מסכת בבא בתרא דף קל״ד עמוד ב׳

ליורשו פשיטא דאנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס לא יהא נאמן אע"ג דלענין בכורה נאמן היינו משום שראוי ליורשו שהרי בידוע שהוא בנו אבל הכא דלא ידעינן אם הוא ראוי ליורשו או לא אינו נאמן:

הואיל ובידו לגרשה אע"ג דהאי מגו לא חשיבא שאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה והשתא שאומר זה בני לא פסיל לה מ"מ חשיב מגו לפטרה מיבם:

אזל ליה הואיל דרב יוסף ולא אמרינן הואיל ובידו לגרשה דס"ד השתא דאין נאמן לומר. גרשתי אשתי עתה דאפי' להבא אין נאמן לומר גרשתי אשתי וא"ת א"כ מ"ט דמתני' דזה בני נאמן וי"ל דדוקא לענין שאמר גרשתי לא אמר מגו הואיל ובידו לגרשה משום דאם איתא דגרשה אית לה קלא ולכך אינו נאמן אבל זה בני נאמן במגו דהואיל ובידו לגרשה דיכול להיות שיש לו בן ואין ידוע לעולם:

למפרע אין נאמן תימה דמאי קמ"ל פשיטא דאין נאמן לומר למפרע גרשתי אשתי שאם היה נאמן מה הועילו חכמים בתקנה שתקנו זמן בגיטין שלא יחפה על בת אחותו אם תזנה תחתיו (גיטין דף יז.) דלעולם יחפה שיאמר גרשתיה קודם הזנות ויהיה נאמן בשלמא למ"ד בסמוך דלא פלגינן דבורא אתי שפיר דאצטריך לאשמועינן דאפי' מכאן ולהבא אין נאמן כשאומר גרשתי מקודם אבל למ"ד פלגינן דבורא ונאמן מכאן ולהבא אלא למפרע דוקא אין נאמן קשה דמלתא דפשיטא היא:

פלוני בא על אשתי מילתיה דרבא היא בפ"ק דסנהדרין (דף י. ושם) וקאמר התם מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אבל אצל אשתו לא אמר קמ"ל וקשה לה"ר חיים דפשיטא הוא דאדם קרוב אצל אשתו כדתנן בזה בורר (שם דף כז:) ויש לומר דאף על גב דפסול לעדות הוא להעיד על אשתו כשאומר פלוני בא על אשתי הוה אמינא מתוך שנאמן על פלוני נאמן נמי עליה:

ליורשו פשיטא כלומר, דלא יהא אלא לאחר אי בעי למיהב ליה מתנה מי לא מצי יהיב. ופירש [ר"ש] ז"ל דהכא אי אפשר לומר דנפקא מינה לנכסים הבאים לו לאחר מכאן אי נמי כשהוא גוסס, וכענין שאמרו למעלה (קכז, ב) לגבי האומר זה בני בכור, דהכא ודאי דלא ידעינן אי בנו הוא או לאו לא מהימן אלא לנכסים שיש לו עכשיו, ומשום מגו, ולא דמי לההיא דבכור דידעינן דבנו הוא אלא דלא ידעינן אי בכורו אי לאו, והתורה נתנה ההבחנה בצריך היכירא, דכתב יכיר. ואני תמה, דאם כן היאך סתם ואמר שמואל ליורשו פשיטא, וה(ו)א הדין [ש]אינו נאמן ליורשו נכסים הבאים לאחר מכאן. ועוד דהא קתני בברייתא בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן, השתא אמר שוב אינו נאמן להוציא מחזקתו אף על פי שחזר ואמר עבדי, וירש עם שאר בניו ואפילו בנכסים הראויין לבא, זה שאמר בני ועודנו עומד בדיבורו אמרינן דלא מהימן. ואי אפשר לומר דברייתא נמי לנכסים שהיו לו באותה שעה שאמר בני דוקא קאמר, דאם כן לא הוה תני לה סתם, אדרבא הוה להו למיתני בהדיא אינו נאמן במה דברים אמורים בנכסים שהיו לו אבל בנכסים הבאים לאחר מכאן נאמן, ורבי יוחנן נמי דאמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן, לנכסים שיש לו באותה שעה דוקא (ואמר) [קאמר], היכי מסתמי אמוראי כולי האי לישנא, ואם כאן אינו נאמן אלא בנכסים שיש לו כל שכן בההיא דרבי יוחנן שהחזיקו תחלה בעבד. אלא מסתברא דהכא נאמן ליורשו אפילו בנכסים הבאים לאחר מותו, שנוטל הוא עם בניו בראוי כבמוחזק, ופשיטא, דהא ליכא דמכחיש דבוריה. והתם משום דאנו מוחזקין בכולן שהן בניו אלא שאין אנו מכירין מי מהם הבכור והוא בא לרבות חלקו של האחד על שאר הבנים, לא היה לנו להאמינו לנכסים הבאים לאחר מכאן לולי שהאמינתו התורה, אבל כאן אפילו מוחזק בבנים אחרים אם אמר על אחד שהוא בנו נאמן ואפילו בלא שום מגו. ותדע לך, דאטו לרבנן דאמר דיכיר איצטריך למי שצריך היכירא ולנכסים הבאים לאחר מכאן, מי שיש לו אחים כאן [ו]הלך למדינת הים ובא ואמר אשה נשאתי במדינת הים ואלו בני, מי נימא דלא נאמן אלא לנכסים שיש לו עכשו וירשו אחיו כל הנכסים הבאים לאחר מכאן, שהרי אפילו בצריך היכירא לא האמינתו התורה אלא בבכור, אתמהה. אלא אדרבא בכור שאני כדאמרן, והא דלא קאמר הכא ליורשו ולנכסים הבאים לאחר מכאן, משום דהוא נמי פשיטא. כנ"ל. ומורי הרב ז"ל תפש לו דרכו של ר"ש(י) ז"ל.

לפטור את אשתו מן היבום איצטריכא ליה ואם תאמר הא נמי פשיטא, מגו דאי בעי פטר לה בגיטא, וכדאקשינן ליורשו פשיטא משום מגו דאי בעי למיהב ליה מתנה. יש לפרש, משום דאיכא למימר דאין מגו [זה מגו מעליא, דלא ניחא ליה למפטר לה בגיטא ולפוסלה מן הכהונה, קא משמע לן דמגו] מעליא הוא, דמאי אכפת אי מיפסלא לכהונה כיון דשרי לה לעלמא ופוטרה מן היבום.

בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן ר"ל שאם זינתה בעדים ובא הבעל ואמר גרשתיה ופנויה היתה אינו נאמן מכאן ולהבא ר"ל לפטרה מן החליצה ומן היבום אע"פ שבידו לגרשה והיה לנו להאמינו לגמרי אינו כן אלא נאמן הוא במקצת ואינו נאמן לגמרי וחוששין לה וחולצת ולא מתיבמת ואם כנס מוציא שאין זו אלא ספק גרושה וכל שכן במי שאמר קדושין על תנאי נתתי לה ולא נתקיים התנאי ואף כשכנסתיה לא בעלתי עד שיהא התנאי מחול בבעילתי אלא נזהרתי שלא לבעול כדי שלא ימחל התנאי והרי לא נתקיים התנאי ונמצאת שאינה צריכה חליצה שאינו נאמן להכשירה לכהן וכל שכן להחזיקה בבתולה ולהפקיעה מדין אלמנות ולהכשירה לכהן גדול ואין זה דומה ליש לי בנים שנאמן לפטרה שזה עוקר את הנשואין הן בקדושי תנאי הן בגט ועקירת נשואין באשה מוחזקת תחת בעלה אין להאמינו כל כך:

חכמי הדורות שלפנינו כתבו גם כן באשה שאמרה לבעלה גרשתני שהיא נאמנת שחוששין לה וקל וחומר אם בגרשתי את אשתי שיש בו טעם מה לי לשקר הואיל ובידו לגרשה חוששין לה גרשתני שאין שם אלא חזקה דאינה מעיזה לא כך שכן שחוששין לה הילכך אין מתירין אותה לשני בלא גט ואע"פ על פי שבפרק התקבל אמרו וליהמנה מדרב המנונא אלמא רב המנונא אף לכתחלה הוא אומר כן מ"מ לענין פסק חוששין לה וחולצת ולא מתיבמת ובחייו אין לה התר בלא גט ויראה מדבריהם שאם כנס שני קודם שגירש ראשון מוציאין כזו שביארנו בגרשתי את אשתי ויפה כיוונו וכבר יש לנו בדברי רב המנונא דרכים אחרים כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

בעל שאמר גרשתי את אשתי ודבר זה אמרו למפרע כגון שזינתה באחד בניסן ובאו עדיה בחמשה עשר בו ואמר כבר גרשתי מאדר שכבר כתבנו שאינו נאמן כלל ואם אמר כן מכאן ולהבא לענין חליצה ויבום כתבנו שאינו נאמן לגמרי וחוששין לה ומ"מ לענין אם היא מזנה מכאן ואילך נאמן מעתה צריך שתדע שאם אמר כן עליה למפרע הואיל ואינו נאמן על מה ועבר אינו נאמן עליה בעדות זו אף לענין אם היא מזנה מכאן ואילך שאין חולקין עדות אחת להאמין בחציו ולהכחיש בחציו ואע"פ שבבעל שהעיד בבית דין איש פלוני בא על אשתי אמרו בראשון של סנהדרין י' א' שהוא מצטרף עם אחד שבשוק להרגו אבל לא להרגה שהרי אצל אשתו פסול הוא לעדות אלמא שחולקין את עדותו ונאמן אצל בועל ואינו נאמן אצל האשה וכן בפרק ברירה כ"ה א' אמרו שם בבר בינתוס דאסהיד חד עליה דלדידיה אוזיף ברביתא והימנוה לגבי בר בינתוס ולא לגבי דידיה למפסלה וכן ביבמות בעד שאמר הרגתיו שמשיאין את אשתו דמהימנינן ליה על מיתת הבעל ולא להריגה דידיה למיפסליה בכל אלו שני גופים הם וכל שמעיד בשני גופים חולקים את עדותו להיות כל גוף מהם עדות אחת בפני עצמה אע"פ שהעדות אחת אבל בעדות אחת שבגוף אחד אין חולקין את עדותו ועל דרך שכתבנוה בראשון של גיטין בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך או כל נכסי קנויים לך שקנה עצמו ולא קנה נכסים שחולקין הדבור וקנה עצמו מפני שהוא נאמן להביא גיטו ואינו צריך לקיימו כמו שיתבאר שם ולא קנה הנכסים עד שיתקיים הגט בחותמיו שאין אדם קונה נכסים אלא בראייה:

מעתה צריך אתה לברר שבתלמוד המערב אמרו כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה ר' יוחנן אמר פסול ר' שמעון בן לקיש אמר כשר אמר ר' אלעזר מתניתין מסייעא לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וכו' וודאי הלכה כר' יוחנן שהרי כל שנחלקו שניהם הלכה כר' יוחנן וכל שכן בתלמוד שלו וכן פסקוה גדולי הפוסקים במסכת מכות ונמצא שאף בשני גופים אין הדבור נחלק ופוסלין אותו אף אצל זה שהעדים כשרים אצלו עד שמתוך כך פסקו מחשובי תלמידיהם של גדולי הפוסקים שהלכה כר' שמעון בן לקיש ואע"פ שברוב מקומות הלכה כר' יוחנן זו אין עיקר המחלוקת שלהם לענין פלגינן דבורא מחלקת ישנה היא וכל בתרי גופי פלגינן והראיה בראשון של מכות באילעאי וטוביה דהוו קריביה דערבא ולא פסלום לענין מלוה ולוה אלא מטעם דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזלינן אלמא כל בתרי גופי פלגינן דבורא וכן ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב בראשון של גיטין כתב כל נכסיו לעבדו הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד ליה בגט ועררו בטל ר"ל שאם אמר בפני נכתב ובפני נחתם יהא עררו בטל אף אצל המתנה או במתנה ויהא עררו קיים כלומר אע"פ שבטל אצל הגט ייבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם ועדים רחוקים לזה ר' יוחנן אמר פסולים לשניהם וריש לקיש אומר כשרים לזה ופסולים לזה אמר ר' אלעזר מתני' מסייעא לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד וכו' איתפלגון ר' חנינא חברין דרבנין ורבנין חד אמר יאות אמר ר' אלעזר וחד אמר לא אמר יאות מאן דאמר יאות נעשה כעדות אחת באיש אחד ובטלה מקצתה בטלה כלה מאן דאמר לא יאות נעשה כשתי עדויות כשרים לזה ורחוקים לזה זהו נסח דבריהם ומאחר שפסקנו בראשון של גיטין בעצמך ונכסי קנויים לך עצמו קנה נכסים לא קנה אלמא הלכה כדברי האומר לא אמר ר' אלעזר יאות ואף רבינו האיי כתב בתשובה בשטר צואה שעדיה קרובים לזה לאחד מן היורשים או מן המקבלים מתנותיו ופסולים לאחר שכשרים הם אצל הרחוק ופסולים לקרוב ומטעם דכל בתרי גופי פלגינן דבורא ומ"מ לענין מה שפסקו גדולי הפוסקים כר' יוחנן חזרה קושייתנו ויש מתרצין בה שאין דומה לאותן שהזכרנו שאלו שבסנהדרין וביבמות עיקר העדות בהן שרבע או שהלוה ברבית או שמת ושאר הדברים אינם מכוונים כלל וראוי לחלוק את הדבור להכשיר מה שבו עיקר הכונה אבל זו הכונה אחת לשתיהן וגדולי קדמונינו שבנרבונה תירצוה שכל שהפסלות משום קורבא אין חולקין את הדבור שהרי התורה לא חלקתה אדרבה אמרה מה שנים נמצא אחד מהם וכו' וזו שבתלמוד המערב פסול קורבא הוא אבל כל שאין פסולו של זה בא מפסול קורבא אצל זה אלא שהוא בעל דבר ואינו ראוי להעיד עליו כלל אין זה נקרא עדות כלל אצל זה עד שיהא ראוי להזכיר בה חלוקת דבור של עדות שכל שאצל אשתו בעל דבר הוא וכל שכן אצל עצמו כההיא דהרגתיו ולדידי אוזיף ברביתא והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת מכות לדעת ר' יוסי שאמר אפילו הם מאה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אפילו לא נתכוונו להעיד אלא מעתה הורג ורובע יצילו הואיל ואין כשרים לעדות שקרובים הם אצל עצמן ותירץ על פי שנים עדים יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר אבל בעלי דבר אין פוסלין בצירופן ואין אומרים מצדם נמצא אחד מהם וכו' וזהו שאמרו בפרק חזקת וליסלקו תרי מנייהו ולידיינו ואין פוסלין אותם מפני שהיתה תחלתם בפסלות שאין עליהם תורת עדות כלל הואיל וקודם שנסתלקו היו להם בעלי דבר ולדעתם יראה שאם אמר איש פלוני בא על אחותי שהפסול משום קורבא אין חולקין את הדבור ואין הבועל נהרג בצירופו עם אחר ואם כן הוא לא היה לו לבעל התלמוד להשמט ממנה ומ"מ אנו כתבנוה שם בהדיא כדעת זה ומ"מ למדנו מדבריהם שענין זה אין בו חלוק בין עדות שבשטר לשבעל פה כל שהעדים קרובים לזה ורחוקים לזה פסול לשניהם בכל דבר שחל עליו שם עדות:

וגדולי הראשונים שבקטאלוניאה פירשו זו שבכאן בעדות על פה ושל תלמוד המערב בשטר וכל שהוא בשטר אחד אין חולקין את הדבור הא כל שבעל פה פסולים לזה וכשרים לזה ושמא תאמר והלא זו שבגיטין בשטר הוא לא נאמר כן אלא בשיש פסלות בשטר כגון שקרובים לזה אבל זו שבגיטין אין פסלות בשטר כלל שאלו היה מקיימה קנה אף הנכסים ועדין יש לומר שיביא עדים ויקיים ויזכה בנכסים ומ"מ אף בשטר ואף בשיש בה פסלות דוקא בשנתערבו המתנות כגון שכתב נכסיו לשני בני אדם אבל אם חילק המתנות כגון שיאמר לראובן שדה פלנית ולשמעון חצר פלנית ועדים קרובים לזה ורחוקים לזה זה שהם רחוקים לו מתנתו קיימת ששתי עדויות הם אע"פ שהם בשטר אחד ואין עדות של זה תלויה בשל זה וכן פסקוה גדולי המחברים:

בראשון של מכות התבאר שכל שהעדים קרובים לערב אע"פ שאין קרובים ללוה ולמלוה פסול מאחר שאם אין ללוה הולכין אחר הערב הרי הוא כגוף אחד ואף בזו יש לדקדק עליה דרכים אלו שכתבנו מתוך הירושלמי שהזכרנו ושם יתבארו עיקרי הדברים בע"ה:

זה שנתגלגל למעלה מלשון תלמוד המערב ענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול שעדותן בטלה לא כל המדות שוות בו וענין זה עיקר באורו בראשון של מכות וקצור הדברים בדין זה הוא שאפילו הם מאה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומ"מ דוקא בשנתכוונו כלם להעיד וכיצד בודקין אותם אומרים להם כשבאתם לראות ענין זה שמא היתה כונה שלכם להעיד או שמא לא היתה כונתכם אלא כמי שבא לראות ואם אמרו שלהעיד באו הכל בטל ואין חוששין שמא יאמרו כן שלא נחשדו ישראל להעיד שקר אלא והצילו ושפטו כשם שמצוה להציל כך מצוה לדון ואם אמרו שלא באו אלא לראות תתקיים העדות בשאר ודברים אלו כתבו גדולי הפוסקים דוקא בעדות שבעל פה אבל בעדות שבשטר שיש בו עדים כמה שיהיו ונמצא ביניהם קרוב או פסול או שהעדים קרובים זה לזה כל שלא נודע בעדות ברורה שכלם ישבו להעיד וכתבו עדותם זה בפני זה אין מבטלין אותה מספק ואומרים כל חד וחד רווחא למאן דקשיש מיניה שבק והקרוב חתם באותו ריוח שלא מדעת חברו הא מ"מ צריך להזהר שלא לחתום במעמד אחד וזה בפני זה ואם אין שם אלא שנים ואחד מהם קרוב או פסול אע"פ שנמסר בפני שנים פסול שהרי זה מזוייף מתוכו כמו שיתבאר במקומו וכבר הארכנו בדין זה בראשון של מכות:

בפרשב"ם ומשני התם כו' אמר יש לי בנים אחזקה כו' ונ"מ דאפילו אי אתי אח לאחר מכאן כו' עכ"ל כל זה גם הוא בלשון רש"י בפ' האומר אבל ק"ל לדבריהם דמשמע דאי לא הוה אמר יש לי בנים היה האח נאמן לאוסרה ולמה יהא נאמן לאוסרה טפי מבעלה דקתני בסיפא יש לי אחין ואין לי בנים לאו כל כמיניה דמפיק לה מחזקתה וגדולה מזו כתב הטור בא"ה אמר אני אחיו אינו נאמן ואפי' עד א' מעיד עליו שהוא אחיו אינו נאמן להוציאה מחזקתה אבל לשון הרא"ש שם מתני' דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני אמר יש לי בנים נאמן ואפילו אתו סהדי דאית ליה אח מותרת לשוק עכ"ל דהשתא ניחא דודאי אי לא הוה אמר בבעלה דיש לו בנים היתה אסורה דהא איכא סהדי דאית ליה אח ומיהו ממתני' דהתם לא שמעינן דנאמן להתירה אלא משום חזקה קמייתא קודם שבאו העדים ולכך איצטריך מתני' דהכא לאשמועינן דאפי' במוחזק מעיקרא דאית ליה אח נאמן לומר דיש לו בנים ומשום הואיל דבידו לגרשה ודו"ק:

בא"ד דאהני דיבוריה לאחזוקה לחזקה עכ"ל מהרש"ל הגיה לאזוקי לחזקה ור"ל לאו כל כמיניה דאהני דיבוריה לאזוקי לחזקה דמעיקרא אבל לא ידענא מי הכריחו להגה"ה זו דכפשטיה מתפרש דקאי אדיבוריה דבעל דאהני לאחזוקי לחזקה קמייתא וכן מוכח בהדיא לשון רש"י דפרק האומר ע"ש וק"ל:

בד"ה הכא אתי כו' ומיהו סיפא כו' דהא ודאי אפילו שתק אסורה כיון כו' עכ"ל ואהך דר' נתן דאמר נאמן לאסור ביש לי אחין ומוקמינן ליה במוחזק דאית ליה אחי ולא בבנים ולא תקשי ליה הא בלאו הכי אפילו שתק אסורה דהתם אדיבוריה דשעת קידושין דאמר יש לי בנים ואין לי אחים הוי סמכינן לאפוקי מחזקה קמייתא אי הוה שתק בשעת מיתה דמה"ט פליג רבי התם דאין נאמן בשעת מיתה לאוסרה וליהדר מדיבוריה דשעת קידושין ע"ש ודו"ק:

התם דלא מוחזק לן דאית ליה אחי כלומר אי מהתם הוה אמינא דדוקא בדלא מוחזק לן באחי משום הכי תנא הכא לאשמועינן. דאפילו היכא דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן והאי דקאמר בהאי לישנא ולא קאמר אי מהתם משום דהתם בפרק האומר דקירושין דאיתא להך מתניתין מהדרינן לאוקמה כרבי נתן ולא איתא בו תנא אלא בדלא מוחזק לן דאית ליה אבל קושטא דמילתא דאפילו בדמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן ממתניתין דהכא. הר"ן ז"ל.

הכא אף על גב דמוחזק לן דאית ליה אחי פירש רשב"ם ו"ל דוקא מוחזק אבל איכא עדים לא מהימן מחמת מגו. והדין עמו דהכי מוכח בקידושין פרק האומר דפליגי רבי ורבי נתן בהאי מילתא רבי סבר מה לו לשקר כחזקה דמיא ולא אתיא חזקה ועקרא חזקה. אלמא משמע התם דבחזקה בעלמא איירי ולא בעדות גמורה דאי בעדות גמורה לא אתיא חזקה ועקרא לעדים. תוספי הרא"ש ז"ל.

מנפח רב ששת (בריה) בידיה לא שמיע ליה וקסבר כאביי דלקמן ולא סמכינן אשנויי. תוספי הרא"ש ז"ל. סוגיא דשמעתא דאיכא דאמר יש לי בנים ואף על גב דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן ופטורה מן החליצה ומן היבום וכל שכן אי לא מוחזק לן דאית ליה אחי. ואי לא מוחזק לן דאית ליה אחי וקאמר יש לי אחים אינו נאמן לאוסרה והוא דלא נפק עליה קלא דאית ליה אחי במדינת הים אבל נפק עליה קלא דאית סהדי דמסהדי דאית ליה אחי במדינת הים אף על גב דאתחזק לן דלית ליה אחי חיישינן לההוא קלא ונטרינן עד דאתו הנך סהדי דבמדינת הים ומסהדי אי אית ליה אחי או לא. הרא"ש ז"ל.

רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כו' וזה לשון הרא"ם ז"ל: ומתחזייא מילתא בפירוקא דהאי קושיא דאף על גב דלענין מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב קאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי היכא דמת האב בחיי הבן מיהא מודה דקנה לוקח וטעמא דמילתא משום דההוא מקנה דקאמר דקני ליה האב לגוף לאו מקנה ממש הוא דהא ליכא למימר הכי דהא אמרינן לעיל מאי קאמר ליה הכי קאמר ליה גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה אלא לענין קניית פירות בלחוד הוא דקאמר דקני ליה האב לגוף דכמה דאיתיה בחיים דקני להו לפירות אית ליה נמי קנין פירות לענין הגוף ולאו מקנה ממש הוא אלא מקנה לענין פירות דומיא דהמוכר שדהו לפירות דליכא למימר דרבי יוחנן התם דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי דמקנה ממש הוא דהא ודאי אי בעי לוקח לזבוני לגוף לא מצי מזבין אלא לענין הפירות בלחוד הוא דקני ליה הגוף דכמה דאית ליה קנין בפירות אית ליה קנין בגוף לענין פירות ולאו מקנה ממש וכיון שכן אם מת הבן בחיי האב לית ליה ללוקח ולא מידי דבעידנא דזבנה מיניה אכתי לא נתרוקן קנין הגוף לבן משום דברשותיה דאב הוה. ואם מת האב בחיי הבן אסתלק ליה ממילא ההוא זכותא דהוה אית ליה בגוף וקם ליה ברשותא דבן מעידנא דכתביה נהליה האב ואיגלאי מילתא דמההיא שעתא הוי נכסיה ומשום הכי קנה לוקח. ואף על גב דבפרק החובל בענין אימיה דשמואל בר אבא דכתבתינהו לנכסי בחיי בעלה לרב שמואל בנה ושכיבה בחיי בעלה אמרינן אמרוה קמיה דרבי ירמיה דאמר להו אנא מתניתא ידענא מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב לכי מאית האב מיהא קנה ואי סלקא דעתך קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי קנה לוקח הא התם כיון דכתבינהו לנכסיה בחיי בעלה לרב שמואל בנה דשכיבה בחיי בעלה כמכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דמי וקמייתי ראיה עלה דקנה לוקח שהוא רב שמואל מהאי מתניתין דתנן מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב ואף על גב דהאי מתניתין מכר הבן בחיי האב ומת האב בחיי הבן הוא התם היינו טעמא דקמייתי רבי ירמיה מינה ראיה אמעשה דאימיה דרב שמואל משום דרבי ירמיה כריש לקיש סבירא ליה דאמר קנין פירות לאו כו' ולא שנא מת האב בחיי הבן ולא שנא מת הבן בחיי האב בכולהו קנה לוקח וכיון דסבירא ליה דדינא דתרווייהו כי הדדי נינהו כריש לקיש דאיפסיקא הלכתא כוותיה משום הכי קמייתי ראיה מהאי מתניתין אמעשה דאימיה דרב שמואל אבל לרבי יוחנן כיון דשני ליה בין היכא דמת הבן בחיי האב להיכא דמת האב בחיי הבן ליכא לאיתויי ראיה מהאי מתניתין אמעשה דאימיה דרב שמואל דהתם מת האב בחיי הבן והכא מת הבן בחיי האב. ויש לפרש דכיון דרבי ירמיה כריש לקיש סבירא ליה דלא שני ליה בין היכא דמת האב בחיי הבן להיכא דמת הבן בחיי האב הוא דקאמר דכי מאית האב מיהא קנה לוקח לא שנא מת האב בחיי הבן לא שנא מת הבן בחיי האב ואי סלקא דעתך קנין פירות כקנין הגוף דמי היכא דמת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב אמאי קנה לוקח. ואם תאמר אי הכי אדמהדר ליה רב יהודה זו אינה דומה למשנתנו משום תקנת אושא ליהדר ליה כרבי יוחנן ולימא הכי זו אינה דומה למשנתנו דהתם מת האב בחיי הבן והכא מת הבן בחיי האב דלא קנה לוקח כרבי יוחנן. תשובתך כיון דאיפסיקא הלכתא כריש לקיש בהא רב יהודה נמי כוותיה סבירא ליה ולא שני ליה בין היכא דמת הבן בחיי האב למת האב בחיי הבן דבכולהו קנה לוקח משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומשום הכי לא סגי ליה לאהדורי אלא זו אינה דומה למשנתנו משום תקנת אושא אבל לעולם לרבי יוחנן אף על גב דהא דתנן מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב דשמעית מינה דלכי מאית האב קנה לוקח מצי מוקמינן לה בהיכא דמת האב בחיי הבן דוקא אבל מת הבן בחיי האב לא קנה לוקח משום דשני דינייהו מהדדי וכדברירנא לעיל. הרא"ם ז"ל.

בתשובות רבינו האיי גאון ז"ל והא מכר האב מכורין עד שימות הבן כו'. מה שפירש הרשב"ם ז"ל דאם לא מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב דבניו יורשים יפה פירש דלא דמי ללוקח דבחייו לא קנה לוקח דקנין פירות כקנין הגוף דמי ובקבר אינו זוכה להקנות ללוקח אבל בניו יורשים אותו שבמיתת אבי אביהם נפלו הנכסים לפני אביהם שקנאם בקבר וממילא תפול ירושתו לבניו. וראיה לדבר ממוכר שדהו ומת חוזרת לו ביובל ומנחילה לבניה ומיהו לאו ראיה גמורה היא דקא משני התם שכבר היה הגוף בידו של אביו ולהכי אלים כחו להורישו לבניו אבל הכא לא בא ליד הבן מעולם. אבל יש להביא ראיה ממסכתא דלעיל דאמרה ובתראי לירתאי ואמרינן אלו הוה ברא לבתראי ירית אף על פי שלא באו ליד הבת מעולם זוכה בקבר להבחיל לבניה. ואף על גב דאמרינן לקמן נכסי לך ואחריך לפלוני ואחריו יירש פלוני מת השני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ולא אמרינן כיון שהקנה לשלישי הגוף הרי הוא נופל לפניו בקבר ויורישהו לבניו. דשאני התם דלא הקנה לו כלל אלא לאחר מיתת השני וכיון שמת השני פקע כחו ואפילו לרב ענן דאמר לירתאי כו' ככתוב בתוספות. ומה שפירש רשב"ם היכא דמכר הבן ומת בחיי האב דיורשי האב יורשים ולא בני הבן לא נהירא דנהי דסלק עצמו היינו לענין זה שיקנה הלוקח וכיון דלוקח לא קנה הרי נשארו הנכסים ביד הבן וזכו בהן בניו דהא מכר הבן על כל ימי חייו ומילתא תליא וקיימא אם מת האב בחיי הבן ובאו הנכסים ליד הבן זכה בהם הלוקח כי מכר לו כל זכות שתבא לידו ואם מת הבן בחיי האב פקע המכר מעיקרו ונשארו הנכסים ביד הבן אם לא סלק עצמו מן הנכסים שיזכו בהם אחיו וכן מוכח ההיא דמי שמת דשלחו מתם שהבן מוציא מיד הלקוחות. ותימה לרבי יוחנן אמאי אצטריך תקנת אושא כו' ככתוב בתוספות. ונראה דאפילו לרבי יוחנן אצטריך דהכא לא חשיב קנין הגוף לבן שיוכל למכרו לפי שלא בא לעולם לידו אבל התם היה הגוף של האשה מעולם ואף על גב דלקמן גבי המוכר שדהו לפירות קסבר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי אף על פי שקנין הגוף של המוכר כבר היה בידו התם חשוב כקנין הגוף לענין זה שיוכל בעל הפירות לומר על האדמה שנתת לי ואפשר שגם המוכר אם היה קונה מן הפירות היה מביא וקורא דאין לקנין פירות כח לבטל קנין הגוף היכא שכבר היה הגוף בידו הילכך צריכינן לתקנת אושא אפילו לרבי יוחנן. תוספי הרא"ש ז"ל. והר"ן ז"ל תירץ דנפקא מינה דאי ליתא לתקנת אושא נהי דבעל מצי מפיק היה חייב לשלם דמים שנטלה איהי כשמכרה דבלאו תקנת אושא בעל יורש הוי ולא יהא אלא מלוה על פה הרי גובה מן היורשים ומשום תקנת אושא דשוייה רבנן כלוקח לא מהדר דמי כלל. עד כאן.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש נכסי לך ואחריך כו' פירוש והאי כיון דאמר ליה אחריך לפלוני אשתכח דפירות אקני ליה לראשון והגוף לשני ואי סלקא דעתך דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי יחזרו הנכסים ליורשי נותן מיבעי ליה. ואם תשאל אמאי אמרינן ליורשי נותן מיבעי ליה ולא ליורשי שני אדרבה ליורשי שני הוה ליה למימר דהא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מכר הבן בחיי האב קנה לוקח והכא יורשי שני במקום לוקח דהתם קיימי. תשובתך דשאני התם דקנה לוקח משום דמהיום קאמר ליה האב לבן אם כן לרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו כיון שכתב ליה זמן כמאן דאמר ליה מהיום דמי אשתכח דשני שהוא הבן מהיום הוא דקנה ליה לגוף הילכך כיון דאמר ריש לקיש שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי נתרוקן ממילא הקנין לבן וקנה הלוקח אבל הכא נכסי לך ואחריך לפלוני כיון דבלשון אחריך קאמר לאו כאומר מעכשיו דמי אשתכח דשני לא קנה מידי כלל אלא לאחר מיתת ראשון והוה ליה הגוף בחיי ראשון מתלא תלי וקאי אי מית ראשון בחיי שני קניא שני ואי מית שני בחיי ראשון אשתכח דשני לא קני כלל וכיון שכן למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי יחזרו נכסים ליורשי ראשון דהא קניה ראשון לגוף ולפירות ולמאן דאמר לאו כקנין הגוף דמי יחזרו נכסים ליורשי נותן דהא אכתי לא אסתלק ליה רשותיה דנותן מינייהו והיינו דאותביה הכא רבי יוחנן לריש לקיש דיחזרו ליורשי נותן מיבעי ליה. אמר ליה על דא את סמיך כבר תירגמא רבא בבבל אחריך שאני כלומר דלשון אחריך משמע דאקני ליה לראשון גוף ופירות ולא משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי אלא משום דגופה נמי אקני ליה לראשון ולא מקני לשני אלא מה דשייר ראשון וכיון דגוף נמי אקני ליה לראשון אסתלק ליה נותן מינייהו לגמרי ומשום הכי קתני מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון ולא קתני ליורשי נותן אבל בעלמא היכא דלא אמר בלשון אחריך אלא מקני ליה לשני לנכסיו מהיום ולאחר מיתה ראשון הוא דקני ליה הגוף מהיום אי נמי היכא דכתב נכסיו מהיום ולאתר מיתה דקנה הבן לגוף מהיום ולא שייר לנפשיה אלא פירות בלחוד לעולם אימא לך קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. הרא"ם. והר"י ז"ל בעליות כתב וזה לשונו: אחריך שאני. כלומר כל שאומר אחריך כו'. וזה לשון הר"ן ז"ל: אחריך שאני. כלומר דאחריך משמע מה שתשייר אחריך ונמצא שנתן לו גוף ופירות ומשום הכי יחזרו ליורשי ראשון. ואם תאמר אם כן מתניתין נמי דהנותן נכסיו לאחר מותו נימא דמה ששייר אחר מיתתו קאמר ואמאי תנן דהאב אינו יכול למכור. יש לומר כי אמרינן אחריך שאני הני מילי היכא דמסתלק נותן מנכסי דאמרינן כשם שנתן לשני גוף ופירות אף לראשון נמי כן לכל אחד בעין יפה נותן אבל באומר נכסי לך אחריך לא אמרינן דלנפשיה משייר שיהא יכול למכור דאדרבה איכא דנותן בעין יפה נותן בענין שלא יוכל להפקיע זכותו של בנו. ובהאי פירוקא נמי מתרץ מאי דמקשי אמתניתין דהנותן נכסיו לבנו לאמר מותו למה צריך שיכתוב מהיום למאן דאית ליה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי דהיינו טעמא משום דלא אמרינן הכי אלא היכא דנותן מסתלק מהני נכסי דאיכא למימר דכיון דמסלק נפשיה בעין יפה נותן לשניהם וכשם שנתן לשני גוף ופירות נתן לראשון גוף ופירות וכשם שנתן לראשון מעכשיו נתן לשני מעכשיו אבל בנותן מתנה לאחד ומשייר לעצמו אפשר שאין דעתו שיקנה מעכשיו. עד כאן.

והא תניא יחזרו ליורשי נותן פירש רשב"ם ז"ל דלרבי יוחנן קפריך וקגריס תנאי היא ולא גרסינן אלא אחריך תנאי היא. ולא נהירא חדא שמוחק גירסת הספרים. ועוד כיון שכבר הקשה רבי יוחנן לריש לקיש מהאי ברייתא דיחזרו ליורשי ראשון מאי פריך תו תלמודא לרבי יוחנן מהאיך ברייתא דיחזרו ליורשי נותן הא כבר אית ליה לרבי יוחנן ברייתא דסברה כוותיה ועל כרחך תנאי היא ורבי יוחנן שהקשה לריש לקיש מההיא ברייתא דיחזרו ליורשי ראשון ולא הוה ידע הך ברייתא דיחזרו ליורשי (ראשון) נותן דאי הוה ידע לה לא הוה פריך מידי לריש לקיש מההיא ברייתא דיחזרו דמצי למימר אנא סביר כהאי ברייתא. ועוד האיך מצי למימר רבי יוחנן דלרבי שמעון בן גמליאל משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי אין לו לשני אלא מה ששייר ראשון הא אמרי כוותיה במתניתין דלכולי עלמא אין האב יכול למכור אלא עד שימות אף על פי שיש לו קנין פירות ונפשיה עדיפא ליה אפילו במקום בריה. ונראה לקיים גירסת הספרים אלא אחריך תנאי היא. ופריך והא תניא יחזרו ליורשי נותן וקשה להנך אמוראי דתירץ אליבא דריש לקיש אחריך שאני לריש לקיש ודאי לא מצי למיפרך מברייתא ראשונה ולא לרבי יוחנן מברייתא שניה כיון דאיכא הני תרי ברייתות דפליגי בקנין פירות אבל להנך אמוראי דאוקמי הך ברייתא קמייתא כריש לקיש ומשום אחריך תיקשי להו מהך ברייתא. דאין לומר דהנך תרי ברייתות פליגי בטעם אחריך דאין לך לעשות מחלוקת חדשה בתלמוד שלא מצינו שנחלקו בה תנאים. ומשני אלא אחריך תנאי היא כלומר האי דשנינן אהריך שאני לאו דברי הכל הוא אלא אשכחן נמי תנאי דפליגי באחריך כי היכי דאשכחן תנאי דפליגי בקנין פירות ולריש לקיש סברי רבי ורבי שמעון בן גמליאל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולרבי שמעון בן גמליאל אחריך שאני ומשום הכי מצי מזבין. ולרבי יוחנן סברי תרווייהו קנין פירות כקנין הגוף דמי ואפילו הכי לרבי לא מצי למזבן מידי דהוה אחר כך במתנה שאינו יכול למכור הגוף דלית ליה לרבי טעמא דאחריך. תוספי הרא"ש.

וכן כתב הר"י ז"ל בעליות וזה לשונו אלא אחריך תנאי היא כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב). וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: ואם תאמר כיון דעל כרחך ידע רבי יוחנן טעמא דאחריך מדפסק הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל ולא הוה קשה ליה ממתניתין דאין האב יכול למכור הגוף אם כן מאי פריך לריש לקיש. ויש לומר דאפילו לרבי שמעון בן גמליאל דאמר דיכול למכור מטעם אחריך מכל מקום אם לא מכרם ומת איגלאי מילתא למפרע שלא היה לו בהם אלא אכילת פירות דהוי כאלו אמר נכסי לך לאכילת פירות כל ימיך ואחריך לפלוני וגם אם תצטרך לגוף תמכרם ואם מת ולא מכרם אשתכח דלא הוה ליה ביה אלא אכילת פירות. עד כאן.

רשב"ם ד"ה הכא כו' בלא עדים תמוה לי הא בגרשתי דידעינן בודאי דהיתה מוחזקת בא"א ואפ"ה נאמן במיגו דבידו לגרשה. וקצת יש לחלק דבגרשתי בכל רגע ורגע בידו לסלק החזקה דא"א ע"י גירושין אבל יש לי בנים דהוא ענין אחר שאין בידו אף דבידו לסלק החזקה ע"י גירושין מ"מ במה שמסלק ע"י יש לי בנים אינו נאמן. ודוחק דמ"מ איך ילפינן ממתני' דגרשתי נאמן הא שני ושני ודמתני' רק בלא אתחזקא לאיסורא בעדים וצ"ע: