מסכת בבא בתרא דף ל״א עמוד א׳

ומעשה דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי איתי סהדי דאבהתיה והאי איתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. כלומר וזכה אותו שהביא עידי אבות. איכא למידק, אמאי, והא כל טענת יורש הכי היא, ואילו איתי האי עדי דאבהתיה ניטעון ליה אנן דילמא של אבותיו שלקחוה מאבותיך, דקיימא לן טוענין ליורש ונראה דעל כרחנו אנו צריכין להעמידה כשאין לזה עדים שדרו בה אבותיו אפילו חד יומא, ולפיכך אין טוענין לו, דאין זה יורש, וכדאמרינן לקמן גבי ההוא דדר בקשתא בעליתא כותיה דרבי חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי, כלומר שדר בה אבוה חד יומא. ואם תאמר אם כן כי אמר של אבותי שלקחו מאבותיך היאך נאמן. י"ל בטוען בבריא, כלומר דקמאי דידי זבנוה מאבותיך, ומיהו אין זה נכון בעיני, דכיון דאמרינן האי איתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואכלה כדיניה משמע דהיינו שאכלה גם האב חד יומא. ועל כן נראה יותר מה שאמרו רבותי נוחי נפש שאין טוענין לא ליורש ולא ללוקח כל זמן שהוא טוען בעצמו טענת בריא, אלא כל זמן שהוא טוען בספק, דכל טענת יורש ולוקח בשמא הן, וזה שטען של אבותי טענת בריא טען, שלא היה לו לומר אלא מאבותי ירשתיה. ועוד אני מוסיף על דברי רבותי ז"ל שאין טוענין ליורש וללוקח עד שנשאל אותם מה טענתם, כי שמא יטענו טענת בריא ועליה אנו דנין וכן יש לי להוכיח מעובדא דההוא דעשאה סימן לאחר דבפרק דייני גזירות (כתובות קט, ב), ושם כתבתי בס"ד.

אמר רבה מה (לי) לשקר - רבה גרסינן ולא גרסינן רבא, דאמרינן לקמן אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ואם תאמר וכי רבה לית ליה מתניתין דתנין בפרק האשה שנתארמלה (כתובות טו, ב) היא אומרת בתולה נשאתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהנומה וראשה פרוע כתובתה מאתים, ואמאי נהמניה מגו דאי בעי אמר פרעתי. י"ל דרבה נמי אית ליה כאביי, אלא אלים מגו דכל היכא דאיהו מצי טעין ולתקן דבוריה אנן נקום ונטעניה ונתקן דבוריה ונימא דסמכינן עלה כדאבהתי קאמר, אי נמי של אבותי שלקחוה מאבותיך, ואפילו הכי אמר לה אביי אלימא ליה עדותן של עדים דלא אמרינן בה אפילו מגו כי הא. ואם תאמר מאי מגו במקום עדים איכא, דהא אפשר הוא מאי דקאמר האי דשל אבותיו היא וכגון שלקחוה מאבותיו של זה ובהא לא מכחשי ליה סהדי, ואפילו כי חזר הוא וטען כן מקבלינן מיניה. י"ל דלישנא דקאמר של אבותי ולא קאמר מאבותי ירשתיה, מסתמא משמע של אבותי משנים קדמוניות, וכמו שכתבתי, ומסתמא לא מתקנין דבוריה, וכל שלא חזר וטען הוא של אבותי שלקחוה מאבותיך, אי נמי דסמכי עלה כדאבהתי כטוען בריא של אבותי ולא של אבותיך חשבינן ליה, ולפיכך קרינן ליה מגו במקום עדים.

ומודי נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען - דהא מקיים כל דבוריה, ודוקא בדלא נפק לברא, הא נפק לברא אפילו בכי האי גוונא חיישינן דילמא טענתא אגמרוה.

אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא - איכא למידק, והא רבא הוא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל, ואמרינן בבבא קמא (עג, א) דנפקא מינה דהיכא דהסהידו בגנב וטבח ומכר ואיתזום אטביחה ומכירה ולא איתזום אגנבה, אטביחה ומכירה דאיתזום איתזום אגנבה דלא איתזום לא איתזום, הכא נמי מאי קשיא ליה כי אמרינן דאכילתה דאיתכחוש איתכחוש אאבהתא דלא איתכחוש לא איתכחוש. וי"ל דגנבה וטביחה כשני עדיות הן, דעל עדות גנבה לא משלם אלא כפל, ועל עדות טביחה משלם ארבעה וחמשה, והילכך אף על גב דאיתזום על עדות טביחה, לא איתזום על עדות גנבה, אבל הכא עדות אבות ועדות אכילה הכל כעדות אחת דמי, דהכל להעיד דשלו היא, וכדמפרש רבא גופיה בהדיא בסמוך, וכדאמרינן ורבא אמר לך עד כאן לא אמר רב הונא אלא לעדות אחת אבל לאותה עדות לא, כלומר דהכל עדות אחת היא, ועדות שנתבטלה מקצתה, נתבטלה כולה. אי נמי י"ל, דהזמה חדושא הוא ואין לך בו אלא מחדושו ואילך, אבל הכחשה לאו חדוש הוא, והילכך סבירא ליה לרבא דכולה עדות בטלה. ואם תאמר בין לרבא בין לרב נחמן מפני מה אין מאמינין את האחרונים, מגו דאי בעי פסלו בהו בגזלנותא אי נמי דמזמי להו. י"ל דעדים לא מהימני במגו טפי ממאי דמהימני מתורת עדותן בכי האי גוונא, ולא אמרו בעדים במגו אלא לסלק מהן נגיעת עדות וכיוצא בו, אבל בזה לא. ועוד למה נאמנים תורת עדות עדים אלו יותר מאלו, והתורה לא האמינה עדים יותר מעדים אחרים משום מגו. ועוד שאין כאן מגו, דהוה ליה מגו במקום עדים ולא אמרינן. אי נמי אי[ן] אומר[ים] מגו בעדות של שנים דדילמא בטענה זו השוו שניהם, אבל מי יימר דישוו בטענה אחרת, והא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יח, ב) כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין מגו דאי בעי אמרו אין זה כתב ידינו, שאני הכא, דאפילו אמר חד מנייהו אין זה כתב ידי מיפסיל שטרא. וכן דעת רבינו יצחק הזקן ז"ל.