מסכת בבא בתרא דף קל״ז עמוד ב׳

אבל הכא אי לאו למיפק ביה למאי יהביה ניהליה - ואף על גב דאין לו רשות למוכרו ולא לאוכלו לרבי, וכדאמרינן מכרו או שאכלו ודאי באנו למחלוקת רבי ורשב"ג, ואנן לכם בעי', הכא מודה רבי, דאחריך שאני, והכי קאמר ליה לראשון אתרוג זה נתון לך במתנה ואפילו גופו לצאת בו ואחריך יחזור לפלוני. כנ"ל. ור"ש ז"ל פירש, אף על גב דלרבי ליכא קנין הגוף קרינא בזה לכם, כיון שאינו משועבד לשני בעוד שהוא ברשות הראשון, ולא דמי לאתרוג של שני שותפין ולא לשאול, שהרי במתנה נתנה לו ולא בשאלה.

אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא - יש מי שגורס: ודוקא אתרוג, אבל פריש או רמון לא, ופרשוהו, אם יכול לאוכלו, שיש אתרוגים אחרים בתפיסת הבית שיכולין שאר האחרים ליטול כל אחד כנגדו, נמצא זה (שלא) [שלו ו]יוצא בו, דלכם קרינא ביה. אבל פריש או רמון לא, שאינו מניח להם כנגדו מה שראויין לצאת בו. ואני תמה, דאפילו מניח אתרוג לכל אחד ואחד, שהלא אין כל האתרוגים שוין ויש גדול ויש קטן, ואפילו בשוין בקטנן ובגדולם זה הדר מזה, [וצריך] שומא דלא לישקול טבא ולישקול חשיבא, ונמצא שלא עשה בחלוקתו כלום, דמאן פלג ליה, והיאך יצא. ונ"ל דלאו במניח להם אתרוגין אחרים דוקא קאמר, אלא כל שאין האחין מקפידין זה על זה בכך קאמר. והרב אלפסי ז"ל למד מכאן לשותפין שלקחו אתרוג בשיתוף שצריכין ליתנו במתנה זה לזה, וכן השיב בתשובה גם הרב אב בית דין ז"ל. ומסתברא לי דהכא לא בשלקחו אתרוג לצאת בו קאמר, אלא לאכלו ולהריח בו, דאי למצוה ולצאת בו נראה שכל אחד יכול לצאת בו, ולקחתם לכם קרינא ביה, דבכל כי הא אמרינן יש ברירה, שהרי בשעה ששתפו בו ולקחוהו לצאת יודעים היו שאינו ראוי לחלק, הילכך על דעת כן לקחוהו שבשעה שיטלנו זה לצאת בו שיהא כולו שלו לצאת בו, וכן כל שאינו נוטלו כל אחד ואחד מהם [יכול ליטלו], וברירה זו כעין ברירה שאמרו בפרק שותפין שבנדרים (מו, ב) בחצר שאין בה דין חלוקה שהשותפין שנדרו הנאה זה מזה נכנסין בו, וטעמא דמלתא משום דיש ברירה, כדאיתא התם, ואף על גב דבעלמא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה, אלא דבכי הא כולי עלמא לא פליגי דיש ברירה, דכל שנשתתפו בחצר שאין בה דין חלוקה אנן סהדי דעל דעת כן נשתתפו בה שכל שזה נכנס בה יהא מקום דריסת הרגל ועמידתו שלו וכשזה מסתלק והאחר נכנס יהא שלו, וכן פירש שם הרב ר' שלמה בר ר' אברהם ממונטופשליר ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא, ואף זה כיוצא בה ואינן צריכין להקנות. כנ"ל.

אתרוג [זה] נתון לה במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא - ואם תאמר והא לאו תנאיה תנאה, דהא בעינן תנאי כפול. יש לומר, דכיון דקיימא לן כרבי דאמר כל האומר על מנתת כאומר מעכשיו דמי, כל היכא דאמר על מנת לא בעי לא תנאי כפול ולא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד. וכן דעת רב האיי גאון ז"'ל ודעת הרב אלפסי ז"ל, וכבר כתבתיה בארוכה בגיטין בפרק מי שאחזו (גיטין, עה) בסייעתא דשמיא.

אמר ליה רבא לרב נחמן מאי אהדר ליה - כתב הראב"ד ז"ל: הא דרבא לא פליגא אהא דאמרינן בבא קמא (צו, ב) אומרים באיסורים הנאה הרי שלך לפניך כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח וכיוצא בו, דהתם כתיב והשיב את הגזלה אשר גזל, כעין שגזל, אבל הכא כיון דאתני בהדיה השבה מעליא בעי. ורב נחמן סבר לא (עדין) [עדיף] מגזלה. אי נמי כיון דיכול לפדותו מן ההקדש וליהנות ממנו חזרה הויא. ורב אשי אמר אי אמר על מנת שתחזירו לגמרי מידי דחזי ליה בשעת חזירה קאמר הילכך פריק ליה ומהדר ליה. עד כאן. ואני מסתפק בדינו של הרב ז"ל במה שאמר דהיכא דאמר ליה על דעת שתחזירהו לי דפריק ליה ומהדר ליה, אמאי פריק, דהא לאו מוקדש הוא מדינא, דכל שלא החזירו לו כשהוא ראוי לו ולא [נתקיים תנאו] נתבטלה מתנתו כוהרי זה מקדיש מה שאינו שלו. ועוד דסתם שור תמים משמע, וקדושת הגוף הוא דקדש וקדושת הגוף אין לו פדיום. ואפילו הקדישו בפירוש לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח, כאילו קדושת הגוף חלה בו, ונפדה דלהיות פדיונו לבדק הבית והוא קרב, וכדקיימא לן במת[פיס תמימים לבדק הבית. ונראה לי דאילו אמר אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי, אם הקדישו והחזירו הרי זה אינו מוקדש, ומוחזר ויצא בו. וצריך לי עיון.

גירסת הספרים - אזל איהו אקנייה לבנו קטן. וכן גריס בפירוש ר"ח ז"ל. ולפי גרסא זו הא דאמרי' רב פפי הני מילי לאחר אבל לעצמו לא, פירשו, הני מילי אם נתנו רב (רב) ביבי לאחר אבל לעצמו [לא ובנו כעצמו. וכן פירש ר"ח ז"ל. ולפיכך דוקא בנו קטן. ולא קטין ממש, אלא כל שסמך על שולחן אביו אפילו גדול זה קטן ומציאתו של אב, וכדאמרינמן בפרק קמא דמציעא (יב, ב). אבל בנו גדול שאינו סמוך על שולחנו כאחר דמי, וכדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ צ, ב) גבי סרוס פשיטא בנו גדול כאחר דמי, וכן בכל מקום חשבינן ליה כאחר בלקט ומציאה ובזיכוי העירוב. ויש מי שאינו גורס בנו קטן, אלא אזל אקנויה לבנו, והא דקאמר רב פפי לא משום דאקניה לבנו הא לאחר מהנה, אלא דכל עצמו לא היה יכול להקנותו לשום אדם, אלא אחריו חוזר הוא לאשה וליורשיה, שלא אמר רשב"ג אלא באומר אחריך לפלוני, אבל באומר אחריך לי לא, וטעמא דמלתא דכל האומר דנכסי לך ואחריך לפלוני הרי סלק נותן עצמו מהן ונתן לראשון כל ימי חייו ואחריו לשני, כמו שנתן לשני גוף ופירות כך נתנן לראשון כל ימי חיייו, דנכסי לך קאמר לה, ולפיכך אם מת שני בחיי [ראשון] יחזרו לירושי ראשון, וכן אם מכרן או שאכלן אין לשני בהן כלום, ולא דוקא משום שאמר ליה אחריך דמשמע מה שישאר אחריך, אלא הוא הדין אילו אמר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני, וכן שנויה בתוספתא, וטעמא כדאמר דלא נתן לשני אלא לאחר מית הראשון ולא זכה שני כל שהראשון קיים. דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי, אבל האומר נכסי לך ואחריך לי, אי נמי נכסי לך כל ימי חייך, אם מת יחזרו ליורשי נותן, שהרי זכותו של נותן עדיין קיים, ולא גרע מן האומר אחריך, דאפשר דמה שישאר אחריך מעכשו לפלוני קאמר, והכא לא אמר אלא נכסי לך כל ימי חייך, ואפילו נמי אמר ואחריך לי אין (מדינה) [הכונה] לומר מה שישאר אחריך, אלא לומר שתפסק המתנה לכשימות, לפי שלא נתנן לו אלא לימי חייו. ומ[כ]אן לגרסתו של ר"ש ז"ל בעובדא דסבתא דגריס ובתרא לירתאי, שאיננה, דלכולי עלמא בכי הא בעל ירית, דגוף הנכסים שלה הן ויורשיו ויורשי יורשין יורשין, ולא משום דאמר בתרא לירתאי אלא משום דלא נתן לה אלא אכילת פירות כל ימי חייה, וכבר כתבתיה שם במקומה.