מסכת בבא בתרא דף ל״א עמוד ב׳

אמר רב נחמן אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. פירש ר"ח ז"ל, כגון שמתחלה היתה ביד ראובן, והביא עדים שמעון שהוא של אבותיו, ובקש ראובן ולא מצא ועכשיו מצא, והילכך, כיון שהיתה תחת ידו, אלא שמחמת שלא מצא עידי אבות סלקנוהו והורדנו בו שמעון, עכשו שמצא מסלקין שמעון ומורידין בה ראובן, מפני שאלו מתחילה מצא היה הדין שישאר הקרקע ביד ראובן שהוא עומד בתוכו, אבל אלו לא היתה מתחלתה ביד אחד מהם והורדנו בה שמעון שהביא עידיו, אף על פי שהביא ראובן עכשיו עדים, אין מסלקין אותו כדי לדון ביניהם כל דאלים גבר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל, והביא ראיה שכך הוא אמור בירושלמי דגרסינן התם (ה"ד): ראובן היה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו, והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה, מפקינן מראובן ויהבינן לשמעון, הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה, אמר רב נחמן ב"ר יעקב אנן אפקיניה ואנן מהדרינן ליה, אלמא כשהיתה מוחזקת ביד ראובן קאמרינן. אבל הר"ש ז"ל כתב לא נחזיק זה יותר מזה הואיל ועדי שניהן שוין, ואין לזה בה יותר מזה, ומפקינן לה מיניה וכל דאלים גבר. וכן כתב גם הרב אלפסי ז"ל.

ולענין פסק הלכה - בעיקר המעשה קיימא לן כרב נחמן. דאף על גב דאיתכחוש באכילתה באבהתא לא איתכחוש, דרבא באותו זמן תלמיד יושב לפני רבו הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דהא משמע דעשה בה רב נחמן מעשה, וכדאמר אנן מחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ואמרינן נמי נפיק ונעביד בה עובדא, אלמא דאחתיה והשתא מסלק ליה, וקיימא לן דמעשה רב. ואם תאמר תיקשי לן הילכתא אהילכתא, דקיימא לן כרב נחמן דהכא, וקיימא לן דעדים זוממין למפרע הן נפסלין כאביי, וכי איתזום אטבילה ומכירה, אף על גב דלא איתזום אגנבה חשבינן להו כמוזמין על הכל ואפילו אגניבה דלא איתזום. וי"ל דשאני עדים זוממין דהן גופן נפסלין מכאן ולהבא מיהא לכולי עלמא ואפילו למפרע לאביי, אבל עידי הכחשה כשרין הן אפילו מכאן ולהבא וזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, הילכך על אכילה דאיתכחוש איתכחוש על אבהתם דלא איתכחוש לא איתכחוש.

ואם נשאת לא תצא וכו' - לא מדרבנן קא מקשה, דטעמא דרבנן לא משום זילותא הוא, דהא לרבנן אפילו באו עדים ואחר כך נשאת לא תצא, דטעמא דידהו דאין מוציאין אותה מספק וכשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת בריא לי, דאשה דיקא ומנסבא, כדאמרינן בכתובות (כב, ב). ועוד דאם איתא דמדרבנן נמי קא מקשה, מאי קאמר דאשכחה דתליא באשלי רברבי, דהאי נמי תליא באשלי רברבי בדרבי מנחם ב"ר יוסי ורבנן, ומאי אולימייהו דהני מהני. אלא מדרבי מנחם ב"ר יוסי קא מקשה, דלדידיה ודאי הוי טעמא משום זילותא, שהרי אם באו עדים ואחר כך נשאת לדידיה תצא, וכי אשכחה דתליא בדרבי אלעזר ורשב"ג שביק רבי מנחם ב"ר יוסי ועביד כותייהו. ואם תאמר אם כן דטעמא דרבי מנחם ב"ר יוסי משום דהאי לזילותא הוא, אפילו התירוה לינשא ואחר כך באו עדים לא תצא מהיתרא הראשון וניחוש לזילותא. וליכא למימר דאין הכי נמי, ומאי נשאת שהתירוה לינשא, וכדאמרינן בכתובות (כג, א) וביבמות (קיז, ב) גבי עד אחד, דהתם דוקא לפי שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, וכיון שהתירוה לינשא על פי עד אחד אף על פי שבא עד אחד קודם שנשאת אין מוציאין אותה מהיתרה הראשון, דאין דבריו של אחד, דהיינו העד שבא באחרונה, במקום שנים דהיינו העד הראשון שהתרנוה על פיו. אבל לגבי תרי ותרי לא אמרינן. ואיכא למימר דכל זמן שלא נשאת ממש ליכא זילותא דבי דינא כלל, דהא לא עשו מעשה, אבל כשנשאת, שעשו מעשה, איכא זילותא. ואם תאמר והא גבי בן גרושה ובן חלוצה לא עשו מעשה, דלא שייך ביה, ואפילו הכי אמרינן לקמן דאין מעלין משום זילותא דבי דינא, י"ל דהתם הא איתעביד בה כל מעשה דאיפשר למעבד ביה, אבל הכא דאפשר למעבד בה מעשה, כל שלא עשו אין חוששין לה.