מסכת בבא בתרא דף קע״ג עמוד ב׳

אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי - כלומר, בתר ערבא ולא בתר הלוה, שהלוה אומר לו כלום הלויתני אלא על ערב הא לך הערב, דערבא דידהו הוא ערב שלוף דוץ. ונפקא לן מינה לדין מי שנעשה ערב מחמת גוי לישראל, כמו שכתבתי בפרק איזהו נשך (ב"מ עא, ב) בשמעתא דאבל אתה נעשה לו ערב.

במה דברים אמורים בזמן שאין נכסים ללוה אבל בזמן שיש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. פירוש, יש נכסים ואין נכסים שיש לו נכסים ידועות או שאין לו נכסים ידועים, דכל שהוא ערב סתם ולא אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה, אף על פי שאין נכסים ידועים ללוה יכול הערב לדחותו אצל הלוה ולומר לו אי אפשר לך ליפרע ממני עד שתתבע את הלוה, ואם יתחייב בדין ואין לו בא והפרע ממני. ובשם הגאונים ז"ל, כי לעולם לא יפרע מן הערב עד שיעמיד את הלוה בדין וישבע שאין לו. ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה, אם אין לו ללוה נכסים ידועים יורד מיד עם הערב לדין וגובה ממנו, דלהכי אמר לו שאפרע ממי שארצה כדי שלא ידחנו הערב אצל הלוה אפילו בשאין לו נכסים ידועים, אבל כל שיש לו ללוה נכסים ידועים לעולם אינו גובה מן הערב כל שהוא יכול לגבות מן הלוה. ואף על פי שאמרו דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, כדאיתא בסמוך (קעד, א), מכל מקום יותר הן משתעבדים הנכסים של לוה מנכסי הערב דעלמא, ועל דעת כן נעשה לו זה ערב שיפרע תחלה מן הערבים שהם שלו, דהיינו נכסים שלו, קודם שיפרע ממנו, ולא שנא אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה ולא שנא אמר לה על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה, ולא מצינו בגמרא שהפרישו בדבר זה, וכל שאומר על מנת שאפרע ממי שארצה בעל מנת שיפרע ממי שירצה תחלה הוא מרשה, ואפילו הכי קאמר שלא יפרע ממנו עד שיפרע הלוה תחלה בזמן שיש נכסים ללוה, ואף על פי שהתנה עמו שיפרע מאי זה מהן שירצה תחלה, לא בשיש לו נכסים ידועים ללוה קאמר, אלא תחלת ירידתו לדין עם הלוה להשביעו ולחזור אחר הנכסים שאינן ידועים קאמר. וכן מצאתי לראב"ד ז"ל בספר ההשגות שהשיג על הרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פכ"ה ה"ד) (ומסתמא) [ומסתברא] לי דאפילו התנה עמו בפירוש בין שיש נכסים ידועים ללוה בין שאין לו, לא יתבע את הערב תחלה, דפטומי מילי בעלמא ניהו, ולעולם סמכא דעתיה שיפרע מן הלוה תחלה כל זמן שיש לו נכסים ואפשר לו לגבותם, דעד כאן לא גמר ומשעבד נפשיה בההיא הנאה דקא מהימן ליה ומותר על דיניה אלא כל שאי אפשר לו להפרע ממנו. ומנא אמינא לה מדנחלקו בקפח"ן ועפח"ן ואמרו דבכולן (לשקיבו') [לשון ערבות] הן, עד שיאמר תן לי ואני נותן, ואע"פ שאמר הלוה ואני קבלן שהוא כאילו אמר לו על מנת שתפרע ממי שתרצה תחלה, דהא דיניה דקבלן גמור הכין הוא, ואפילו הכי כל שאמר לו הלוה ולא יתבע הקבלן תחלה. ואיפשר אפילו באומר תן לו ואני קבלן. כנ"ל. ואלא מיהו כל שיש לו נכסים והוא גברא אלמא שאין כח בידו לרדת עמו לדין, הרי הוא כאילו אין לו נכסים, ויורד מיד לדין עם הערב ונפרע ממנו. וכן בשאין הלוה עמו במדינה, אף על פי שנעשה לו ערב סתם, אין אומרים לו לך וחפש אחריו והוציא מאתים על מנה, אלא או ישתדל הערב ויביא הלוה כדי שיעמוד עם המלוה לדין או יפרע. וכן אפילו בשיש לו ללוה נכסים ידועים במדינה אחרת אין אומרים למלוה שיוציא מאתים על מנה. ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה ויש לו נכסים משועבדין, כגון שמכר לאחרים, יש לי לעיין מאיזה מהן יפרע תחלה, אם מן הלקוחות ואם מן הערב, אם נקרא נכסי הערב בני חורין אצל המשועבדים ששעבד הלוה אם לאו. ומסתברא לי דנפרעין תחלה מן הלקוחות שלו, ותדע לך, דשיעבוד נכסי הלוה דאורייתא וקודמין לפירעון לנכסי הערב, ומן הדין הוא גובה בין מהמשועבדין בין מבני חורין, ואפילו במקום שיש בן חורין גובין מן המשועבדין, אלא שתקנה התקינו שיכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ואילו ערב דעלמא לא שעבד עצמו אלא כל שאין נכסים ידועים ללוה, והרי יש לו אלא ששעבדן, ולא על דעת כן שעבד עצמו הערב שלא מדינו, דאסמכתא היא, והילכך גובה מן הלקוחות תחלה. וכל שכן בשנעשה לו ערב סתם. והיכא דמית לוה ויש שם יתומים קטנים, איכא מאן דאמר דהרי זה כאין נכסים ללוה, שהרי אי אפשר לו ליפרע מן היתומים עד אשר יגדלו, ולפיכך גובה מן הערב. והרמב"ן ז"ל כתב, דאינו גובה ממנו, ולא מיבעיא ערב אלא אפילו מן הקבלן לא פרע, דאטו ערבאי מי לאו בתר יתמי אזיל, וכדאמרינן בשילהי פרק כל הנשבעין (שבועות מז, א) גבי מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה. וכדעת הראשונים ז"ל מסתברא לי, משום דעיקר טעמא דיתמי שאין נפרעין מהן בעודן קטנים אינו אלא משום חשש שובר או צררי, ולפי שהן קטנים ואינן יכולין לפקח על עסקיהן ואינן יודעין לחפש אחר זכותן, חששו ותקנו להם שלא יפרעו מהן עד שיגדלו ויחפשו, ולגבי קבלן אין לומר כן, שהרי הוא גדול ויכול לחפש. ואפילו היה הלוה קיים ועומד לפנינו אם ירצה המלוה לא יתבע אלא הוא תחלה, וכל שכן עכשו שאיננו. ואפילו בערב נמי נראה לי כן, שהרי הוא כמו שאין נכסים ללוה או שהוא גברא אלמא. ואינו דומה לאותה של פרק הנשבעין, דהתם היתומים פטורין לגמרי לעולם, ואם אתה תובע את הערב נמצאת מחייב את היתומים, דערבא בתר יתמי אזיל. עוד נראה לי ראיה בפרק קמא דבבא קמא (ח, א) בשמעתא דמכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד. וטעמא דמילתא דהוה ליה כאישתדוף בני חרי גבי ממשעבדי. כנ"ל.