מסכת בבא בתרא דף קס״ה עמוד א׳

אמר אביי לא נצרכא אלא בעד אחד כו' הכא משמע דוקא אחד בכתב ואחד בעל פה הא שנים בכתב כל אחד בפני עצמו מצטרפין ואליבא דרבי יהושע בן קרחה וכמאן דאמר (סנהדרין דף ל:) הלואה אחר הלואה מצטרפין א"נ למאן דאמר לא מצטרפין שני שטרות של עד אחד כגון הודאה אחר הודאה שמפרש בכל אחד ואחד מנה דאודי לן בהאי שטרא אודי נמי קמי פלניא מצטרפין דאי לא מצטרפין נמי בכי האי גוונא לינקוט הא וכל שכן אחד בכתב ואחד בעל פה ומיהו יש לדחות דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לא מיירי בכה"ג דהוה שייך למינקט ביה שניהם בכתב וכגון ששנים מעידים שראו שלוה או שמעו שהודה דכי האי גוונא הוי שייך למינקט שניהם [בכתב] אין מצטרפין אם אינו מצטרף שם אלא מיירי כגון שאותו שבכתב מעיד על ההלואה שראה אותה ושבעל פה מעיד שראה שמסר השטר הזה לו שהעד חתום בו דבכי האי גוונא לא הוה מצי למינקט שניהם בכתב ולהכי קשה נמי לאמימר שהרי יש במסירת שטר זה שני עדי מסירה שהעד חתום הוא כעד מסירה דמוכיח שמסרו לו מלוה שהוא לא היה חותם אלא בצווי של לוה והעד שבעל פה מעיד שמסרו לוה למלוה הלכך כשר אף על פי שלא חתם עליו אלא עד אחד שהרי על מסירתו יש שני עדים וקי"ל כר"א אבל שניהם בכתב יחידין פסולין לכ"ע שאין על כל שטר ושטר אלא עד אחד וסברא הוא דלא אשכחן בשום מקום שטר בעד אחד לבד שיועיל והכי משמע נמי מדחשיב עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה בזה אחר זה ואי הוי כשניהם מעידין על ראיית המלוה או על שמיעת הודאה אמאי קרי להו זה אחר זה והלא יכולין להיות כאחד כגון שכתב בשטר בפני פלוני אני החתום ובפני פלוני לוה פלוני מפלוני מנה ושבע"פ מעיד בפני פלוני ובפני פלוני החתום לוה פלוני מפלוני ולפי מה שפירש' דעד אחד שבעל פה היינו שמעיד על מסירת שטר שחתום בו העד אתי שפיר הא דבעי לקמן סתמא בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אי מצטרפי דמשמע סתמא בלא פי' שלא ראו שניהם כאחד שההלואה והמסירה לא היו כאחד שלא היה יכול למצוא ששניהם מעידין על ההלואה אלא כענין זה שאם מעידין כל אחד על ראיית המלוה ושמיעת ההודאה אין השטר מועיל כלל והוי לגמרי כמאן דליתיה כיון שאין עד מעיד על מסירתו כדפרישית ומיהו קצת קשה כי נראה שהעד החתום חשוב כעד בשעת מסירה שעל ידו ידוע לנו שמסר לוה למלוה ועי"ל דהאי דלא משכחי' צירוף בעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לת"ק דרבי יהושע בן קרחה היינו משום שבשניהם מעידין ראיית המלוה או שמיעת ההודאה אין מוכיח בשטר שראו או שמעו כאחד שראיית העד בעל פה היתה בשעת ראיה או בשעת שמיעה אבל ראיית העד שבשטר חשבינן לה כאילו היתה בשעת מסירה לפי שהרבה פעמים היתה בלא ראות המלוה כלל כדתנן (לקמן בבא בתרא דף קסז:) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ומוקי לה אביי (ב"מ יג.) כמאן דאמר אפילו בשטרי [דלאו] אקנייתא דעדיו בחיתומיו זכין לו הלכך אע"פ שאינו מוכיח השטר שלא ראה המלוה לא חשבינן ראייתו כאחד שאין חשוב עד בראיה זו מאחר שאין ראייתו ידוע לנו ע"י השטר אלא עיקר עדותו אינה אלא לבדה שזה השטר מסר לוה למלוה להכי לא חשבינן עדותו כראיית המלוה אפילו אם ראה אותו ובירושלמי (פרק ב דכתובות) גרסינן [זעירא בעי] עד אחד בכתב ועד בעל פה מהו [שיצטרפו ועד אחד בכתב כלום הוא לכך] צריכא כשהיו שנים מצו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצו לקיים כתב ידו של שני:

באתרא דנהיגי בפשוט וא"ל זיל עביד לי פשוט ועבד ליה מקושר משמע משום דא"ל עביד לי פשוט אבל אי א"ל סתמא זיל עביד לי גיטא ועביד ליה מקושר כשר אע"ג דבאתרא דנהיגי בפשוט ובקדושין אמר אע"ג דלא אמר כי אם עביד לי גיטא דהכי איתא בגירסא התם באתרא דנהיגי בפשוט ועבד ליה מקושר:

כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו והא דלא מני נמי רבי חנינא בן גמליאל בהדייהו, כתב הראב"ד ז"ל דבמלתא אחריתי פליגי, דר' חנינא מיירי במקום שכותבין בשניהם, והוא אומר לסופר כתוב לי גט סתם וכתב לו מקושר והעדים חתמו מתוכו אפילו הכי כשר, כיון דנהיגי בתרווייהו ואיהו אמר ליה סתם הרי יכול לעשותו פשוט שהוא מאוחר וכשר, אבל אמר לו כתוב לי פשוט, שעכשיו מקושר ועשאו פשוט, אף על פי שנהגו בשניהם פסול. ורשב"ג סבר כיון דנהיגי בתרווייהו אף על גב דשני בשליחותיה כשר, דמראה מקום הוא לו ולא משום קפידה, וזהו כמנהג המדינה שכבר נהגו בני המדינה בשניהם. עד כאן.

אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה פירש ר"ש ז"ל דמדקאמר אכשר משמע דאשטר קאי, כלומר, אכשריה ועבידיה שטר לגבו בו ממשעבדי, דכיון דחתים בו עד אחד קלא אית ליה. וכן דעת הרב בעל העיטור ז"ל (מאמר א' קיום טופסין וחותמין. לב, א מד"ה). ואינו מחוור, דעד אחד כיון שאינו עושה שטר הוא לבדו אין קול יוצא בו. ועוד דאם כן מה הביא ראיה אמימר מדשלח רבי ירמיה דעד אחד בכת(ו)' ועד א' על פה מצטרפין, דדילמא לגבות מבני חרי שאלו ועל בני חרי השיבן, אלא שאפשר לו לרב ז"ל לדחוק בזה, דמאן דפסל פסל לגמרי ואפילו לגבות מבני חרי, דלאו שטר הוא ולאו כלום הוא, ואמימר דאכשרא כשר אפילו לגבות ממשעבדי דסבר דשטר הוא, דהא בהא תליא, כל שאינו שטר אינו גובה אפילו מבני חרי, וכל דאכשר סבר שטר הוא וגבי אפילו ממשעבדי, והילכך מדרב ירמיה דאמר יצטרפו שמעינן דעד אחד מעשה שטר הוא עושה, והילכך אפילו לגבות ממשעבדי מצטרף. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש, איכשר לגבות מבני חרי דוקא. וכן פירש הרמב"ן ז"ל. ואף על גב דאמרינן אמימר אכשר, לאו ראיה הוא לאכשורי שטרא, אלא עיקר לישנא הוא בכל מקום עדותן כשירה, כלומר, בדיני ממונות, לומר שמצטרפין. וקיימא לן כאמימר וכדשלח ליה ר' ירמיה לחבריה לאיצטרפן. ויש מי שהקשה, עד אחד בכתב היאך כשר כלל, והא כתיב על פי שנים עדים ודרשי ביה מפיהם ולא מפי כתבם, וכדאיתא בריש פרק מי שאחזו (גטין, עא, א) ובשלמא בשנים החתומין על השטר, מעשה שטר הן עושין, וכמו שהעידו ונחקרה עדותן בבית דין, דרחמנא א"כ שרינהו, דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים, אלא חד היאך מתכשר בכתב ולא כלום הוא. והם השיבו דהכא נמי כשהיו שנים חתומין בשטר אלא שלא מצאו לקיים אלא אחד מהן, ומדאורייתא שטר כשר הוא וגובה בו אפילו ממשעבדי, אלא דרבנן איצטריכו לקיימו, דקיום שטרות דרבנן, כדאיתא בריש פרק קמא דגיטין (נ, א), ומסייעי לה להאי פירושא מדגרסינן בהדיא בירושלמי דכתובות פרק האשה שנתאלמנה (ה"ד): ר' חגי אמר זעירא בעי עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו שיצטרפו עד אחד בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני, ר' מונא בעי עד אחד בכתב מהו לזוקקו בשבועה עד אחד בכתב כלום הוא לכן צריכא כשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני, עד כאן בירושלמי. ואפשר עוד להביא ראיה לדבריהם לכאורה דעד אחד לבדו אינו כלום, מדאמר אמימר שנים דמקושר כעד אחד דפשוט מה התם פסולה דאורייתא אף שנים דמקושר פסולה דאורייתא, דאלמא עד אחד בכתב פסול הוא לגמרי. ועוד דאמר עד אחד היכן אשכחן דכשר. ומכל מקום אין דינם עולה יפה לפי דעתי, חדא דהא ודאי מתניתין דקתני פשיטא שכתב בו עד אחד דומיא דמקושר שכתוב בו שנים משמע, והתם כשאין כתוב בו כלל אלא שנים משמע, וכן נמי פשוט שכתוב בו עד אחד שאין בו אלא אחד קאמר. ועוד דאם איתא דכתוב בו שנים אלא שלא מצאו לקיים אלא אחד, היאך אמרו בפשיטות פשיטא היכא אשכחן עד אחד דכשר, דכל כי הא כשר מדאורייתא, ובגיטין הבאין מארץ ישראל אפילו בשלא נתקיים אחד מהן כשר. אלא שיש לדחות בזו, דכל שמצויין לקיימו כמקויים חשבינן ליה. ועוד היאך אמר אמימר מה עד אחד דפשוט פסולא מדאורייתא, דכל ששנים חתימין בו אינו פסול מדאורייתא, אלא כשר, דמדאורייתא קיום שטרות לא בעינן. ואף על גב דאמר בשנים דמקושר נמי פסולא דאורייתא ואינו אלא מדרבנן אלא שעשאוהו כפסול דאורייתא, הא אין לומר כן בעד אחד, דפשוט מה התם עשאוהו כפסול דאורייתא, דכל שאין אחד מהן פסול דאורייתא אין לומר כן. ועוד דאם איתא היה להם לשאול בגמרין בעד אחד בכתב כלום הוא ולתרץ בשהיו שנים חתומין בו, כדרך ששאלו ותירצו בירושלמי. אלא מסתברא דאפילו אין כתוב בו אלא אחד קאמר, וכפשטה של משנתינו ושל שמועתינו. ומה שאמרו בירושלמי, היינו כסבריה דאביי בגמרין, ואנן לא קיימא לן כוותיה אלא כאמימר וכדשלח ר' ירמיה לבריה. ואם מפני שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם, ורש"י ז"ל שכתב כן בפירוש התורה שלו (דברים יט, טו) שלא יכתבו עדותן בשטר וישלחו לבית דין, ההיא בשאינן יכולין להגיד הוא, כאלם וכיוצא בו, דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וכבר כתבתיה בארוכה במקומה בריש פרק מי שאחזו (גיטין עא) בסייעתא דשמיא. ומה שאמרו כאן היכא אשכחן עד אחד דכשר וכן מה התם פסולא דאורייתא, הכי קאמר, היכא אשכחן עד אחד דכשר להוציא ממון, דעד אחד לבדו בודאי פסול מדאורייתא להוציא ממון, דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, וכן פירש ר"ח ז"ל וכן הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, ובהלכות גדולת כתב: קאמרי' רבנן דשטרא דחתימי עליה סהדי ואשכח חד מנייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מיניה אבל שבועה משביעין ליה אפומא דהאי עד אחד, אלמא סבור הרב ז"ל דעד אחד לבדו החתום בשטר זוקק לשבועה, והעיד כאן משם רבנן קמאי דקמיה. וכן עיקר.

המקדש את האשה על מנת שהוא כהן ונמצא לוי או על מנת שהוא עשיר ונמצא עני אינה מקודשת ואפילו הטעה לשבח כגון שאמר על מנת שהוא עני ונמצא עשיר אינה מקדשת כל שהטעה מ"מ אינה מקדשת:

האשה שאמרה לשלוחה התקבל לי גיטי במקום פלני והלך וקבלו לה במקום אחר אינו גט שאין זה מראה מקום לבד אלא קפידא גמורה וכן האיש שאמר לשלוחו תן גט זה לאשתי במקום פלני ונתנו במקום אחר אינו גט ומ"מ אם אמר הרי היא במקום פלני ונתנו לה במקום אחר כשר שזה ודאי אינו אלא כמראה מקום:

עד אחד חתום בשטר ועד אחד על פה מעיד כמעשה השטר ועל הלואת מנה שבה הרי אלו מצטרפין ואפילו היה עד שבכתב מעיד על אחד בשבת ושבעל פה על שני בשבת שאין הלכה כדברי האומר אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד אלא כר' יהושע בן קרחה שאפילו הלואה אחר הלואה והלואה אחר הודאה מצטרפין על הדרכים שביארנו בסנהדרין ואין צריך לומר שהודאה אחר הודאה והודאה אחר הלואה שאפשר שאין הכחשה ביניהם שהם מצטרפין בין שניהם על פה בין אחד מהם בשטר ואחד מהם על פה ואע"פ שזה שבשטר מעיד על אחריות נכסים וזה שבעל פה אינו מעיד אלא על בני חרי מצטרפים הם מ"מ להגבות מבני חרי כמלוה על פה אבל לא להיות כשטר לענין משעבדי שכל שאין בשטר אלא עד אחד אין לו קול והוא שכתבו גדולי המחברים שאם אמר זה שלא כתב עדותו קניתי מידו על דבר זה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפין לעשות המלוה מלוה בשטר ואין יכול לומר פרעתי כלומר אבל לא לגבות ממשעבדי וחכמי הצרפתים כתבוה אף לענין היותה נדונת כשטר ואין הדברים כלום וכל שכן אם היה עד אחד בכתב הודאה שאין שם אחריות ושאין העד מדבר אלא בלשון יחידי שבפניו הלוה פלני לפלני מנה ועד אחד שבעל פה מצטרף עמו שהרי הם עדות אחת יותר מעד שבשטר העשוי בלשון שנים ואין שם חתום אלא אחד אע"פ שעד שני מצטרף עמו ומ"מ אף בזה מצטרף לענין בני חרי ומ"מ עד אחד בכתב ואין שם צירוף עד שבעל פה אם הוא בלשון יחיד יראה שהוא מחוייב שבועה כעדות על פה אבל אם היה השטר כתוב בלשון שנים ולא היה שם חתום אלא אחד אין כאן חיוב שבועה כלל ואם היו שם שנים חתומים ולא נתקיים אלא האחד יראה שזה בא לחייב שבועה והוא שאמרו בתלמוד המערב שבכתבות פרק שני עד אחד בכתב מהו לזקקו לשבועה וכי עד אחד בכתב כלום הוא לא צריכא בשהיו שנים אחד יכול לקיים ואחד אין יכול לקיים ולמדנו מכאן שכגון זה נשבע ויש מפרשים שזו שאמרו שם שמצטרפין כגון זו היא אבל עד אחד חתום בשטר העשוי בלשון שנים אינו כלום אף לענין צירוף עם אותו שבעל פה הואיל ולענין שבועה אינו כלום וכן נראה לי ואף כן היא שנויה בתלמוד המערב בכתובות פרק שני בפירוש ושמא תאמר אם כן מה הוצרך אמימר בסוגיא זו לומר כשהקשו לו ממשנתנו לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי היה לו לומר שמשנתנו בעד אחד חתום בשטר שהוא עשוי בלשון שנים שאינו כלום אפשר שזו לא הוצרכה כלל:

וגדולי המחברים כתבו עד אחד חתום בשטר ואמר ליה פרעתי מתוך שאין יכול לישבע משלם מפני שהם מדמים אותה לדין נסכא דר' אבא כלומר לישלם ליכא תרי סהדי שאלו היו שנים לא היה יכול לטעון פרעתי נפטריה איכא חד סהדי לשתבע הא קא מודה הוה ליה מחוייב שבועה שלא יכול לישבע ומשלם ואע"פ שבתלמוד המערב נראה שאין עד אחד בכתב מביא לידי שבועה כמו שכתבנו ואפשר שהם סמכו על סוגיא זו שאמר שמצטרפין ואלמלא שעד אחד מביא לידי שבועה לא היו מצטרפין והם מפרשים אותה בעד אחד חתום ממש ושמע מינה שעד אחד החתום בשטר משביעין עליו ומ"מ גדולי המגיהים מתמיהים היאך אין שבועת הפרעון עומדת כנגד העד ור"ל שהרי טענת פרעתי ראויה ליאמן מצד עצמה אחר שאין כאן מעשה שטר והלא אף הם כתבו בכתב ידו שנאמן בפרעתי עד שעכשו דבריהם בטען תחלה בבית דין לא היו דברים מעולם והוציא עליו שטר זה שלוה ואח"כ טען פרעתי:

בד"ה אמר אביי כו' ובב' שטרות ולא מיירי כגון כו' כגון שאותו שבכתב העיד על ההלוואה שראה כו' ושבע"פ מעיד שראה כו' ולהכי כשר נמי לאמימר כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דא"כ מאי קא פריך לאמימר אלא מתני' קשיא אימא דמוקי לה בכה"ג כגון דליכא שני עדי מסירה אלא שהא' מעיד בכתב והשני מעיד בע"פ על ההלוואה דאפשר דפשיטא ליה לתלמודא דבכה"ג אינו מעיד ולא איצטריך ליה למיתני דפסול וק"ל:

בא"ד שהרי על חתימתו יש כו' כגון שכתוב בשטר בפני כו' א' שבע"פ היינו שמעיד על מסירת שטר כו' היינו משום שבשניהם כו' אפי' בשטרי דלאו אקנייתא דעדיו בחתומיו כו' לא חשבינן עדותו כראיית כו' עד בע"פ מהו ואחד כו' כצ"ל:

אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה פירש ר"ש ז"ל. עיין מה שכתב הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרא"ם ז"ל: אמר אביי לא נצרכה אלא דאפילו עד אחד בכתב ועד אחד על פה. פירוש בלא קנין והא קמשמע לן שאף על פי ששני עדים הם כיון שהאחד מעיד בכתב שהיא עדות שיש בה אחריות נכסים והשני לא העיד לא בשטר ולא בקנין שהוא כמו השטר אלא עדות על פה בעלמא שאין בה אחריות נכסים לא מצרפינן עדותייהו. אמימר אכשר בעד אחד בשטר ועד אחד על פה ופירוש דמצרפינן סהדותייהו ומגבינו ביה מבני חרי. תדע דשלחו ליה חברייא לרבי ירמיה. פירוש משום דאפקוהו מבי מדרשא שלחו ליה דהוא לא הוה בהדייהו בבי מדרשא. עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצרפו אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה דתניא אין עדותם מצטרפת עד שיהיו שניהם כאחת לא תיבעי לך השתא שנים בכתב אי נמי שנים על פה כיון שלא העידו על עצמו ביחד אלא העיד זה על עצמו בפני עצמו שלא בפני חבירו וזה בפני עצמו הרי אמר שאינם מצטרפים הואיל ולא ראו העדות כאחת ואף על פי שעדות שניהם בעדות בשטר הם מעידים אי נמי בעדות על פה. כי תיבעי לך אליבא דרבי יהושע בן קרחה מאי כי אמר רבי יהושע בן קרחה מצטרפים הני מילי היכא דעדות שניהם שוה בשטר או בעל פה ואף על פי שלא ראו העדות כאחת אלא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אבל עדות האחד בשטר ועדות האחד על פה אין מצטרפים או דילמא לא שנא. ושלח להו מצטרפים. פירוש ומגבינן ביה מבני חרי כענין ההיא דאמרינן עד אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא וחייבום רבי אמי חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא.

וזה לשון הרא"ש לא נצרכא אלא לעד אחד בכתב כו'. מדלא נקט עד אחד בכתב ועד אחד בכתב משמע דבכהאי גוונא כשר למאן דאמר שני עדים מצטרפים בזה אחר זה דאי לא תימא הכי לשמעינן רבותא טפי דאפילו שני עדים בשני כתבים לא מצטרפי. מיהו אין זו ראיה דאיכא לפרש עד אחד בכתב כו' שאחד חתום בשטר שכתוב בו בפני הלוה ואותו שבעל פה מעיד שראה מסירת השטר כו' ככתוב בתוספות. ולאביי איכא למימר דאשמועינן דעד אחד מעיד שנמסר בפניו אינו מועיל וכל שכן שני עדים בשני כתבים דאינו מועיל דעל כל כתב ליכא אלא חד סהדא. אי נמי יש לפרש כדמפרש בירושלמי דכתובות דעד אחד בכתב מיירי שיש שני עדים על השטר אלא שהעד האחד לא נתקיים. עד כאן. ולענין הלכה קיימא לן כאמימר וכדשלח רבי ירמיה לחבריא דמצטרפים ומגבינן בהו מבני חרי וכן הסכימו כל גדולי האחרונים ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות עדות. ואף עד אחד בכתב לבדו ועד אחד על פה מצטרפים לגבות מבני חרי וכן נראים דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות עדות ודלא כהירושלמי. הר"ן ז"ל.

וכן כתבו בתוספות וזה לשונם אמימר אכשר ועד בכתב כו'. פירש הקונטרס דלגמרי מכשר אפילו לטרוף מלקוחות כו'. ולא נהירא דהא תנן שלשה גיטין פסולים כו' ולרבי אלעזר נמי דפליג התם היינו משום עידי מסירה אבל אי ליכא עדי מסירה לא מכשר וכמו כן שטר זה כיון דליכא עידי מסירה לא הוי מלוה בשטר. ואומר הר"ם ז"ל דאמימר לא מכשר לטרוף מן הלקוחות לפי דלא הוי אלא כמלוה על פה והכי פירושו אמר אביי לא נצרכא דאפילו עד אחד בכתב כו' אתא כו' אתא מתניתין לאשמועינן שאין עדותם עדות כלל ויכול לטעון הלה שטר פסים הוא זה או אמנה דאפילו כמלוה בעדים לא הוי דלא דמי לעדים שראו עדותם יחד אבל הכא שמא כשראה את החתום שמכר לו לא היה שם עד שבעל פה כלל ואינם מצטרפים עד שיראו שניהם כאחד לרבנן דרבי יהושע בן קרחה. אמימר אכשר בעד אחד בכתב כו' לענין דגבי בה מבני חרי אף על גב דשמא לא ראו כאחד מצטרפים כרבי יהושע בן קרחה כדמפרש בסמוך. עד כאן. כו'.

והא דאביי מאי ידע מתניתין דדאיק מינה אביי דמיתורא שמעינן דפסול היינו לומר דאפילו כמלוה על פה לא הוי דלאשמועינן דלא הוי כמלוה בשטר לא אצטריך דפשיטא כיון דליכא עידי חתימה דמפקי לקלא ולא עידי מסירה במאי מתכשר לטרוף מלקוחות. תוספות.

אֶלָּא בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרַע. הא דמכנה לדבור בשם אֲבַק כי הדיבור הוא אב לכל הפעולות כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן מעשה של חלב הלביאה וכו' הנזכר במדרש ולכן הכל יכולים לברא בספר יצירה חוץ מן הדיבור והאדם המדבר קצת לשון הרע מביא אות ק' מן הסטרא אחרא ומחבר עם אותיות אב שהוא כינוי הדבור ונעשה אֲבַק לכן קרי ליה אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע.

רֻבָּן בְּגֶזֶל, וּמִעוּטָן בָּעֲרָיוֹת, וְכֻלָּן בְּלָשׁוֹן הָרַע הא דלא נקיט להו על פי סדר רבויים נראה לי בס"ד דנקיט כפי סדר התולדה מלתתא לעילא כי עון לשון הרע אב ונולד ממנו עון עריות דאמרו רבותינו ז"ל ברית המעור מכוון כנגד ברית הלשון דאם חטא בלשון חוטא במעור. נמצא עונות העריות הם בנים לעונות לשון הרע ועון הגזל נולד מן עריות כי הבא על אשת איש הרי זה גוזל מקור הבעל כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבא למה הקריב אפרים ביום השביעי ומנשה ביום השמיני? אלא אמר הקדוש ברוך הוא ליוסף אתה שקיימת דבור לא תנאף שהוא דבור שביעי ולא גנבת מקורו של פוטיפר שהיא אשתו, חייך יהיו שני בניך מקריבים יחד זה את זה ביום השביעי וביום השמיני שהם כנגד דבור לֹא תִּנְאַף וְלֹא תִּגְנֹב עיין שם. נמצא החוטא בערוה הרי זה גוזל ולכן מן העריות יולד גם גזל ממון נמצא עונות לשון הרע אבות ועונות עריות בנים ועונות הגזל בני בנים ולכן נקיט להו על פי סדר זה מתתא לעילא שהתחיל בבני בנים וסיים באבות.