מסכת בבא בתרא דף קי״א עמוד ב׳

לו משפט הבכורה השתא לא שייך למיפרך אפילו בלא הנך קראי דלעיל ואימא ה"מ בבחור שנשא אלמנה מדכתיב משפט הבכורה משמע דלא שייך משפט הבכורה אלא באיש וקרא דלעיל אתי לדרשה אחריתי:

הוא יורש אותה משמע ליה מיעוטא מדלא כתיב וירשה ומדכתיב אותה משמע מיעוט דאין היא יורשת אותו ועוד דלגמרי וירש אותה מיותר דמשארו שמעי' תרתי דכיון שהיא יורשת אותו מטעם שהיא שארו גם הוא יירשנה מטעם שארו ומיהו קשה דאמאי איצטריך כלל מיעוט דמדקפיד בסיבת הבעל ולא קפיד בסיבת האשה משמע דאינה יורשת אותו:

אע"פ שביארנו שנכסי האם שוים לנכסי האב בנחלת הבן להיותו קודם בהם לבת לענין בכורה אינו כן אלא אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם ולא סוף דבר בחור שנשא אלמנה שהוא בכור לאביו ולא לאמו ומאחר שאינו בכור לאמו ראוי לו שלא ליטול בכורה בנכסיה וכן לא סוף דבר אלמון שנשא בחורה שאינו בכור לאביו וראוי לומר הואיל והופקעה ממנו בכורה שמצד אב הופקעה גם מצד האם אלא אף בחור שנשא בחורה שהוא בכור לאב ולאם אינו נוטל בכורה בנכסיה משפט הבכורה בנכסי האיש ולא בנכסי האשה:

נשאלה שאלה לפני קדמונינו שבנרבונה בבכור ופשוט שמתה אמם אחר שנתאלמנה ולא תבעה כתבתה ורצה הפשוט להפקיע בכורתו מכתבת האם והשיבו שאם מנהג המקום להגבותה כתבה בלא שבועה הן שליש הן מקצת הן כלה הרי כתבה זו כגבויה ואין הבכור נוטל בה פי שנים והוא הדין אם כתב לה פטור שבועה ונאמנות במקום שנהגו שהנאמנות מועיל אצל היתומים או אם ייחד לה קרקע או הביאה מטלטלי ואיתנהו בעיניהו שבכל אלו גובה בלא שבועה כמו שיתבאר במקומו אבל אם אין כאן אחת מאלו הואיל ולא נשבעה ומתה הרי הכתבה בחזקת יורשי הבעל ונוטל בה פי שנים שאין הלכה כבית שמאי שאמרו שטר העומד לגבות כגבוי דמי אע"פ שלא נשבעה אלא הואיל ולא נשבעה ואין אדם מוריש שבועה לבניו הרי היא בחזקת יורשי הבעל ואין לפקפק ולומר הואיל ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אפילו נשבעה נדון כן שהרי בשטר העומד לגבות אין בו חלוק בין יש בו חיוב שבועה לאין בו חיוב שבועה ובכלם אמרו לאו כגבוי דמי ואין זה כלום שכל שאין צריכה שבועה אע"פ שאינו כגבוי הואיל ובידה לגבות ואין דבר מעכב מחמתה יכולה להוריש זכות שיש לה לבניה והירושה מכחה היא באה ואין בכור נוטל בה פי שנים:

מתוך דברינו למדת שהבכור לאביו אע"פ שאינו בכור לאמו הרי הוא בכור ליטול פי שנים שלא נתלית בכורתו בפטר רחם אפילו בא אחר הנפלים ר"ל בני שמנה ואפילו יצא ראשו של נפל או כלו חי או בן תשעה שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה כמו שיתבאר במקומו:

בפרשב"ם בד"ה מספקא קראי כו' והקרוב אליו שהוא מאוחר אתה עושה מוקדם עכ"ל בגליון אע"ג דלרבא נמי הקרוב אליו קאי אדלעיל ל"ק ליה אלא לאביי דצריך לאוקמא שארו אדלבתריה והקרוב אליו אדלעיל ומפסיק באמצע הציווי ושדי נמי למ"ד דלשארו על הקרוב עכ"ל הגליון והוא דחוק ול"נ דהקרוב אליו קאי שפיר אשארו דסמיך ליה לרבא דאשתו נקראת קרובה כדדרשינן כי אם לשארו הקרוב גו' אין שארו אלא אשתו ורשב"ם שפירש נמי בברייתא והאי דכתיב הקרוב אליו מסקנא דההוא קרא הוא דכתיב ואם אין אחין כו' היינו לאביי אבל לרבא לא קאי אדלעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה לו משפט הבכורה השתא לא שייך למפרך אפילו בלא הנך קראי כו' עכ"ל דהכי משמע להו דלרבא לא קאי דרשה דאביי ודרב נחמן ב"י מדקאמר אלא אמר רבא כו' אבל לרב נחמן ב"י קאי דרשה דאביי ולא קאמר אלא אמר רב נחמן ב"י ובגליון הקשה ר"א כיון דמאונו ולא אונה ממעטינן אלמון שנשא בתולה ומהשתא מאשר ימצא לו נמעט אפי' בחור שנשא בתולה ונראה דלעולם הוה מוקמינן ליה בבחור שנשא אלמנה דלא שמעינן ליה מאלמון שנשא בתולה דה"א היכא דהוי אונו אע"ג דלא הוה אונה ה"א נוטל פי שנים דמגו דשקיל דידיה שקיל דידה עכ"ל גליון וק"ל:

בד"ה הוא יורש כו' דמדקפיד בסבת הבעל ולא קפיד כו' עכ"ל דמאן דיליף ליה ירושת הבעל משארו ודאי דאיכא הסבה בירושת הבעל כמו בבן ואיכא לאוקמא לא תסוב אתרוייהו כמ"ש לעיל דתרוייהו משמע מיניה אבל הסבת האשה ודאי דלא משמע בהני קראי דהסבה ודו"ק:

לו משפט הבכורה השתא לא שייך למפרך אפילו בלא הנך קראי נמי כו' ככתוב בתוספות. ומשום הכי כתוב בכל הספרים אלא אמר רבא. תוספי הרא"ש ז"ל.

הוא יורש אותה ולא בעי למדרש דתרווייהו ירשי הדדי משום דאותה משמע מיעוט מדלא כתיב וירשה כו'. מיהו קשה דאמאי איצטריך כלל מיעוט דמדקפיד בסבת הבעל כו' ככתוב בתוספות. ונראה לי דמשום דאיכא למימר שאם תמות האשה יירשנה בנה שנקרא על שבט בעלה הקפידה תורה ומשום חשש שמא ימות הבעל בלא זרע משום אותו חשש לא הקפידה תורה אלא דוקא באשה שבנה ובעלה יורשים אותה והנחלה מוסבת על ידי שניהם. תוספי הרא"ש ז"ל.

אמר אביי תריץ הכי ונתתם את נחלתו לקרוב אליו שארו וירש אותה נמצא שסירס הכתוב וחלקו לשני עניינים בענין האחד הוא ונתתם את נחלתו לקרוב אליו שהוא ענין הפסוק כפשטיה דקרא דכתיב ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו והוסיף עוד ענין אחר שהיא שארו וירש אותה ועל זה תמה רבא ואמר סכינא חריפא למפסק קראי שהרי הפסוק שהוא ענין אחד חלקו לשני עניינים ועוד שחסר אות ממנה שהוא ה"א דהקרוב ועוד שסמך את נחלתו להקרוב אליו ואף על פי שמפסיק ביניהם לשארו וסמך עוד לשארו לוירש אותה ואף על פי שהפסיק ביניהן הקרוב אליו וזהו הסירוס בלשון חכמים כדאמרינן התם לענין מגילה קראה סירוגין ומתנמנם לא יצא שהוא קורא פסוק ומניח פסוק וקורא הפסוק שלאחריו וחוזר וקורא הפסוק שהניח וקורא אחריו הפסוק שאחרי אחריו. אלא אמר רבא הכי קאמר ונתתם את נחלת שארו לו וקסבר גורעין ומוסיפים ודורשין גורעין וא"ו דנחלתו ומוסיפים על אותה למ"ד דלשארו וקורים אותה לו ודורשין אותה הכי ונתתם את נחלת שארו לו נמצא הפסוק שאין בו פיסוק לשני עניינים אלא כולו ענין אחד הוא שהיא ירושת הבעל לאשתו וגם האותיות לא חסר מהם כלום גם לא פסק הפסוק וסמך המוקדם למאוחר וסמך התיבה שדלג לתיבה לאחרי אחריה שנמצא דלג שתי פעמים כמו שעשה אביי ואף על פי שגם רבא הרי עקר לו שהיה מוקדם לשארו ודרשו לאחר שארו שנמצא שדלג "לו" וסמך שארו לנחלה וסמך "לו" שדלג לתיבה המאוחרת כיון שלא נעשה לו מלה בפני עצמה אלא לאחר שגרע וא"ו דנחלתו והוסיף אותו על למ"ד דלשארו אין בכך כלום שהרי לא היתה מלה בפני עצמה כדי שיקרא סרוס וגם לא חלק הכתוב לשני עניינים שיקרא פיסוק. הרא"ם ז"ל.

וכן נמצא בגליון וזה לשונו סכינא חריפא למפסק קראי אף על גב דלרבא נמי הקרוב אליו קאי אדלעיל לא קשה אלא לאביי דצריך לאוקמי שארו אדבתריה והקרוב אליו אדלעיל ומפסיק באמצע הציווי ושדי נמי למ"ד דלשארו על הקרוב. עד כאן.

תא שמע ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו כו' עד אשר נתן לו בהר אפרים ומנין היה לו לפנחס כו'. פירוש מנין היה לו לפנחס בהר אפרים שהרי פנחס כהן היה והכהנים לא נתנו להם ערים אלא משבט יהודה ושמעון ובנימין וכן צריך לפרש ביאיר מנין היה לו ליאיר בערי הגלעד מה שלא היה לשגוב אביו שהרי שגוב אביו משבט יהודה היה ובן חצרון היה שנאמר ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר נמצא יאיר משבט יהודה וגלעד היה ממטה מנשה. הראב"ד ז"ל.