מסכת בבא בתרא דף קנ״א עמוד א׳

איבעיא להו ספר תורה מאי ואם תאמר מאי קמיבעיא ליה על כרחך הוא בכלל נכסים שאין להם אחריות דנקנין במשיכה או נכסים שיש להם אחריות שנקנין בכסף בשטר בחזקה דמי נפיק מביניא ואומר ר"י דאע"ג דהוי לענין קנייה כנכסים שאין להם אחריות מ"מ לאו הוי בכלל נכסים לפי שאינו יכול למכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה כדאמר בפרק בתרא דמגילה (דף כז.). מ"ר:

אפילו למאן דאמר מברחת קנה כו' צריך לומר דמיירי במקצת נכסים דאי בכל נכסים פשיטא דלא קנה כדמוכח בפרק האשה שנפלו (כתובות דף עט.) דלא פליגי אלא במקצת נכסים אבל בכל נכסים לא פליגי:

גליא דעתה דמשום אינסובי הוא והא אינסיבא ואיתגרשה וכן גורס ר"ח ואינו נראה לר"י דהא משמע דהוי טעמא משום דמיגרשא אבל אם היתה תחת בעלה קנה ואילו בפ' האשה שנפלו (שם וע"ש) משמע דאפי' כשהיא תחת בעלה לא קננהו לוקח דפריך התם וכי מאחר דלא קננהו לוקח ליקנינהו בעל ומשני תקנתא דרבנן שעשאוהו כגון שמכרתם מיהו י"ל דמכל מקום נהי דלא קני בעל ולוקח מכל מקום ברשות המקבל מתנה הם עד שתתגרש. מ"ר:

מאחר שביארנו שהמוכר את נכסיו נמכרו התפלין בכלל אין צריך לומר במקדיש שכן והוא שאמרו המקדיש את נכסיו מעלין לו תפליו כלומר שמסלקין אותם הימנו מפני שהם של הקדש:

יש שואלין מה ענין שבארעתא ודיקלי אמרו בפרק המוכר את הבית ס"א ב' מיעוט ארעתא שנים ובמטלטלין ונכסים אנו מרבין הכל עד שפירשו אף בזו שאינו נותן אלא שנים מאותם שירצה ואין זה כלום אלא שארעתא ודיקלי הם דברים פרטיים ואין דבר נכלל תחתיהם אבל מטלטלי ונכסי הם דברים כלליים והפרטים נכנסים תחתיהם:

המקדיש את נכסיו והיו בהם בהמות אם זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותם עולות ואם נקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבום שלמים והדמים לבדק הבית היו בהם יינות שמנים וסלתות ועופות ימכרו לצרכי אותו המין והדמים ילקח בהם זכרים ליקרב עולות שמאחר שהיין והשמן והסלת והעופות שנפסלו אין להם פדיון צריך כל שיש שם מדברים הראויים ליקרב להעלות על גבי מזבח הוא והיוצא מהם אבל בהמה הואיל ואם הוממה יש לה פדיון צריך שתקרב היא עצמה אבל לא דמיה כך כתבו טעם חלוק זה גדולי המחברים וגדולי המגיהים כתבוה בדרך אחרת ועיקר דבר זה במסכת שקלים:

כבר ביארנו בכותבת נכסיה בכונה שתבריחם מבעלה שאם מת בעלה או נתגרשה חוזרת במתנתה דבר זה לא סוף דבר במגלה את דעתה שמפני הנשואין היא עושה כן אלא אף מן הסתם אנו דנין כן ומ"מ כתבו גאוני ספרד שאם כתוב בשטר המתנה דברים המוכיחים שמתנה מוחלטת היא כגון מתנת עלמין וכיוצא בזה יצאה לה מדין הברחה אא"כ גלתה דעתה בפירוש מתחלה שעל דעת כן היא נותנת וכן אם היתה סבורה לינשא ולא נשאת מתנתה מתנה אם לא גלתה דעתה על כך הא כל שגלתה דעתה חוזרת כמו שאמרו במוכר וגלה דעתו שהוא רוצה לילך לארץ ישראל שהוא מוכר ביתו מטעם זה אע"פ שלא התנה שאם ישאר תהא מכירתו בטלה חוזר שגלוי הדעת בדבר זה כתנאי הא כל שלא גלה דעתו אע"פ שיש שם דברים המראים כך אינן חוזר שדברים שבלב אינם דברים כמו שיתבאר במקומו:

כל מתנה שהיא נידונת במתנת שכ"מ כגון שכ"מ שכתב כל נכסיו בלא שיור או מחלק במקצת ובמצוה מחמת מיתה כבר ביארנו שאם עמד חוזר לא סוף דבר שאם עמד חוזר הא בתוך חליו מיהא לא יהא יכול לחזור ותהא המתנה תלויה ועומדת שאם ימות תהא שלו אלא אף אם רצה לחזור בתוך חליו הן לשייר לעצמו הן לחלק לאחר רשאי כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו אף בתוך חליו וזכה האחרון:

מתנת שכ"מ מועלת אף בדברים שאינן ברשותו כגון אם אמר הלואה שיש לי אצל פלני תהא לפלני דבריו קיימין ואין צריך לומר בפקדון אף השטרות נקנין במתנת שכ"מ וכל שאמר שטרות אלו לפלני אע"פ שלא כתב ומסר זכה בכל זכות השטר ולא עוד אלא שאף היורש אינו יכול למחול כמו שהתבאר:

בפרשב"ם בד"ה מלוגא כו' כגון שקנו מידה א"נ בלא קנין וכגון דלא שיירה כו' עכ"ל לכאורה דקנו מידו היינו אפי' בשיור ואם כן מאי קאמר טעמא משום דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי הא בקנו מידו ושייר מידי הוה כמתנת בריא לגמרי כדלקמן ויש ליישב דהא שכתב וכגון דלא שיירה קאי נמי אקנו מידה דאז הוי נמי כמתנת ש"מ ועוד יש ליישב בע"א ודו"ק:

תוס' בד"ה גליא דעתה כו' דאפילו כשהיא תחת בעלה לא קננהו לוקח דפריך התם כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה באשר"י ע"ש:

אפילו למאן דאמר מברחת קנה פירש רשב"ם דהיינו רבנן דרבן שמעון בן גמליאל דאמרי בכתובות רצה לשחק בה אם לא כתבה מהיום ולכשארצה. וקשה דמוכח התם דבכתבה כל (מידי) נכסיה לא קנה. ואפשר דהכא בכתבה מקצת נכסיה מיירי. מיהו קשה דמשמע התם דכולי עלמא מודו דבמקצת קנה. ור"מ פירש דבכל נכסים מיירי ומאן דאמר מברחת קנייא היינו רבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בפרק האשה שנפלה ולית הלכתא כוותייהו אלא כרבי שמעון כמו שפירש שם רבינו תם וזה לשונו: דהתם פריך ואי לא קנינהו לוקח לקנינהו בעל ומשני עשאום כנכסים שאינם ידועים ואליבא דרבי שמעון מכלל דלרבנן קנינהו לוקח כיון דאי לא הוה קני להו בעל. הכי גריס רשב"ם אבל הכא גלי דעתיה משום אינסובי הוא והא אינסיבה ואיגרשה משמע דאי לא דאיגרשה לא היה מחזיר לה. ויש ללמוד מכאן דהא דאמרינן דשטר מברחת לא קניא היינו דוקא לאמר שימות בעלה או שתתגרש אבל כל זמן שהיא תחת בעלה לא יחזירם לה. ומיהו יש ספרים דגרסי הכא אבל הכא גלי דעתא ותו לא וכן מוכח התם בכתובות דלא קנינהו לוקח כלל אפילו בעודה תחת בעלה דפריך ואי לא קננהו לוקח לקנינהו בעל ואי קנינהו לוקח בעודה תחת בעלה אם כן ניחא דלא קננהו בעל. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל אימיה דרב זוטרא כו'. משום דקא בעיא לאינסובי לרב זביד. פירוש ואמרה בפירוש דמשום דקא בעיא לאנסובי ליה לרב זביד הוא דכתבינהו נכסה לברה משום אינסובי והא אינסיבא ליה. פירוש דאלו לא אינסיבא הוה הדרא בה כההוא גברא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק כו' דשמעת מינה דכיון דאדעתא דלמיסק הוא דזבנינהו אי לא מצי סליק הדרי זביני הכא נמי כיון דאדעתא דלאינסובי הוא דכתבתינהו לנכסה אלו לא אינסיבא הדרא בה השתא דאינסיבא לא מציא הדרא בה הני מילי היכא דלא גליא דעתה כלומר היכא דלא גליא דעתה מעיקרא הכא הא גליא דעתה מעיקרא בעידנא דכתבתינהו לנכסה דמשום דבעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו להו ניהליה הילכך כיון דאיגרשה ואזלי להו הנהו נישואי מציא הדרא בה. שמעינן השתא דהא דאמרינן מברחת לא קנה היכא דלא גליא דעתה הוא דאף על גב דלא גליא דעתה כיון דחזינן לה בתר הכי דאינסיבא הוכיח סופה על תחילתה וידעינן בודאי דהאי דכתבתינהו לנכסה מקמי הכי משום דקא בעיא לאינסובי הוא דכתבתינהו ולאברוחי להו מבעל הוא דאיכוונה הילכך כי מאית ליה בעל או מגרש לה הדרא בה מההיא מתנה ואף על גב דלא גליא דעתה מעיקרא בעידנא דכתבתינהו דאדעתא דהכי הוא דכתבה להו וכל שכן אי גליא דעתה מעיקרא בהכי וכן הלכתא. אלא מיהו מסתברא לן הני מילי היכא דלא כתיב ביה בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא אבל אי כתיב בשטרא מאי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא כגון הני שטרי דילן דכתיב בהו הכי מתנת עלמין מתנת פרהסיא מתנת חלוטה כיון דכתב בהו הכי. בודאי דלמתנה גמורה איכוונה ולאו לאברוחינהו מבעל ולמהדר בה לאחר מיתת הבעל או לאחר הגירושין הילכך אי גליא דעתה בפירוש מעיקרא בעידנא דכתבתינהו לנכסה משום דבעיא לאינסובי הוא דקא כתבה להו מציא הדרא ואי לא לא הדרא. עד כאן.

אימיה דרמי בר חמא כו' כתב הרשב"ם ז"ל דההוא מעשה דבפרק מי שהיה נשוי מיבעי לן לאוקמי במתנת בריא והא דהכא בשכיב מרע כו'. וכן כתב שם הרי"ף ז"ל בהלכה אחת מן ההלכות שפירש שם בלשון ערבי בסוף מסכת כתובות עיין שם. גליון.

גמרא והא לא משך עי' לעיל דף עז ע"א תוס' ד"ה אמר: