מסכת בבא בתרא דף צ״ב עמוד ב׳

הכי גרסינן ברוב הספרים - אי דליכא לאישתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי. וכן הוא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן בפירוש ר"ח ז"ל. והכי קאמר, אי ליכא לאישתלומי בזוזי מן המוכר, וכגון דלית ליה, לשקול תורא בזוזי, דאמרי אינשי ממרי רשותן פארי איפרע. ופריק דאית ליה זוזי לאישתלומי מיניה. וכתב ר"ח ז"ל, דמהא שמעינן, דהיכא דאית ליה זוזי ללוה לא יכיל לדחויה למלוה לאיפרעי משאר נכסי דבעו שומא, אלא זוזי הוא דליפרע ליה. ולא דמי למאן דלית זוזי דשיימו ליה בי דינא מנכסיה. עד כאן. ויש מי שגורס כאן: אי דליתנהו לזוזי, כלומר, המעות שנתן הלוקח למוכר. ולגירסא זו אפילו יש למוכר מעות מצד אחר, כל שהוציא אותן מעות בעצמן שקבל מן הלוקח אין מחייבין אותו ליתן לו מעות, אלא שם לו מנכסיו. ונותנים טעם לדבר, דלא דאמי למלוה ולוה, דהתם על דעת שיפרענו במעות הלוהו, על כן כל שיש לו מחייבין לפרוע במעות, וכדי שלא תנעול דלת בפני לוין. אבל כאן לא על דעת להחזיר לו מעות לקח, והלכך שמין לו ואף על פי שיש מעות ביד לוקח, אלא שכל שהמעות שנתן עדיין הן ביד מוכר מחזיר לו מעותיו, שהרי המקח בטל. ומכל מקום הגירסא הראשונה מוסכמת יותר ברוב הספרים, ובהלכות הרב אלפסי ז"ל, ועליה יש לסמוך. ומשם רבינו תם ז"ל אמרו שלש חלוקי פרעון יש, והן: בעל חוב ולוקח בזמן שנתבטל המקח, והשני נזקין, והשלישי פועל. בעל חוב, כל שיש לו מעות ביד לוה חייב לפרוע במעות ואי איפשר לשום לו קרקע, וכדאמרינן בכתובות (פו, א) ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסיק זוזי בחבריה ואמר ליה לית לי זוזי שקול ארעא, דאמרינן ליה זיל את טרח וזבין, אמר ליה לא ההוא תולה מעותיו בגוי הוה הוא עושה שלא כהוגן ולפיכך עשו לו שלא כהוגן, אלמא כל שיש לו מעות אינו יכול לשום לו קרקע, ומטלטלי נמי אינו יכול לשום לו, כדמשמע בשמעתין דהכא, דמוכר כל שנתבטל המקח חזרו מעות אצל חובו. ודין לוה ומוכר כי הא כי הדדי נינהו וכדמוכח הכא לפי גרסת הספרים. ונזקין, אפילו בשיש מעות ביד המזיק יכול לשום לו כל מידי, מטלטלי או מקרקעי, אלא דאם שם לו קרקע דינו בעידית, דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, ואם במטלטלין אפילו סובין, דכל מידי איקרי מיטב (כדאיתא בבבא קמא ז, ב) ופועל, אפילו אין למשכיר מעות מחייבין אותו לטרוח להביא, והביא ראיה מדתנן בפרק הבית והעליה (ב"מ קיח, א) השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו טול מה שהבאת בשכרך אין שומעין לו, ואמרינן עלה דצריכא לאשמועינן דמהו דתימא כיון דאית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו דאמרי אינשי ממרי רשותן פארי איפרע קא משמע לן, וההיא ודאי בדלית ליה זוזי היא, דלא אמרינן מאי רשותך פארי איפרע אלא בדלית ליה זוזי, ועוד דאי בדאית ליה זוזי פשיטא, דאטו מיגרע גרע פועל מבעל חוב. כן אמרו משמו של רבינו תם ז"ל ועיקר. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה, ושכיב, ואתא בעל חוב דראובן וטריף לה מיניה וסלקיה בזוזי, דינא הוא דלימרו ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבד, אמר רבא אי פקח אידך מגבי להו קרקע דאמר רבא אמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, אלמא אף על גב דאית ליה זוזי אי בעי פרע להו בקרקע, דאי לית ליה זוזי מאי פקחותיה. י"ל דבמקום פסידא דלוקח, דליכול יתמי זוזי דידיה וחדו והוא אזיל בפחי נפש, לא אמרו. וכבר הארכתי יותר מזה שם בפרוק קושיא זו בסייעתא דשמיא.

דאיכא לאישתלומי מיניה רב אמר בתר רובא אזלינן - כתב הראב"ד ז"ל. קשיא בהאי שמעתא, דמעיקרא זיל בתר לוקח ושביק רובא דעלמא, דקא מקשינן ליה וליחזי האי גברא אי לרידיא זבין אי לשחיטה זבין וכו', והדר אזיל בתר רובא דעלמא ושביק ענינא דגברא ומאחר דגברא זבין להאי ולהאי לא ניחוש לרובא דעלמא, והיא גופא קשיא לי, כיון דגברא זבין להאי ולהאי, כי רובא דעלמא לרידיא זבני מאי הוי, והא איהו לאו מרובא הוי. ואיכא למימר דגברא דזבין להאי ולהאי ולא ידע זביני במאי הוי רב אזיל בתר רובא דעלמא דההיא נמי מההוא רובא הוי. ובהכין מתרצין תרתין קושיתא. עד כאן.

וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא - כבר פירשתיה בארוכה בריש פרק האשה שנתארמלה בסייעתא דשמיא.

גנב או קוביוסטוס הגיעו - פירש ר"ש ז"ל קוביוסטוס גונב נפשות. ואינו מחוור, דאם כן מאי קאמר דכולהו הכי איתנהו. ועוד דמוכתב למלכות הוא זה. ורבינו תם ז"ל פירש, משחק בקוביא. ומה שאמרו (בכורות ה, א) בחשבון הפקודים משה רבכם גנב או קוביוסטוס היה, הכי קאמר ליה, שמא משחק במקצת כסף הפקודים בקוביא. וכן מה שאמרו באגדה (חולין צא, ב) ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר לו וכי גנב אתה או קוביוסטוס אתה שאתה מתיירא מן השחר, לפי שהמשחק בקוביא לוה מכאן ומכאן ונטמן ביום שמא ימצאוהו המלוין.

לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך - מכאן קשה לרש"י ז"ל שפירש בפרק [קמא] דקדושין (יא, א) גבי סימפון בעבדים ליכא, אי גנב או קוביוסטוס הגיעו, מאי אמרת לסטים מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו, ופירש הוא ז"ל: וסבר וקביל, ואילו בברייתא תנא הכא אומר לו הרי שלך לפניך. על כן פירש רבינו תם זל, הנהו קלא אית להו וכיון שלא יצא עליו קול אינו מהם ואין חוששין לו, וכהן שקנאו רשאי הוא להאכילהו תרומה, ומיהו אם לאחר מכאן נודע שהוא כן בטל מקח ואומר לו למוכר הרי שלך לפניך. ואם תאמר כיון דמקח בטל למה ליה לרב יהודה לאתקוני בשטרי זבינא דעבד [פטיר] עבדא דנן ועתיר מן ערורי מלכא ומלכתא (גטין פו, א). י"ל דלרווחא דמילתא אתקין כן דלא ליתו לאינצויי, וכדאתקין למכתב קני לך דקלין תאלין הוצין וצנין לשופרא דשטרא כדאיתא בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סט, ב).