מסכת בבא בתרא דף קמ״ו עמוד א׳

סבלונות העשוין ליבלות אין נגבין והא דתנא מרובין שתביא עמה מבית אביה לבית בעלה הרי אלו נגבין היינו אין עשוין לבלות ומועטין היינו עשוין לבלות א"נ במועטות בעינן דוקא שאין עשוי לבלות אבל במרובים אפי' בבלות נמי נגבין:

איבעיא להו מהו שתשלש פי' אמילתא דרבא קאי דאמר דוקא אכל דינר אבל פחות מדינר לא וקא אמר אם אכל פחות מדינר מהו שתגבה לפי מה שאכל אם אכל חצי דינר תגבה החצי ולישנא דתשלש כמו משלשין בממון ואין משלשין במכות (מכות דף ה.). מ"ר:

תרגמה רבא בייבא פי' רבינו שמואל דה"ה דהוה מצי לשנויי לא והוא דבלו ור"י אומר דבשלמא בברייתא מיירי בבלו אלא מתני' דלא מיירי בבלו לא מיתוקמא בבלו:

אי בעית אימא חשיבותא דארץ ישראל ירושלמי: חד בר נש שלח לארוסתו עשרין קרונות מיני חרת מן פסח לעצרת ולא אתקשי לרבנין אלא מההן איתי זרע דכיתן וזיתין, ר' פרידא אוקר לר' יוחנן נשיא תרין פוגלא בין ריש שתא ליומא דצומא רבא, והוה פקי שמיטותא, והוה אית בון טענייא דגמלא, אמר ליה ולית אינון אסירין ולא (סמיחן) [ספיחין] אינון אמר ליה בפקי שמיטתא אזדרעו, באותה שעה התיר רבי ליקח ירק ממוצאי שביעית מיד.

המשנה הששית והכונה בה ככונת משניות שלפניה והוא שאמר השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין שלח סבלונות מרובין שיחזירו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין שתשמש בהן בבית אביה אין אלו נגבין אמר הר"ם סבלונות משאות וגזרתם מענין נושא סבל שנושאין אותם מיד זה ליד זה ומה שאמר אפילו בדינר אחד אין ר"ל למעט אלא לדקדק לפי שאם אכל פחות מדינר יגבה ופסק ההלכה שכל מה שישלח יגבה בין מרובין בין מועטין בין אכל בין לא אכל בין מת הוא בין מתה היא אז יחזיר הכל מלבד מה שאכלו ושתו שאינו חוזר ואם הדרא היא תחזיר אפילו המאכל והמשתה ואפילו דמי הירק תשלם וכל מה שבלה או אבד דינו כדין המאכל והמשתה:

אמר המאירי השולח סבלונות בבית חמיו לכבוד ארוסתו אפילו שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר שכך היה דרכם כשהיה משלח סבלונות היה אוכל שם ואמר שמכיון שאכל שם אין אלו נגבין אם מתה אשתו קודם שישאנה אבל אם לא אכל שם הרי אלו נגבין שלא שלח אלא על מנת לכנסה ואח"כ חזר ואמר שהדבר תלוי בין מרובין למועטין ולפי שטת הגמ' כך פירוש משנה זו השניה שלח סבלונות מרובים שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין פי' אע"פ שאכל וענין מרובים פירושו דברים שאין עשויין לבלות סתמן לא נשלחו אלא [שיחזרו עמה לבית בעלה וענין מועטים דברים שעשויים לבלות וסתמן לא נשלחו אלא] להשתמש בהם בבית אביה ואינן נגבין ודוקא בשאכל ומשנה ראשונה שאמרה שלח שם מאה מנה פירוש שוה מאה מנה אלא שמ"מ הם דברים העשויים לבלות ומתוך כך הם תלויים באכילה ונמצא כלל המשנה שסבלונות העשויים לבלות אם אכל אין נגבין ואם לא אכל נגבין ושאין עשויים לבלות אפילו אכל נגבין ומ"מ אין הלכה כן ולפי מה שיתבאר בגמרא כך הוא פסק הדברים שכל ששלח סבלונות בין מרובים בין מועטים בין עשויים ליבלות כגון בגדים בין שאין עשויין ליבלות כגון כלי כסף וכלי זהב בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל בין מת הוא בין מתה היא או שחזר הוא יחזרו כלן חוץ מענינים שבמאכל ומשתה שכבר נאכלו ואם חזרה היא משלמת אפילו המאכל והמשקה אלא שמשלמת דמים בזול והוא פחות שליש אלא שאם הם בעין חוזרין וכן כלים שהם מצויין ליבלות מהר ושדמיהם קלים ודרך שלוחם אינו אלא ליבלות בבית אביה והוא שקראו אותן בגמ' יובא וסנתכא והם מיני בגדים קלים מצויים אצלם יפים לשעתם ובלים מהרה כתבו הגאונים שהם כמאכל ומשתה ואם חזר בו הוא ובלו אין חוזרין ואם הם קיימים חוזרין ואם חזרה היא אע"פ שבלו משלמתן בזול ויש חולקין בזו זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

מקומות יש שנהגו שהארוס עושה סעודה או מחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא באלו כתבו גאוני ספרד שכל שעשה כן וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לאבד ממונו וכל שיש לו עדים כמה הוציא יטול ומ"מ אינו נשבע ונוטל:

מכיון שביארנו שאין הדבר תלוי באכילה ושתיה כלל אין צריך לשאול אם השתיה נדונת כאכילה ואם האכלת שלוחו או השקאתו נדונת כהשקאת עצמו אם לאו ואם לא אכל שם בבית חמיו אלא ששגרו לו משם ואכל בביתו אם נדון כאכילה לשם אם לאו וכן אם אכילת דינר האמורה במשנה לכל הסבלונות אם מועיל אכילת חצי דינר לחצי הסבלונות או שליש דינר לשליש הסבלונות והיא שאלת מהו שישלש ומאחר שפסקנו שאין האכילה עושה כלום אינך צריך לשאלות אלו כלל ותמה אני על גדולי הפוסקים למה טרחו להביאם ויש מפקפקין לתלות הדבר באכל אלא שגאוני ספרד כתבוה בפירושם כשטתנו ופרשו על מה שפסק רב ייבא בסוף הסוגיא שאף באכל הוא אומר כן כמו שהכריעו בפירושיהם בראיות וכן פסקוה גדולי המחברים:

כל שהסבלונות חוזרין ושבחו הסבלונות מחמת עצמן כגון שנתיקרו כתבו גאוני ספרד שחוזרין כמות שהן ומה ששאלו כאן שבח סבלונות מהו ועלה בתיקו פירושו על שאלת מהו שישלש לדעתם והם מפרשים מהו שישלש ממה שייחדו במשנה אכילת דינר להפקעת מאה מנה אם תועיל אכילת חצי דינר להפקעת חמשים מנה ושאל עליה אם תמצא לומר שמשלשין אם שלח סבלונות שוים חמשים מנה ונתיקרו ועמדו על מאה מנה ואכל בחצי דינר אם נדון סבלונות אלו בחמשים מנה כשעה ששלחן והופקעו כלן או בתר השתא אזלינן ואין אכילת חצי דינר מפקעת את כלם:

כבר ידעת שהבעל יורש את אשתו והתבאר במסכת כתבות מ"ח ב' שמשיצאה מרשות אביה אע"פ שעדין לא נכנסה לחפה יורשה והוא שאם נתארסה ומסרה אביה לבעל או שלוחיו יורשה אבל אם הלך האב או שלוחיו עם הבעל אינו יורשה נכנסה עמו לחצר ונתיחדו שניהם אם לשם נשואין יורשה ואם לשם לינה לבד אינו יורשה ואם נכנסו בחצר שלה סתמה ללון ואם בחצר שלו סתמה לנשואין ומ"מ אף במקום שסתמה לנשואין אם נכר שלסבה אחרת נתיחד עמה כגון לבדוק בה באיזה דבר אין סתם יחודו לנשואין ואינו יורשה מעשה באחד שאמרו לו על ארוסתו שהיא תתרנית ר"ל אטומת האף מהרגשת חוש הריח ונכנס אחריה לחורבה לבדקה ואמר לה ריח צנון אני מריח ואף היא השיבתהו מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלינן בהו נפלה עליה חורבה ומתה ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה אינו יורשה ולמדת מדברינו במעשה זה שארוסה היתה וחצר שלו היתה וגדולי הצרפתים פירשוה בנשואה ומכיון שנכנס אחריה לבדקה הרי נתן עיניו לגרשה וכל שנתן עיניו לגרשה אינו יורש ומ"מ לענין פסק זו אינה אף לענין פירות כמו שיתבאר בשני של גיטין י"ז ב' ואף גאוני ספרד פירשוה בנשואה ובטענה אחרת והוא שמאחר שהוא מגלה דעתו שמחזיק עצמו במוטעה ובמחזר אחר בטול הנשואין לעשותן מקח טעות ואע"פ שאין תנאי בנשואין דוקא שלא להוציאה בלא גט וכמו שאמרו המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט אבל מ"מ כל שהתנה ולא נתקיים תנאו או שמצא מהם אינו חייב ליתן כתבה כמו ששנינו כנסה סתם ונמצאו בה מומים תצא שלא בכתבה וכל שמפקיע עצמו מכתבה מצד נשואי טעות אף ירושתה נפקעת ממנו:

בפרשב"ם בד"ה בעי רבא כו' אם לא בלו כו' שאין עשוין ליבלות מי הדרי עמהן כו' עכ"ל ר"ל דבכה"ג אם יחזרו העשוין ליבלות עם שאינן עשוין ליבלות נמי קמבעיא ליה מדפשיט ליה מההיא דר' אחא שר הבירה דמשמע דאיירי שהיו שם עשוין ליבלות ואין עשוין ליבלות ודו"ק:

בד"ה תא שמע סבלונות כו ה"מ לתרוצי כשאין עשוין ליבלות או בעשוין ליבלות ובלו כו' עכ"ל מלת ובלו קאי נמי על אין עשוין ליבלות וכיון דהך סיפא בפירוש קמיירי כפרשב"ם במתניתין דין אין עשוין ליבלות ועשוין ליבלות שוין בו דבמועטים שפירש כדי שתשתמש בהן בבית אביה אפי' בלא אכילת חתן שם וגם אין עשוין ליבלות אין נגבין ומיהו לא עדיף דין מועטין בסיפא מדין עשוין ליבלות ואכל חתן שם דברישא אלא דדינם שוה והשתא שפיר פשיט מדין מועטין שפירש ובלא אכילת חתן אעשוי ליבלות דברישא באכילת חתן וגם התוס' דלא נקטו בדברי רשב"ם רק בלו ניחא דקאי אעשוי ליבלות ואאין עשוי ליבלות ושייך שפיר לומר בלו אף באין עשוי ליבלות ע"י תשמיש וכגון דאבדו או נגנבו או נשרפו כמו שמפורש לקמן בדברי התוס' ותו לא מידי מכל מה שהקשה מהרש"ל ואין להאריך:

תוס' בד"ה סבלונות כו' אבל במרובין אפילו בבלו נמי נגבין עכ"ל כצ"ל ובספר גמרא של א"מ ז"ל נ"ב מרובין היינו אין עשוין ליבלות כלומר שמתקיימין לזמן מרובה ומועטין היינו שמתקיימין לזמן מועט עכ"ל והוא כשיטת הנ"י דבר המתקיים כגון כלי כסף וזהב מקרי מרובין ומאכל ומשתה שאינו מתקיים מקרי מועטין ע"ש ולפי זה דברי התוספות מפורשים כן דלא ניחא להו לומר דמרובין היינו שפירש כדי שיבואו עמה לבית בעלה וכן מועטין שפירש שתשתמש בהן בבית אביה כפרשב"ם ומש"ה קשיא להו דבברייתא דקתני עשוין ליבלות אין נגבין ומשמע אפי' מרובין כדקתני ק' קרנות של כדי יין כו' ובמתניתין תנן מרובין כו' הרי אלו נגבין סתמא משמע אפילו בעשוי ליבלות ותירצו דפירוש מרובין לאו היינו מרובין ממש אלא דאפילו כלי אחד של כסף כיון דאין עשוי ליבלות מרובין מקרי ופירוש מועטין דאפילו מאה קרנות של מאכל ומשתה כיון דעשוין ליבלות מקרי מועטין ובהני מועטין דמתניתין דהיינו עשוי ליבלות בעינן לקמן רצה לומר דאיבעיא לן לקמן מה דינן בלא בלו אבל אמרובין דמתניתין לא איבעיא לן דאפילו בבלו דהיינו דאי אבדו או נגנבו או נשרפו נמי נגבין כיון דאין עשוין ליבלות ע"י תשמיש בבית אביה והדברים ברורים למבין ומהרש"ל הגיה בדברי התוספות וכונתו לא ידענא ודו"ק:

בד"ה איבעיא להו כו' אבל פחות מדינר לא וקא אמר כו' עכ"ל כצ"ל:

מתניתין לא אכל שם סעודת חתן כו'. בהלכות הרי"ף גריס לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין ולא גריס אפילו בדינר אחד הרי אלו נגבין. והכי משמע דאי גרסינן במתניתין לא אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר הרי אלו נגבין מאי אתא רבא לאשמועינן בגמרא. ויש לומר אפילו למאן דגריס ליה אצטריך דאי ממתניתין הוה אמינא דהאי אפילו בדינר לא קאי אאכל שם אלא אסבלונות קאי שאם לא אכל שם אפילו לא יהיה הסבלונות אלא דבר מועט כגון שהיה דינר אפילו הכי הרי אלו נגבין. ה"ר יונתן ז"ל.

השולח סבלונות לבית חמיו אפילו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן כו'. וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: בהלכות הרי"ף כו' גריס לא אכל שם סעודת חתן כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להר"ב ז"ל). והרא"ש כתב בתוספותיו וזה לשונו: שלח סבלונות מרובין. פירש רשב"ם ז"ל שפירש שיחזרו עמה לבית בעלה כו' ולאו דוקא מרובין ומועטים כו' וקשיא לי דאם כן מאי מייתי בגמרא מהך משנא לפשוט בעיא דסבלונות העשוים ליבלות ולא בלו מי דמי התם בסתם. והכא פירש בהדיא שתשמש בהם בבית אביה. ועוד קשה לי למה סידר רב אשי פיסקא דרבין אלא אמתניתין דסבלונות מועטים הא לא קאי פיסקא דרבין אלא ארישא. לכן נראה לפרש דסבלונות מרובים קאי אהא דקאמר ברישא (אמר) אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין ומפרש בסיפא הא דאמרן אין אלו נגבין לאו בכל ענין אלא סבלונות מרובים שיחזרו עמה לבית בעלה כגון שאין עשוין לבלות הרי אלו נגבין וסבלונות מועטים שתשמש בהם בבית אביה כלומר שעשוין לבלות בבית אביה בהנהו דוקא אמרינן דאינן נגבין. עד כאן לשונו. והר"ן ז"ל פירש וזה לשונו: שלח סבלונות מרובים כו'. פירוש ארישא קאי לומר דכי תנן אם אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אינם נגבין דוקא במועטים אבל מרובים נגבין ומרובים ומועטים לאו דוקא אלא מתקיימים קרי מרובים אף על פי שהם מועטים לפי שעומדים הם בריבויין ונגבין אף על פי שאכל ושאין מתקיימים קרי מועטים לפי שהם מתמעטים והולכים וכיון שאכל אין נגבין. וראיה לדבר מדבעי בגמרא אכל תנן שתה מאי ואמרינן תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו כו' עד ושאין עשוים לבלות אין נגבין ופשיט מינה דשתה הרי הוא כאכל אלמא דאפילו אכל שאין עשוים לבלות נגבות דהיינו מרובין דמתניתין. עד כאן לשונו.

גמרא איבעיא להו מהו שישלשו. פירוש כיון דקתני במתניתין שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן ואפילו בדינר אין אלו נגבין קמיבעיא לן השתא מהו שישלשו כלומר אם שלח שם בחמשים מנה ואכל שם סעודה בחצי דינר מהו מי אמרינן כיון דקתני במתניתין דינר ומאה מנה משלשין אותם ודנין בחצי דינר לחמשים מנה וברביע דינר לעשרים וחמש מנה או דילמא אין משלשין הדינר אפילו לחמשים ולעשרים וחמש אלא אם אכל שם דינר שלם אין אי לא לא.

שבח סבלונות מהו כלומר אם תמצא לומר משלשין אם שלח שם סבלונות ששוין חמשים והשביחו ועמדו על מאה מנה ואכל שם סעודת חתן בפחות מדינר בתר מעיקרא אזלינן שהוא שעה ששלחן וחמשים היו שוין ובפחות מדינר סגיא ואין נגבין או דילמא בתר השתא אזלינן ובעינן סעודת דינר. ויש לומר שבח (בכאן חסר כמו שיעור ב' עמודים).