו בהתר ניטעו מפני שהגפנים יש בהם הכר איזה היה שם קודם זריעת הכלאים לשם ואיזה גדל אח"כ באיסור מה שאין כן בקשין והדברים נראין כדעת ראשון ובמסכת סכה בשמועת הלוקח לולב מחברו בשביעית פירשנו שיש בלולב דין שביעית אפילו בעצים מפני שהנאתן וביעורן שוה שהם עשויים לכבד את הבית והיא שעת הנאה והיא שעת ביעור מה שאין כן בשאר עצים שהנאתן אחר ביעורן ואע"פ שיראה מסוגית בבא קמא על עצים דמשחן שאין בהם קדושת שביעית ואע"פ שהנאתן וביעורן שוה שהרי מדליק בהם מ"מ סתמן להיסק הם עומדות כמו שהתבאר שם:

אכלה שחת ר"ל שלא הניח את התבואה ליגדל אלא קצצה כשהיא שחת אפילו אכלה כמה שנים אינה חזקה הואיל ואינו אוכל אלא כנשמט וכבורח ואינו מחזיק כשאר בני אדם לא הקפיד עליו למחות ואע"פ שביארנו במשנתנו שאכילת האספסתא שנה אחר שנה הויא חזקה ענינה שעיקר זריעתה לשם אספסתא אבל זו שעיקר זריעתה לתבואה והוא קוצרה ואינו ממתין לה אינה חזקה ומ"מ אם היה במקום שרגילים לקצור תבואתם שחת כגון בקעת מחוזא שהיו בני החיל מצויים שם ובני אדם עשויים לקצור תבואותיהם שחת ולמכור להם לצרך בהמותיהם הרי זו חזקה והרי היא כזרעה לדעת כן:

תפתיחא אינה חזקה וענין תפתיחא פירשוהו גדולי המפרשים מענין יפתח וישדד אדמתו והוא שבתחלה חורשין את השדה חרישה שאינה עמוקה ונקראת פתוח בלשון המקרא ובלשון התלמוד תפתיחא ואח"כ חורשין חרישה עמוקה ואח"כ זורעין ואם זרע זה אחר חרישת הראשונה לא החזיק שאין זה מחזיק כשאר בני אדם ואין תועלת מגיע לו ממנו אלא מעט ויש מפרשים תפתיחא שלא חרש בה אלא שהוגשמה ונשבה הרוח וזרחה השמש ונתבקעה וזרעה באותן הבקעים כמעין חרישה ויש מפרשים קרקע פחותה ומלאה בקעים ואינה מוציאה פירות אלא מעט ואמר ומפני רעתה אין בה חזקה שאין אדם קפיד למחות עליה וגדולי המחברים פירשו בה שלא זרע שם אלא שהחזיק בה בחרישה ופתוח ושדוד שלש שנים והוא ענין נרה שנה אחר שנה ואמר שאין לו חזקה ואע"פ שכל עצמו אינו עושה כן אלא לתקן הארץ לזמן הבא וכן אם זרעה ולא הרויח כלום והוא שלא הוציא אלא כשיעור מה שזרע אינה חזקה הואיל ולא הרויח בה לא הקפיד למחות:

ראשי גליות שבבבל הואיל וידם תקפה לרדות את העם אין להם חזקה בנכסי אחרים שמתוך שאימתן מוטלת על הבריות אין אדם מוחה לחזקתם וכן אחר שהחזיק בנכסיהם אינה חזקה מתוך שידם תקפה אין חוששין למחות כלל ויש מפרשים הטעם שמתוך עשרם אינן קפדים וכן יש מפרשים הענין מתוך שהם עוסקים בצרכי צבור ואין פונין בשלהם אלא דרך ארעי ומ"מ הן הם לאחרים הן אחרים להם נשבע המערער למחזיק היסת שלא מכר ולא נתן ומ"מ הבא מחמת ראשי גליות יש לו חזקה וכן כתבוה גאוני הראשונים:

דינין אלו שביארנו בקרקעות שמאחר שהם ידועים לבעלים אלו אע"פ שהם עכשו ביד אחר לא יצאו מחזקת אותם שנודע שהיה שלהם אא"כ בשטר או בחזקת שלש שנים במטלטלין אינו כן אלא כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו ואפילו נתברר שהיו אמש או היום של אחר כל זמן שיבא עליהם בטענת מקח ובהיסת ודוקא בשאין עשויין להשאיל ולהשכיר כמו שיתבאר הגודרות והם הצאן והעז והשור ובכללן כל מיני בעלי חיים כגון בהמות וחיות ועבדים הואיל ומהלכות הן מעצמן ברשות הרבים אינן בדין זה ואין להם חזקה אלא אומרין שמעצמן הלכו ברשותו של זה ומ"מ יש להם חזקת שלש שנים ר"ל שכל שבירר המחזיק שעמד בידו שלש שנים ולא מיחה החזיק וכמו שביארנו במשנה בעבדים ואם היה עבד קטן שאינו יכול להלך ברגליו אפילו היתה לו אם המוליכתו ממקום למקום הרי הוא כשאר מטלטלין וכן בהמה או חיה הנמסרת לרועה ולשומר הרי היא כשאר מטלטלין שהרי נמסרה שמירתה לאחר שאינו מניחה לילך אנה ואנה ובלבד במקומות או באדם שמוסרה על מנת שלא להניחה כלל ואף בערב כשמחזירין לבעלים אינן מניחין אותן לילך מעצמן לבית בעליהם כמנהג רוב הרועים אלא שחוזרין ומוסרין אותה לבעלים מיד ליד:

גמרא עיזי דמסירי לרועה עיין ב"ק דף עט ע"ב תוס' ד"ה אין: