מסכת בבא בתרא דף קס״ד עמוד ב׳

השתא הוא דאוזפת מינאי פירוש ומפסדי הלקוחות שלא כדין אבל משום פסידא דלוה לא איכפת לן דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה כשלוה בהאי שטרא כדפרישית לעיל גבי עדים דלית לן למיפסל לשטרא משום שיוכל לזייף על העדים עצמן להוציא עליהם כתב ידן דאינהו דאפסדו אנפשייהו אי נמי י"ל דאין להן הפסד ללקוחות כגון דכתב זה השטר בלא אחריות ואפ"ה חיישינן לפסידא דלוה שאין זה הפסד. שיהא הלוה יודע ליזהר כל כך ולא מסיק אדעתיה שיבא לידי זיוף:

בשנת פלוני נראה לר"י דהאי ארכן לאו היינו מלך אלא ממונה שמסירים אותו משררתו לאחר שנה ואין ממונה עולמית והיינו דפריך דלמא עברוהו ואמלכוהו ואע"ג דקרי ליה מלך כן דרך לקרות שררה לשון מלוכה כדאמר מלך רבי יוחנן (תענית דף כא.) מלך רבה (ברכות דף סד.) אבל אי ארכן היינו מלך אינו דרך שיעבירוהו ממלכותו:

הינא אחת לשון יווני הוא כדאמר (שבת דף לא:) בלשון יווני קורין לאחת הינא וקשה דמאי קמ"ל דאם אמר הריני נזיר שתי נזירות דהוא חייב שתי נזירות הא פשיטא מה לי לשון עברי ומה לי לשון יווני מה לי לשון לעז וי"ל דאם אינו יודע מהו לשון דיגון טריגון ואמר הריני נזיר דיגון טריגון ואינו משמע בלשון הקדש כמו דיגון שתים כו' דהאי הוי לשון לועז והא קמ"ל דהוי כלשון חכמים וחייב אם אמר דיגון שתי נזירות וכי האי גוונא אמרינן [בנדרים] (דף י.) הריני נזיק נזיח פזיח איכא דאמרי לשון נכרים הכי וא"ד לשון חכמים [שבדו] להיות נזיר בו:

עיון תפלה הוא רע כשמהרהר בתפלתו כדאמרינן בברכות (דף נה.) המעיין בתפלתו בא לידי כאב לב כדאמרינן התם אלו דברים המזכירים עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה והשתא הוי דומיא דהרהור עבירה ולשון הרע שאינו מצוה אבל אינו נראה דלמה אינו ניצול בכל יום הרבה בני אדם אינם מצפים מתי יבא תפלתם שאינם מכוונים כל כך שיצפו תפלתם ונראה לרבי דעיון תפלה שהוא רע שאינם מכוונים תפלתם כדאמרי' (שבת קכז.) באלו דברים שאדם אוכל פירותיהם כו' ועיון תפלה ומזה אין אדם ניצול בכל יום שאין שום אדם יכול לכוין בתפלתו היטב והכי אמר בירושלמי (ברכות פ' היה קורא הל' ד) אמר ר' מתניה מחזקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמיה:

ורבי יוחנן אמר לא שאנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפילו שיטה אחת פסול. ופסול האשרתא קאמר, אבל לא השטר שכבר נכשר בחתימת עידיו, שהרי הוא נכתב ונחתם כתיקון חכמים, ואחר שנכשר לא יפסל, דבשלמא כשהרחיק העדים מן הכתב שתי שטין מפסיל כולי שטרא, משום דהוי גופיה לא נכתב חכמים, אבל נכתב כתיקון חכמים למה יפסל מחמת האשרתא שלא נכתבה כהוגן. ובדין הוה דלימא אבל בין עדים לאשרתא פסולא, אלא אגב גררא דאמר בין עדים לכתב פסול אמר הכי גם באשרתא.

דילמא כתיב הוא ועידיו בשיטה אחת וקסבר שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת כשר. וכתבו בתוספות, דמכאן יש ללמוד לעדים שצריכין לחתום ברישא דמגילתא, שלא יוכל לכתוב מן הצד שטר, דהוה ליה הוא ועידיו בשיטה אחת וכשר אותו שטר, וכיון דיש לחוש לזיוף זה אפילו שטרא מיפסיל בהכי, ואם אירע כן שלא חתם האחד בראש הקף יחתום השני תחתיו, דהא ליכא הוא ועדיו בשיטה [אחת], דהשתא ליכא למיחש לזיוף, דהוא ועד אחד בשטה אחת ועד השני בשטה אחרת פסול, עד שיהא הוא ושני עדיו בשיטה אחת, וכמו שכתבתי למעלה. ומיהו אומר רבינו תם ז"ל דיש למנוע מלחתום אפילו האחד באמצע הקלף שאם כן יכול לכתוב שטר על אותו עד, ותנן (לקמן בבא בתרא קעה, ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בן חורין. ומי לא ידענא אי מפסיל שטרא בהכין, כיון דלא שייך מידי לעדות השטר. אך טוב ונכון הדבר לחתום ארישא דמגילתא. ורבותינו ז"ל אמרו דנראין באמת הדברים שאין השטר נפסל אלא כשאיפשר להזדייף הוא עצמו או לזייפו לזה לנזק אחרים, אבל העד בעצמו הוא יחוש לעצמו, ואין השטר נפסל מחמת מה שעד גורם זיוף על עצמו. וזה נראה לי נכון.

הא דאקשינן ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה ואיצטריכי לפרוקי דההיא ארכן דיגון קרו ליה. קשיא לי, היכא אשכחן דחיישינן להכי, ומאן דטעין דבר מחודש עליו להביא ראיה. ועוד מאי שנא דאקשו לו הכא טפי ממקושרין דעלמא, ואי נמי בגיטין ובראש השנה שאמרו שכותבין לשנות מלכי האומות העולם בין בגזלן בין בשטרות למה לא חששו לכך ולא הקשו כך בשום מקום. ונ"ל דלא חששו לכך אלא בארכן שהוא בלשון יון שר, ומנהגם להעמיד (שם) [שר] לזמן ואחר כך מעבירין אותו ומעמידין אחר תחתיו, ופעמים חוזרין ומעמידין את הראשון זמן אחר פעם שנייה, ועדיין נוהגין במקצת ארצות, שאין להם מלך. אבל המלכים אינם עוברין אחר שהומלכו. כנ"ל.

ועיון תפלה פירשו כאן שאינו מעיין ומכוין בתפלתו, וזהו שאין אדם ניצל מהם בכל יום, ואפילו גדולי החכמים, וכדאמרינן בירושלמי במסכת ברכות (פ"ב, ה"ד) אמר רבי חייא רובן מן יומוי לא כונית אלא חד זמן אתית למיכונה והרהרית בליבי ואמרית מאן עייל לקמי מלכא קדמיי ארקביניה או רישא גלותא, שמואל אמר אנא מניתי אאפרוחין, ר' אבין בר חייא אמר אנא מניתי דמוסיא. א"ר מתניא אנא מחזיק טיבו לרישי כד מטי מודים כרע מן גרמוי. ויש עיון תפלה שהוא מעיין ומכוין. והכל ענין אחד. והוא שאמרו בפרק מפנין (שבת קכז, א) שלשה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא עיון תפלה וכו', ובפרק כל כתבי הקדש (שם קיח, ב) תיתי לי דקיימי עיון תפלה.

כבר ביארנו במשנה שנוהגין היו במקשר שאם מלך שנה מונין לו שתים וכל שהיו רואין בשטר שנה פלנית היו דנין אותה על שנה הקודמת לה והיו סומכין בזה על המנהג הידוע אצלם ומונין משנה הקודמת מעתה כל שנוהגין במקום שנעשה בו השטר באיזה דבר חדוש הולכין אחריו ודנין בו בכל מקום אף הם הזכירו שהיו נוהגים שבשנה ראשונה של מלך קורין לו ארכן כלומר ראוי למלוך מלשון לא אריך לניא למחזי ובא שטר ליד בית דין שהיה כתוב בו בשנת פלנית ארכן ולא הוזכר בה אם ראשונה אם שניה אם שלישית ודנו בה שהיא שנה ראשונה שלו הואיל ומנהג אותה אומה היתה לקרות לו שנה ראשונה ארכן ואע"פ שהיה אפשר לנו לפרש בארכן ענינים אחרים כלומר שהאריך במלכותו ימים דנין מ"מ אחר המנהג וכן בכל כיוצא בזה:

כל שנדר נזירות לזמן מרובה הרי זה נזיר לאותו זמן שקבע ואם נדר סתם סתמו שלשים יום וכן כל שנדר נזירותו לפחות משלשים יום נזירותו שלשים יום שאין נזירות לפחות משלשים יום נדר שתי נזירויות או שלשה או ארבעה הרי זה נזיר לכל נזירות שלשים יום ובסוף כל נזירות שבהם מגלח ומביא קרבנותיו ומתחיל למנות נזירות שניה וכל הלשונות אדם נודר בהם הן בלשון הקדש הן בלעז מעתה אמר הריני נזיר הן הריני נזיר פעם אחת שבלשון יוני אומרים הן במקום אחת אמר הריני נזיר דיגון הרי הן שתים טריגון הרי הן שלש טטריגון ארבע פנטיגון חמש שכל אלו כך הם בלשון יוני וכן הדין בשאר הלשונות:

אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא מרבע בארבע קרנות של כותלים אבל אם היה כלו עגול או בעל שתי קרנות כגון שהיה עשוי כקשת עם המיתר כגון זה או בעל שלש קרנות כעין משלש כגון זה או שהיה בעל חמש כגון שהיה יוצא מקרן מזרחי דרומי לקרן מזרחי צפוני אלכסון כגון זה אינו מטמא בנגעים:

כבר ידעת על הרכילות שהוא בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל ולשון הרע הוא בכלל לאו זה והוא כל שמספר בגנות חברו אפילו היה אמת הן על פגם או מום שידע בו הן על מעשה שעשה שלא כהוגן הן על טעות שטעה בהוראה ובדברי תורה אף המספר בשבחי של אדם יותר מדאי הרי זה אבק לשון הרע מפני שהוא גורם שיספרו בגנותו וצריך להזהר בענינים אלו הרבה מפני שהם דברים המצויים להכשל בהם עד כמעט שאין אדם נמלט מהם הואיל ואין בהם לשון הרע הגמור אמרו חכמים שלש עברות אין אדם ניצל מהם בכל יום ואלו הן הרהור עברה ועיון תפלה ואבק לשון הרע וכן אמרו רוב בני אדם נכשלין בגזל ומיעוטן בעריות וכלן באבק לשון הרע:

בד"ה הינא א' כו' ומה לי לשון כו' משמע בלשון הקודש כמה דיגון כו' דהוי כלשון חכמים וחייב כו' עכ"ל כצ"ל ותבא על תוכן דבריהם בחידושי הרמב"ן ע"ש:

הינא אחת דיגון שתים. תימה וכי יש לנו לחוש לכל הלשונות שבעולם ושמא הינא שתים או שלש בשום מקום. יש לומר דבזה הלשון היו רגילים בו בימיהם. הרא"ש ז"ל.

ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה פירוש דמשום הכי חיישינן להכי לפי שמנהג יונים היה להעמיד שר לזמן ואחר כך מעבירים אותו ומעמידים אחר תחתיו ופעמים חוזרים ומעמידים את הראשון וארכן בלשון יון שר ומפני שהיה הדבר מצוי הקשו וליחוש אבל כל שלא הוחזקו שהיו רגילים בכך לא חיישינן. הרשב"א ז"ל. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו ונראה לי באדם שמקצת מעשיו מתוקנים ומקצתם לא איירי. אי נמי אפילו במי שרוב מעשיו מתוקנים קאמר שלא יספר יותר מדאי בשבחו. שיטה לא נודעת למי.

כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה קוֹרִין לוֹ אַרְכָן, שְׁנִיָּה, קוֹרִין לוֹ דִּיגוֹן. נראה לי מלשון וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז) כלומר יפרח וירבה בהצלחה ועושר וכח וממשלה וארכן הוא כמו שאמרו הכונה לסימן טוב שיאריך על ממלכתו.

אֶלָּא יְהוּדָה חַיְּטָא כַּתְבֵיהּ, אָמַר לֵיהּ כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע כָּזֶה. בזה פירש הרב עיון יעקב ז"ל דחשיב זה מתוך טובתו בא לידי רעתו משום שהתכוון כל כך בכתב מיושר בתהלים שהיא דבר שאינו צריך דלא הוה זה כספר תורה ועל ידי זה ביטל עצמו מלימוד התורה וזהו רעתו שביטל מלימוד התורה עד כאן לשונו. וקשא דילמא כתבו לאחרים בשכר לפרנס עצמו והבעלים נתנו לו שכר כפול בעבור שיכתוב להם כתב מיושר כזה ומה הפרש יש בין אם יכתוב שני ספרים בעשרה דנרים בין אם יכתוב ספר אחד מיושר במשך אותו זמן בעשרה דנרים? ונראה לי כיון דפירש ואומר יְהוּדָה חַיְּטָא כַּתְבֵיהּ דהודיע דהיה אמנותו חייט ולא סופר רחוק הדבר לומר כתבו לאחרים בשכר כי דרכן של בני אדם דצריכים ספר כזה לכתבו אצל הסופרים העוסקים באמנות זו ולא ילכו אצל חייטים דאין יודעים שהחייט יודע לעשות אמנות גדולה כזאת בספרות, על כן מדבריו מוכח שהוא כתבו לעצמו ואם כן יש בזה ביטול תורה מה לבטל זמן כפול בעבור לכתבו מיושר מאד. ובזה ניחא מה שאמר לו כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע כָּזֶה דייקא רצונו לומר כָּזֶה דאמרת בו דבור יתר דמרחיק הזכות והתירוץ לתרץ הדברים. ובזה ניחא לתרץ קושית מהרש"א ז"ל על רב דימי דאסר לספר בשבחו והיינו דרב דימי לא אסר אלא בשבח כזה שיבא לגנותו מצד דבר אחר לומר שעשה ביטול תורה בכך.