מסכת בבא בתרא דף קס״ז עמוד ב׳

כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו וכן שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו. כתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, דדוקא דלוה ומוכר קאמרי דקבילו לזוזי דהלואה או דמי המכר אבל לא אסהידו אנפשיהו דקבילו, איכא למיחש דילמא לא בעי מלוה לאוזופיה ולא לוקח להנהו זביני והילכך אי טעו סהדי וכתבי שטרא ולא ידעי נתינת הדמים, כשיתבע אותו לדין ליתן הדמים, צריך להבאי ראיה שמדעתו היה. ואני תמה, בשטר הלואה למה לי דהודה בכך, דהא אפילו אם כתבו שטר מלוה ולוה מדעת שניהם, כל שלא נתן מעות יכול לחזור בו. ולא עוד אלא אפילו כתב שטר וקבלו המלוה יכול הוא לחזור בו, דבמה נשתעבד הוא ליתן מעות. דבשלמא גבי מכר, כל שזכה לוקח במקח נתחייב בדמיו, וכדאמרינן בעלמא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין, אבל גבי הלואה במה נתחייב, וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קדושין מז, ב) בפלוגתא דרבי שמעיון בן אלעזר משום רבי מאיר ותנא קמא במלוה אם היא כפקדון אם לאו, דבמלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי, דמר סבר ברשות בעלים היא לחזרה ואי בעיא למהדר מצי הדר, כלומר, כל שלא הוציאם, ומר סבר ברשות לוה קיימא ואי בעי למהדר לא מצי הדר, דמלוה להוצאה ניתנה וכל שקבלם הרי הם כאילו הוציאם, אלמא לכולי עלמא כל שלא קבלם מצי מצוה למהדר ביה, ואפילו כשקבלם ולא הוציאם סבר ר' מאיר דמצי למהדר. ואפילו במכר נמי אי דלא קנו בשטרא, הא עד דיהבי זוזי מצי נמי לוקח למהדר ביה, דהא לא קנה כדי שיתחייב בחליפיו. אלא דבשטרי מקח בשטרי אקנייאתא אפשר דקנה ואפילו נפיק ועייל אזוזי, דמשעת קנין קנה, וכדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק קמא דמציעא (יג, א) גבי הא מתניתין דהכא דאוקימנא התם בשטרי אקנייתא דהא שעבד נפשיה, ופירש רש"י ז"ל שם, דהא שעבד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה. וכבר כתבתיה שם במקומה בסייעתא דשמיא. עוד קשיא לי, דאי בשלוה מודה שקבל מעות, תו ליכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה, למה להו לאקמא בפרק קמא דבבא מציעא בשטרי אקניאתא, אפילו בלא אקניאתא נמי איתא, במודה, דאי לא לעולם לא כתבי שטרי דלא אקניאתא ואפילו בפני מלוה, דמשעה שהודה שקבל מעות נאמן והרי הוא כקבל בפנינו. עוד יש לתמוה בדברי הרב ז"ל, דבין כך ובין כך למה צריך להעיד על עצמו שקבל מעות ומחמת חששא זו, דהא כל דלא בעי לוקח ליקנות ומלוה להלוות אין שטר זה מחייב, דכיון דכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ולמוכר אף על פי שאין לוקח עמו פשיטא שיכולין לטעון שלא מדעתנו נכתבו.

הא דקתני ואין כותבין למלוה אלא אם כן לוה עמו ולא ללוקח אלא אם כן מוכר עמו. איכא למידק, פשיטא, צריכא למימר. וכי תימא אטו רישא נקט להו, לא מיחוור לי, דאם כן מאי שנא דתנא הכי בהני ולא תנא נמי הכי בגט לאיש ושובר לאשה. ובנמקי הרמב"ן ז"ל, דיש לפרש דארישא קאי, לומר, דאם קנו מן המוכר שלא בפני לוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו בא לוקח לכתוב אין כותבין לו, דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד כשלא בפניו, אי נמי אפשיטי זייר ולא ניחא ליה דנמסור עד דשקיל לדמי. ומיהו זכה במקחו מחמת הקנין, לדעת רש"י בפרק קמא דמציעא. והרב בעל העיטור ז"ל (מאמר ז' ח"ב כתיבת שטרות, בהתחלה) כתב, משום דחוב הוא, שמא לא לוה או פרע. והא דגרסינן בריש גמרא אף על פי (כתובת נה, א) כתובו וחתומו וקנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה, בכתובה הוא, דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. וכתובו וחתומו והבו לה גרסינן בספרים. ורש"י ז"ל גריס והבו ליה כגון מתנת קרקע. עד כאן לשונו. ואין דברים אלו מחוורין בעיני, מדאכריז שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, ואמרינן טעמא אי משום שמא כתב כללות ולא לוה, הא שעבד נפשיה, ואי משום פרעון, לפריעה לא חיישינן, ואם איתא, שמואל מי פליג אחדא מתניתין ואנן נמי אף על גב דלא קיימא לן כשמואל, הני מילי בשטרי הלואה. אבל בשטרי מקח וממכר הכן קיימא לן, וכדאיתא התם בפרק קמא דמציעא (יד, א). ואילו טעמא דהא מתניתין כדפרישו אינהו ז"ל, אמאי יחזיר, ניחוש דילמא מידא דלוה או מידא דמוכר נפל ולא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואי נמי מידא דספרא נפל, כדאמרינן בשילהי פרק קמא דמציעא (כ' ב) גבי תכריך של שטרות. אלא משמע דאגב רישא נקט להו, ותנא בהנך דלעיל והוא שמכירין והוא הדין להני, ותנא בהני אין כותבין למלוה וללוקח והוא הדין לאינך. ובתוספתא (פי"א ה"ג) תני הכא בכולהו, דתנינן התם: כותבין גט לאיש שלא מדעת האשה אבל אין כותבין אלא מדעת האיש, כותבין שובר לאשה שלא מדעת האיש אבל אין כותבין שלא מדעת האשה, כותבין לרב שלא מדעת העבד אבל אין כותבין לעבד אלא מדעת הרב, אתקליסיא שלא מדעת המלוה אבל אין כותבין אלא מדעת הלוה, דאיתיקאות אפותיקאות ומתנות שלא מדעת הנותן אבל אין כותבין אלא מדעת המקבל. כך מצאתי שם הגירסא. ונראה שיש בה שיבוש, ואיפכא תניא: דיתיקאות וכו' שלא מדעת המקבל אבל אין כותבין אלא מדעת הנותן, ועוד שנינו שם: גזרי דינין ופרוזבולין שלא מדעתן שניהן ר' אומר אומר אני שאין כותבין פרוזבולין אלא מדעת המלוה.

אינם כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם - פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, אין כותבין אלא אם כן הסכימו שניהם להזדווג, משום דהויא עדות שקר. ואינו מחוור, דהאי שטרי אירוסין, שטרי ארוסין ממש היא, דהיינו. שטר קדושין, הרי את מקודשת לי. וכבר איפליגו בפירושא דהא מתניתין אימוראי בפרק קמא דקידושין (ט, ב), דרבא ורבינא אמרו דשטר אירוסין וקידושין שכתבו לשמה ושלא מדעתה מקודשת, דומיא דגט, דאיתקש הויה ליציאה, ורב שרביה ורב פפא אמרי אינה מקודשת, דבעינן שטר מקנה, ואקשי עלייהו דרבא ורבינא מהא מתניתין דקתני שאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם, ופרשו מתניתן בשטרי פסיקתא, דהיינו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך, ולפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, דדברים אלו ניתנו ליכתב, כלומר, שיש להם דין מלוה בשטר לגבות ממשעבדי ושלא יהא נאמן לומר פרעתי כל שנכתבו, ולפי' כל אחלד יכול לעכב שלא לכתוב, כדי שלא יהא עליהן כמלוה בשטר, וכדאיתא בכתובות ריש פרק הנושא (כתובות קב, א), ורב פפא ורב שרביא מפרשי לה התם בפרקא קמא דקידושין בשטרי אירוסין ממש.

והבעל נותן שכר - דהוא הקונה וזוכה באשה. ושטרי נישואין נמי, היינו מה שהתנתה האשה להכניס שום לבעל, וכן מה שהאיש מקבל עליו להכניס לה שום משלו, או שקבל עליו בשום מה שהכניסה לו היא, ולפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, שמא אין רוצין להיות עליהם כמלוה בשטר.

ואין כותבין שטר אריסות וקבלנות שלא מדעת שניהן - לפי שעד שלא נכתב ביניהן שטר יכולין הן לחזור בהן, אבל משכתבו הרי נשתעבדו זה לזה ושוב אינן יכולין לחזור בהן.

ושטר ברורין - למאן דמפרש בגמרא (קסח, א) שטרי טענתא, משום דכל שלא כתבו יכולין לחזור ולטעון, אבל משכתבו אינן יכולין לחזור ולטעון, ואילו בנותן אמתלא, ואפילו לא באו עדים. ולמאן דמפרש זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, עד שלא כתבו יכולין לחזור בהן ולברור אחרים, ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק קמא דמציעא (כ, א. ד"ה זה בורר) שלכך כותבין שלא יחזרו בהן.

גמרא - שם האיש בגטו והוא הדין לשם האשה. ואם תאמר אם כן למה אמר רב יהודה שם האיש בגט ושם האשה בשובר, והא המשנה מפרשת יותר ממנו, שאמר (ה"ה) ובלבד שיהא מכירן, דמשמע שיהא מכיר שניהן. תירץ הראב"ד דשם האיש ושם האשה אתא לאשמועינן שיש בני אדם מכירין את האיש ואין יודעין שמו, ואתא רב יהודה למימר כי ההכר שאמרה המשנה הוא הכרת השם ולא הכרת פנים לבד.

כל שהוחזק שמשו בעיר שלשים יום אין חוששין לו - כתב הראב"ד ז"ל, אכתי איכא למימר דילמא איכא יוסף בן שמעון הכא ואיכא אחרינא במתא אחריתי, וכתיב היאך גיטא הכא סתם וממטי ליה להאי מתא לאינתתיה דהאיך. ותירץ, דשם עירו ושם עיר מעכבין. ומכאן דכשאמרו שינה שמו ושמה פסול הוא הדין לשם עירו ושם עירה פסול. ולא עוד אלא שצריך לכתוב בגטו שם כל המקומות שדרו שם, ואפילו דר בשנים ושלשה מקומות, וכדמוכח בירושלמי ובתוספתא וכבר כתבתי במקומה בפרק הניזקין, אלא שאין אני רואה מכאן ראיה, דבין שתאמר שצריך לכתוב בין שתאמר אינו צריך, עדיין לא יצאנו מידי חשש רמאות, שאילו רצה לרמות יאמר שהוא דר באותה העיר, ואינו צריך להביא ראיה שדר שם, כי זה לא שמענו שיהא צריך להביא ראיה על המקום שדר בו או על המקום שנולד בו, ואם כן עדיין יבא וישקל ומסביק שם אעירו כשם אותה העיר שדר בה אותו יוסף בן שמעון האחר, אלא דלחששא זו לא חששו, דאם כן אין לדבר והרמב"ן ז"ל הקשה, אם נחוש לחששות אלו, אם כן אף אנו נחוש בשטרי הלואה כן, דילמא כעתיב שטר בשמיה דידיה ומסיק שמיה יוסף בן שמעון ואתא למתא אחריתי דאית בה יוסף בן שמעון ויהיב לה למלוה שנכתב שמו בשטר ועבדי קנוניא עליה, דאין כאן שם עירו. ותירץ, דאי אתית למיחש לכי הך קנוניא אין דבר סוף, אפילו תאמר שאין כותבין שטר ללוה אלא אם כן מלוה עמו שניהם עושים קנוניא על יוסף בן שמעון [שבעיןר] אחרת. אלא כולי האי לא חיישינן.

מהא דאמרינןאנא הוא דאמרי להו ואמרו לי איהי היא אלא דבגר ליה קלא. שמעינן דלהכרת שם איש ושם אשה אפילו על אשה ואעל קרוב ואילו על עד אחד סומכין, דמלתא דעבידא לאיגלויי היא, ודומיא דאשתמחודעא דהאי אחוהי דמן אבויה דמיתנא הוא דאמרי' ביבמות (לט, ב) דאפילו על יקרוטב, דמילתא דעבידא לאיגלויי היא. ותדע, דאילו אין סומכין כאן אלא על י עדים, היאך אמרו כאן דצורבא דרבנן לא דק, הא דק על פי עדים, ותו לא מהימן למימר דלאו איהי היא.