מסכת בבא בתרא דף קנ״ה עמוד ב׳

לאו מי איתמר עלה כו' הכא נמי הוה מצי לשנויי בפחות מזמן מכר והיה יודע בטיב משא ומתן והיו רוצים לבודקו אם הביא שתי שערות אם לאו שאם הוא קטן הרי כפעוטות שאין ממכרן ממכר במקרקעי כדאמרינן בסמוך אלא שפיר קא משני:

הכי גריס ר"ת דזימנין דאתו מחמת בריאותא וזימנין דאתו מחמת כחישותא והכי גרסי' בהאשה רבה (יבמות דף צז.) בכל הספרים וכך נראה יותר דכי אתו לקמיה דרבי חייא משמע שעדיין לא הביאו שתי שערות ולכך אמר להבריאם או להכחישם כדי להביא שערות ולא כספרים דגרסי זימנא דנתרי מחמת בריותן:

מקחה מקח וממכרה ממכר לאו דוקא נקט מקחה מקח דהא פשיטא אלא איידי דנקט ממכרה ממכר נקט נמי מקחה מקח:

לא אמרו אלא במטלטלי אבל מקרקעי לא אין לפרש לעדות קרקע דמאי שנא למטלטלי ועוד דהכא לא שייכא שום שטות אלא נראה לפרש דהיינו עדות שיאמרו כך וכך היתה שוה זו הקרקע דכיון דמיקרבא דעתיה לגבי זוזא ישום אותה יותר משוויה אבל מטלטלים לא ישום אותם יותר משווים דמיקרבא דעתיה נמי לגבי מטלטלי וגם אין הפסד במקרקעי כמו במטלטלי:

שלח ליה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ואקשינן

ולישלח ליה בתינוק ופרקינן

מעשה שהיה בתינוקות היה אבל הוא הדין בתינוק כל שיש לו שלש עשרה שנה ויום אחד שהוא גדלותו של תינוק, כדאיתא בנידה פרק יוצא דופן (נדה מה, ב), וכשהביא שתי שערות מקחו מקח וממכרו ממכר אפילו במקרקעי. ודוקא בשל עצמו והוא שיודע בטיב משא ומתן, אבל בנכסי אביו לעולם אינו מוכר עד שיהא בן עשרים והוא שהביא שתי שערות, וכדאמרינן לקמן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ולאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה. וכתב ר' יהוסף הלוי ז'ל דכי הוי פחות מבן עשרים ואינו יודע בטיב משא ומתן הוא דאין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אפילו בנכסי עצמו, הא בן עשרים והביא שתי שערות אי נמי סימני סירוס מקחו מקח וממכרו ממכר בין בנכסי עצמו בין בנכסי אביו, ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן. והביא ראיה מהא דאמרינן ההוא פחות מבן עשרים ואזל וזבין נכסיה אמרי ליה קרובים זיל אכול תמרי ושדי קשיתא בי רבא, שמעינן מהאי דבעיא שיהא יודע בטיב משא ומתן דוקא בדהווי פחות מבן עשרים הא בן עשרים אף על גב דאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר.

לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא כלומר, כל שאינו יודע בטיב משא ומתן אף על פי שהוא גדול בשנים והביא שתי שערות אין עדותו עדות במקרקעי כשם שאין ממכרו ממכר בהם, אבל אם היה בן עשרים והביא שתי שערות אי נמי שנולדו בו סימני סרוס עדותו עדות ואפילו במקרקעי ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן כשם שממכרו ממכר בהן, וכמו שכתבנו.

הא ד אמר אמימר מתנתו מתנה פירשה הראב"ד ז"ל, דוקא בנכסי עצמו ואף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן, והוא שגדול בשנים ושהביא ב' שערות והוא שלא נראו בו סימני שטות, אבל בנכסי אביו לא שנא מכר ולא שנא מתנה עד שיהא בן עשרים. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב דלגבי מתנה לא שנא נכסי עצמו ולא שנא נכסי אביו בכולן מתנתו מתנה. וכן נראה עיקר. ומסתברא לי דנכסי אביו שאמרו דוקא נכסי ירושת אביו, אבל נכסי מתנה שנתן לו אביו במתנת בריא לא, אלא הרי הן כנכסי עצמו שממכרו ממכר כל שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, והוא שהביא שתי שערות. וכן נמי בת בנכסי אביה ואפילו נפלו לה בירושה, וכדמוכח לכאורה בשילהי פרק מציאות האשה (כתובות סט, ב) גבי המשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי דתנן אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והוא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו, במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, וההיא סתמא תניא לה ולא שנא בת בין הבנים ולא שנא בת בין הבנות שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. וכן נמי בן בנכסי האם ובנכסי שאר היורשים, דבנכסי האב דוקא אמרו. וטעמא דמילתא משום דלא תקינו אלא במצוי, דנכסי ירושת האב לבן מצויה, שאר ירושות אינן מצויות, וכן מתנת ריא מאב לבן אינה מצויה, לפיכך לא חששו אלא למצוי. והיינו נמי דהניחו את המתנה על הדין ולא חששו לה כלל, משום דמתנת הקטנים לאחרים אינה מצויה והניחוה על הדין כדי שימצאו הקטנים מי שיהנה אותם. הנה שלא חששו אלא לדברים המצויין ולא לשאינן מצויין, ולפיכך מתנתו מתנה בין בנכסי עצמו בין בנכסי אביו. כנ"ל.

הגיע הקטן לפרקו והוא שלש עשרה ויום אחד לתינוק ושתים עשרה ויום אחד לתינוקת והביא שתי שערות אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה וכל משאו ומתנו קיים במטלטלין ואם לא הביא שתי שערות נידון עדין בקטן עד שיהא בן עשרים ויראו בו סימני סירוס או עד שיגיע לרוב שנותיו אע"פ שלא יראו בו סימני סירוס:

דברים אלו שכתבנו כלם במטלטלין הם אמורים ואין בהם חלוק בין נכסי עצמו לנכסים שבאו לו מירושת אביו אבל הקרקעות אינן בדין זה וכיצד הוא הדין בהם כל שלא הגיע לפרקו אין מעשיו בקרקע כלום אפילו היה חריף ביותר ואפילו הביא שתי שערות שאין שערות אלו סימן אלא שומא בעלמא ומ"מ כתבו גדולי המחברים שהקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק תעמוד בידו ואע"פ שאין מכירתו כלום שהקטן כמי שאינו לפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו והרי המקנה זיכה לו ואין הדברים נראין ומ"מ גדולי המפרשים תמהו לשטתם שאם כן קנה מטלטלין ושכר את מקומם למה אמרו למעלה שלא קנה והרי המוכר זיכה לו המטלטלין על ידי השכירות ובכל מיני זכיה זכין לאדם שלא בפניו וזכה בשכירות מקומם ואע"פ שאין לו קנין חצר וארבע אמות לא אמרו אלא לענין מציאה ומ"מ נראין הדברים שאין מעשיו כלום בקרקע:

הגיע לפרקו והביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מקחו מקח אבל ממכרו אם בנכסי עצמו שנפלו לו מאבי אמו או שקנה לו אפטרופוס שלו קיים ואם בנכסי אביו אינו קיים עד שיהא בן עשרים לא הביא שתי שערות הרי הוא כקטן עד שיהא בן עשרים ויראו בו סימני סירוס או שיגיע לרוב שנותיו אף בלא סמני סירוס שכל שאינו מביא שתי שערות אינו נעשה גדול אלא בעשרים ובסמני סירוס או ברוב שנותיו אף בלא סמני סירוס כמו שיתבאר במסכת נדה וסמני סירוס יתבארו במסכת נדה ובמסכת יבמות הגיע לפרקו והביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן אין ממכרו ממכר עד שידע בטיב משא ומתן לפי ראות עיני בית דינו או שיגיע לעשרים ואפילו בנכסי עצמו ואם הגיע לעשרים והביא שתי שערות או סמני סירוס ממכרו ממכר אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואף בנכסי אביו ויש מפקפקין לומר שאם אינו יודע בטיב משא ומתן אין ממכרו ממכר לעולם ומ"מ ממה שאמרו ההוא פחות מבן עשרים וכו' אמרו ליה קרובים אכול תמרי ושדי קשייתא בי רבא וכו' יראה שלא תפש פחות מבן עשרים אלא להודיע שאין אנו צריכים לבקיאות משא ומתן אלא בפחות מבן עשרים ועוד יראה לי ראיה לדברינו שאם כדבריהם מה הוצרכו במקום אחר לומר שהשוטה אין ממכרו ממכר:

דברים אלו כלן במכירה אבל במתנה כל שהגיע לפרקו והביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מתנתו קיימת אף בנכסי אביו בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע שאלו לא הגיע לו הנאה ממנו לא היה נותן לו אבל מכירה מתוך שדעתו קרובה אצל המעות שמא מוזיל ומוכר יש חולקים בזו לומר שלא אמרו מתנתו מתנה אלא בנכסי עצמו אבל בקרקע של אביו דוקא עד שיהא בן עשרים ומ"מ דוקא במתנת בריא אבל שכ"מ ודאי נותן שהרי מוריש הוא ומתנת שכ"מ כירושה היא ואין הדברים נראין שלא הוצרך לומר ומתנתו מתנה אלא במקום שאין ממכרו ממכר גאוני ספרד כתבו שזה שאמרו מתנתו מתנה פירושו בי"ג ויום אחד והביא שתי שערות אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן שאין צורך לבקיאות משא ומתן אלא במכירה אבל במתנה אין אדם טועה ליתן אלא למי שנהנה ממנו ודין נכסי עצמו ונכסי אביו כלם שוים הם לענין מתנה כל שאין ממכרו ממכר שמכר חוזר ומחזיר ליד הלוקח כל הפירות שאכל וכתבו הגאונים שאם הוציא הוצאות או נטע וזרע שמין לו ומחזיר השאר ומ"מ גדולי המחברים סוברים שאפילו קטן שמכר בנכסי אביו אם נעשה בן עשרים ולא מיחה אינו יכול לחזור כיון וקבל המעות ונשתמש הלוקח בקרקע רצה בממכרו ואף גדולי המגיהים מחלו להם בזו ואם כן הוא הדין בנכסי עצמו לכשנעשה בן שלש עשרה ולא יראה כן ומ"מ מודה אני לדבריהם בפחות מבן עשרים שמכר בנכסי אביו ונעשה בן עשרים הואיל ומ"מ גדול היה בשעת מכירה ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו מביאים סעד לדבריהם של גדולי המחברים ממה שאמרו בפרק איזהו נשך ס"ו ב' מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דמחילה בטעות הויא מחילה במכר ואכיל לאו דוקא אלא אע"פ והם בעין וכן כתבוה חכמי צרפת ומ"מ לכשתעיין בה אין ממנה ראיה כל כך:

יש חולקים בקצת דברים שכתבנו ואף גדולי המפרשים שבצרפת פירשו שאין חלוק בין נכסי אביו לנכסי עצמו ובשניהם כל שהוא בן שלש עשרה והביא שערות ויודע במשא ומתן ממכרו ממכר ואם אינו יודע בטיב משא ומתן בשניהם עד שיהא בן עשרים וכן כתבוה קצת גאונים ואינו נראה כן ומאחר שאמר ובנכסי אביו וכו' משמע שיש חלוק בין נכסי אביו לנכסי עצמו:

הסריס אין ליבמתו זיקה עמו כלל ואינו חולץ ואינו מיבם ויבמתו מותרת לזר ופירוש דבר זה דוקא בסריס חמה שלא היתה לו שעת הכושר כלל כמו שיתבאר במקומו במסכת יבמות:

כל שהגיע לפרקו ולא נמצאו לו שתי שערות כשאנו בודקין בו מדקדקין הרבה בענינו ואם הוא כחוש מבריאין אותו ואם הוא שמן מכחישין אותו שסמנין אלו פעמים שמתגלים מחמת כחש ופעמים שמתגלים מחמת שומן:

כל שאנו צריכין לזמן הן שש למטלטלין ובחריף הן שלש עשרה שנה ויום אחד למטלטלין אף כשאינו חריף או למכירת קרקע ובחריף הן עשרים למכירת נכסי אביו בכלם צריך שיהא הזמן נשלם לגמרי ואפילו מכר ביום אחרון של זמן אינו כלום עד שיושלם וזהו שאמרו תוך זמן כלפני זמן ואע"פ שאמרו עליה מכללא איתמר כבר נפסקה למטה בהדיא תוך זמן כלפני זמן ושנה אחרונה כלה היא הקרויה תוך זמן:

בד"ה לאו מי כו' קא משני הס"ד ואח"כ מ"ה הכי גריס ר"ת כו' כצ"ל:

בד"ה לא אמרו אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא כו' דמ"ש למטלטלי כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד דמקרבא דעתיה לגבי זוזא ישום אותה יותר משויה כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחות תוס' שלפנינו ובתוספות ישנים ולכאורה הוא קשה להבין דאדרבה כיון דמקרבא דעתיה לגבי זוזא ישום את הקרקע בפחות משוויה ויש ליישב דבריהם דה"ק דישום אותה היינו דישום מן הקרקע שיעור יותר גדול משיעור שוויה לפי הדמים המשל שישום לאח אחד קרקע השוה מאה ועשרים זוזים בעד ק' זוזים נגד ק' זוזים מעות שיטול אח השני ונמצא אותו שנטל הקרקע נטל יותר משווי הדמים שנטל אח השני והיינו משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזא ודו"ק:

בא"ד וגם אין הפסד במטלטלי כמו במקרקעי עכ"ל כ"ה בתוספות ישנים והוא יותר נכון מנוסחת התוספות בדפוס שלפנינו וק"ל:

חזא ביה דקא משחרר לעבדיה אף על פי שאינו נחשב כשוטה לשאר דינים אלא אם כן יוצא יחידי בלילה ולן בבית הקברות ומקרע את כסותו כדאיתא בחגיגה אבל לענין ממכר כיון דחזו ביה שטות בפיזור ממון שלא לשום תועלת אין ממכרו ממכר. ולאו דוקא תוך זמן אלא אפילו אחר זמן כי אפשר שעדיין לא יצא מדרך הילדות. עליות.

אבל הרא"ש ז"ל כתב דלא הוי שוטה גמור כגון מקרע כסותו כו' ובמטלטלי הוי ממכרו מכר אי נמי במקרקעי אם היה לאחר זמן.

שלח ליה גידל בר מנשיה לרבא תנוקת בת ארבע עשרה שנה כו' פירש הרב הגאון לענין נכסים שקנה אפוטרופוס וכיון שיש לו שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות ממכרו בהם מכר אבל לענין נכסי אביו הא קיימא לן כשמואל דאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. ונראה דהוא הדין בנכסים שקנה הוא מעצמו שאין ממכרו בהם ממכר אלא אם כן יודע בטיב משא ומתן ולא אמרינן כי היכי דזבין הכי נמי מזבין והיינו דקאמר רבא אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר. ור"ש פירש דהא דאמרינן נמי שאין הבן מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן שמונה עשרה או בן עשרים דוקא כשאינו יודע בטיב משא ומתן. ומסתברא כדברי רבינו הרי"ף ז"ל מדמותיב רבי זירא ממעשה דבני ברק כו' ולא מפרקי לה דאותו קטן יודע היה בטיב משא ומתן והיה יכול למכור מן שלש עשרה אלו הביא שתי שערות שמעינן מינה דאף על פי שיודע בטיב משא ומתן קאמרינן שאינו מוכר בנכסי אביו אלא מבן שמונה עשרה למר או מבן עשרים למר ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרינן והא דרבא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר מההוא דזבין בנכסי כו' פירוש רבא לאו הכי שלח ליה בפירוש לרב גידל אם יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אלא סתם שלח לו מקחן מקח וממכרן ממכר ולא היה מוכרח מכלל תשובתו דדוקא ביודעת בטיב משא ומתן ממכרן ממכר יש לומר על מעשה שהיה שלח לו רבא דממכרו ממכר והוא הדין אם לא היתה יודעת בטיב משא ומתן (ואין) אין ממכרו ממכר נלמד ממעשה דההוא פחות מבן עשרים דזבין בנכסי ולפיכך כתבו בתשובה רבא לרב גידל אם יודעת בטיב משא ומתן כו'. ושמעינן מהאי פירושא דפרישנא שיש הפרש בין נכסי האב לנכסים שקנה ולא היתה שאלת רב גידל אלא בנכסים שקנה דאי אמרת דלמכור בנכסי האב נמי איבעיא ליה לרב גידל על כרחך פשוט היה לו לרב גידל דכשאינה יודעת בטיב משא ומתן אין ממכרה ממכר וחידושו של רבא במה שהשיב שהמכר מתקיים בפחות משמונה עשרה ואין חידושו במה שאין ממכרו ממכר כשאינו יודע בטיב משא ומתן דהא לכולי עלמא אינו מוכר בנכסי אביו בפחות משמונה עשרה. ומעתה על מה הוצרכנו ללמוד מכללא דרבא דדוקא יודעת כטיב משא ומתן קאמר דממכרה ממכר ולא כשאינה יודעת כלל הלא זה דבר פשוט לדברי הכל שאינו מוכר בנכסי אביו בפחות משמונה עשרה ורבא גופיה שמעינן ליה בפרק התקבל שאמר ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. כן נראה לי. ואין לפרש דהא דרבא לאו בפירוש אתמר שלא דבר דבר זה לרב גידל כלל. דכיון ששאל ממנו רב גידל דין המעשה מסתמא השיב לו תשובה.

דההוא פחות מבן עשרים דזבין נכסי נראה דבהא נמי אזדא רבא לטעמיה דאמר בפרק התקבל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים דמדקאמר ההוא פחות מבן עשרים מכלל דבן שמונה עשרה הוה ואפילו הכי קאמר שאם אינו יודע בטיב משא ומתן אין ממכרו ממכר והא דאמר לעיל מבן שמונה עשרה משמיה דרב נחמן קאמר לה.

כיון דמסברו ליה כו' יש תמהים למה יחשב יודע בטיב משא ומתן מפני שידע לומר דבר אחר ששמו בפיו. ונראה לי כי רבא חקר והגידו לו ושמע על אותו הנער שהיה יודע בטיב משא ומתן וכיון דחזא דשדא קשייתא לביתיה אמר אין זה כי אם מדרך שטות ולא יתכן שזה יודע בטיב משא ומתן אחרי כן שמסבירים אותו וסובר רבא כי זריקת הגרעינים לא היה מצד שטותו אלא מצד חוצפא וכי יתכן שהוא יודע בטיב משא ומתן כמו שהוגד לו ושמע. עליות.

שלח ליה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר נראה לי דמקחה מקח נמי דוקא (אם אינו יודע בטיב משא ומתן אין מקחו מקח) במקרקעי כמו שאין ממכרו ממכר אפילו במטלטלי. וכן כתוב בפירושי הרב רבי יוסף הלוי ז"ל. והטעם לפי שהשוו חכמים מדותיהם כיון שאין ממכרו ממכר במקרקעי כך אין מקחו מקח ואף על פי שעיקר התקנה היתה לענין מכר כדאמרינן לקמן דאי אמרת זביני זביני אזל מזבן להו לכולהו נכסי. תדע שהרי אמרו שאין עדותם עדות במקרקעי ואם היה מקחו מקח במקרקעי אף על פי שאין ממכרו ממכר למה לא היתה עדותם עדות בהם וגבי חרש אמרינן קופץ ונקפץ במטלטלי אבל לקרקעות בין למקח בין לממכר לא. ומן הטעם הזה קשיא לי על מה שפירש ר"ש היא דהא דאמרינן מאימתי מוכר בנכסי אביו. כשאינו יודע בטיב משא ומתן דוקא דאם כן הוה ליה למימר בן מאימתי מקחו מקח וממכרו ממכר קרקעות דכיון שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו אינו מקח ולקמן נמי אמרינן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ולא אמרינן למקח וממכר עד שיהא בן עשרים. עליות.

אבל במקרקעי אין עדותם עדות תימה אמאי אין עדותם עדות וכי משום דמקרבא דעתיה לגבי זווי לא ידע להעיד האמת ועל כרחך לאו משום דחשדינן להעיד עליו שקרן דאם כן אף למטלטלי נמי לא יעיד. ויש לומר כמו שחשדו חכמים על מקרקעי דידיה טפי ממטלטלי הכי נמי לענין עדות חשדו שמא לא ידע לדון להעיד אמת. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: ולעדות עדותם עדות. פירוש דכיון שהביא סימנים אף על פי שאינו יודע בטיב משא ומתן עדותו עדות.

אמר אמימר מתנתו מתנה נראה בעיני שאף על פי שיש שם אפוטרופוס מתנתו מתנה כיון שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד וליכא לדמויי לפעוטות במטלטלים אף על פי דאמרינן עלה בפרק מציאת האשה לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס. עליות.

גמרא אמר אמימר ומתנתו מתנה עי' בהגהת אשר"י סוף פרק מציאת אשה וצע"ג:

אָמַר לְהוּ זְבִינֵיהּ לָאו זְבִינָא. קשה איך סמך רבא על זאת להוציא קרקע מיד הלקוחות והלא מעשיו של זה דשדי קשיתא בי רבא אין זה בכלל שטות אלא הוא מסוג העזות והחציפות וכמו דמסיק רבא גופיה בתר הכי שאמר 'הָא דְּעָבִיד הָכִי חֻצְפָּא יְתֵרָה הוּא דַּהֲוָה בֵּיהּ' ועוד ודאי ידעו הלקוחות דקרוביו למדו אותו לעשות כן ולמה לא טענו בתחילה טענה זו לפני רבא לומר קרוביו למדוה וכאשר טענו הקרובים עליהם אחר כך? ונראה לי בס"ד דבתחילה בעת דשדי קשיתא קמיה רבא היו הקרובים גוערין בו והוא עשה עצמו כאבן דומם שאינו מרגיש ואינו מבין למה גוערין בו והוה שדי קשיתא כי כן למדוהו אף על פי שתשמע גוערין בך אתה תעשה את שלך למשדי קשיתא כדי שעל ידי כך יחשבהו רבא בסוג השוטין כחמור שאינו מרגיש כלום, ולכך פסק ובטל המכר והלקוחות אף על גב דהבינו בערמת הקרובים אמרו אם נאמר הם לימדוהו בכך מאן מוכח? אך הם ציירו בדעתם לעשות כאשר עשו אחר כך שבזה יתברר הדבר ויחזור בו רבא וכן עשו והלך הילד ודבר עם רבא דבר חכמה אשר שמו בפיו ואז רבא חזר בו ואף על גב דאמרו קרוביו הלקוחות למדוהו לא חש רבא לזאת כי כיון דמלמדין אותו מסבר אין זה בסוג השוטים ומה שעשה חוצפה הוא ומה שגערו בו ולא הרגיש רגלים לדבר שהם למדוהו כן כי סופו הוכיח על תחלתו.