מסכת בבא בתרא דף קל״ג עמוד א׳

אמר ליה מגרעה גרעה השתא בירושה דאורייתא אלמנתו נזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל כן הוא גירסת הספרים וכן גריס בהלכות הרב אלפסי ז"ל. ופירש הוא ז"ל, מתנה דרבנן, מתנת שכיב מרע דהיא מרבנן, כדגרסינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמז, ב) אמר רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא שמא תטרף דעתו עליו וטעמא דמילתא דאי אפשר להיות מדאורייתא דכיון דלא מקני מהיום ואינו קונה אלא לאחר גמר מיתה כבר קדמה לה ירושה דאורייתא, אלא דרבנן אמרו שתקנה כדי שלא תטרף דעתו עליו אם היינו מצריכין אותו לקנין ולמעכשיו אם ימות, הלכך כיון שהיא ניזונת מן היורשין שירושתן דבר תורה כל שכן שניזונת ממתנת שכיב מרע. ואף על פי ששנינו (גיטין מח, ב) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, התם במשועבדין דמחיים היא. ויש מי שאינו גורס אלא מגרע גרע, ותו לא. וכתב הרב ז"ל ששתי הגרסאות עולות לענין אחד אלא שזו לישנא קיטא וזו לישנא רויחא. ויש מי שפירשה לפי גירסה זו האחרונה, אטו יורש מיגרע גרע במתנתו מאחר, שאילו נתנן לאחר אין אלמנתו נזונת מנכסיו דמשועבדין דמתנה כמשועבדין דלקוחות, כדאיתא בריש פרק הניזקין (גיטין נ, ב), ולא שנא מתנת שכיב מרע ממתנת בריא, שהרי לא למדוה שם אלא מהא דאמרינן בשילהי פירקין שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו ואף על גב (דקיימא לן) [דקמא] בינונית ובתרא זיבורית וכולה, כדאיתא התם, אלמא אפילו משועבדין דמתנת שכיב מרע כמשועבדין דלקוחות, ואנן הא תנן אין מוציאים למזון האשה מנכסים משעועבדים. והילכך אחד יורש ואחד כל אדם וכל שנתנן אף למי שראוי ליורשו לא גרע מאחר ואין אלמנתו נזונת לא מיכא ולא מיכא אלא מירושה דממילא. והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל הכריע כדברי הרב ז"ל מההיא מעשה דכתובות (נד, ב) דקריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות מפסדא מזוני טובא, ואמר להו רבי יוחנן אמרו ליה לאבוהון דנייד לה ארעא למזונהא, ואיפליג עלה ריש לקיש ואמר כל שכן דריבה לה מזונות, ואם איתא דמתנת שכיב מרע מפקעא מזוני (לימ') מינה, לימא להו דליתן להו נכסיה במתנה חוץ מחדא ארעא, ובהא לא פליג עליה ריש לקיש. ועוד מאנשי יהודה שהיו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך (נב, ב) והיתה כונתם להקל על היתומים, והלא יכולין להקל על ידי מתנה. וראיה זו האחרונה [אינה] מחוורת בעיני, דדילמא ניהגו לכתוב כן (ב)[ד]פעמים שלא [ירצה] ליתן, אי נמי דלא ידע, דלאו כולי עלמא דינא גמירי. אלא ראיה ראשונה יותר נכונה. וכן נראה ראיה מאנשי גליל דאלמנה ניזונת בעל כרחן ואלמנה ניזונת תנן (צה, ב) ומשמע דאלמנתו נזונת מנכסיו בין ירצה בין לא ירצה, ואם איתא, יסלקנה בנתינת נכסים ליורשים. אלא לא אמרו אין מוציאין מזונות מן המשועבדין אלא ממשועבדין דאורייתא, דהיינו משועבדין דלקוחות ומתנת בריא, אבל מתנת שכיב מרע כי ירושה שויוה רבנן לענין מזונות. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל כתב, דלפי מה שכתב הרב ז"ל דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, הוא הדין למלוה על פה, דכיון שגובה מן היורשין קל וחומר שגובה ממתנת שכיב מרע. נראה לי דינו יפה, דמאי שנא ממזון האשה, ורבא כל עצמו לא הכריע ליזון ממתנת שכיב מרע אלא מקל וחומר דירושה, והילכך אף אנו נאמר כן אף במלוה על פה. ולפי דבריו נראה לי, דהא דאמרינן בפרק הניזקין דמשועבדין דמתנה כמשועבדין דלקוחות ואפילו מתנת שכיב מרע, וכדכתיבנא לעיל, לא אמרו אלא במקום דליכא פסידא למלוה אלא בין בינונית לזבורית, דמכל מקום גובה הוא חובו, ואי משום בינונית וזיבורית לא חלקו, ושמא אפילו בנזקין שדינו בעידית דבר תורה וכל שכן בבעל חוב שדינו בזבורית דבר תורה. אבל במקום דפסיד בעל חוב לגמרי חובו, דלא ליטרוף כלל מן מתנת שכיב מרע, במקום פסידא גמורה (ב)מזון האשה והבנות ומלוה על פה כירושה שויוה, והוא הדין לכתובת בנין דכרין. והרמב"ן ז"ל דחק אותה דתנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין, דהיא מתנת בריא. ונראה לי שאין צורך. ולא עוד [אלא] שאני תמה היאך אפשר לומר כן, דאם איתא אמאי נקט לה ברייתא בשכיב מרע, ליתני התם האומר תן מאתים לפלוני וכו'. ועוד, היכי דמי, אי במתנת שכיב מרע במקצת דבעי' קנין, אם יצא עליו שטר חוב אינו גובה מהם אלא מן היורשים שירשו את השאר, ואם במצוה מחמת מיתה כי איכא קטן לא עביד ולא כלום, דהא קיימא לן כשמואל דאמר לא ידענא מאי אדון בה. ובשם הראב"ד ז"ל, דלא אמרו כאן אלא למזון אלמנתו, דכיון דמחיים תפסה לא פקע שעבודא, אבל לגבי מזון הבנות וכל שכן לגבי כתובת בנין דכרין כמשועבדין נינהו ופקע שעבודייהו. ואין דבר זה מחוור בטעמו.

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד ולא הוזכרו בה לא לשון מתנה ולא לשון ירושה אלא שאמר נכסי לפלני אם הוא ראוי לירשו נוטלם משום ירושה ואם אין ראוי לירשו נוטלם משום מתנה שכיב מרע שצווחו לו ואמרו לו נכסיך למי שמא לפלני והוא משיבם בדעת מכוונת אלא למי קנה פלני זה כל הנכסים ואם הוא מן הראויים לירש נוטלם משום ירושה ואם אינו ראוי לירש נוטלם משום מתנה שמא תאמר הואיל ומ"מ זכה בהם מה לי אם בלשון ירושה מה לי אם בלשון מתנה כבר ביארנו שאם הוא ראוי לירש ונטלם משום ירושה אין לה הפסק ומ"מ לדעת גדולי הפוסקים הואיל וכל לשון מתנה אצל יורש ירושה היא אף בלשון מתנה כן ויראה לי לפרשה לדעתם אם ראוי לירשו נוטלם על כל פנים משום ירושה שאף בלשון מתנה גמורה כן ואם אינו ראוי לירשו שאלו היה נדון בלשון ירושה היה מפסיד דנין לו בלשון מתנה:

גדולי הפוסקים כתבו מכח שמועה זו ששכיב מרע שחלק נכסיו במתנה אלמנתו ובנותיו נזונות מנכסיו ואע"פ שאמרו אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים דוקא במתנת בריא או מכירתו אבל מתנת שכיב מרע הואיל ואינה קונה אלא לאחר מיתה אין תנאי בית דין נדחה מפניה שאף היא ר"ל מתנת שכיב מרע תקנת חכמים היא ואע"פ שבאחים ששעבדו לאחר מיתת אב אמרו בכתבות שאין מוציאין מ"מ אף זו מתנת בריא או מכירתו הוא ואע"פ שהם קדמו אין מוציאין אבל מתנת שכיב מרע אינו נקרא שעבוד והאשה והבנות ניזונות אע"פ שלא נתנם בלשון ירושה והם גורסין בכאן מי גרע השתא ומה בירושה דאורייתא ניזונות במתנת שכיב מרע דרבנן לא כל שכן וכן כתבו גדולי המחברים בדין זה וגדולי המגיהים כתבו עליהן שלענין מזונות אלמנתו הואיל ומחיים זכתה בהם לא פקע שעבודם אבל לענין מזונות הבת וכתבת בנין דכרין כמשועבדים הם ופקע זכותם ומ"מ קצת הגאונים גורסין מיגרע גרע ואין גורסין השתא ומה וכו' אלא אף בראוי לירשו הואיל ולא זכהו בלשון ירושה בפירוש אין נזונות שהכל נקרא שעבוד ולא ירושה גמורה ויש מפרשים בזו כדברי גדולי הפוסקים ומטעם אחר והוא שמתנה כירושה שויוה רבנן לכל המקבלה ולא כדעת גדולי הפוסקים שפירשו דדוקא הויא כירושה לראוי לירשו כמו שיתבאר דעתם במעשה של איסור ורב מרי בנו וראיה לדבר ממה שאמרו במסכת כתבות קריביה דר' יוחנן הות להו אתת אבא דהות מפסדא מזוני אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו אמרו ליה לאבוכון דנייחד לה ארעא למזונהא וחלק עליו שכנגדו ואם כדברי הגאונים היה לו לומר שיאמרו לאביהם להניח להם נכסיו בלשון מתנה חוץ מקרקע אחד:

מכאן למדו גאוני האחרונים שבספרד בשכיב מרע שנתן נכסיו לאחד אפי' מלוה על פה גובה מהם שכל מקבלי מתנת שכיב מרע כיורשים הם ומלוה על פה גובה מן היורשים וכבר הביאו קצת חכמים ראיה לדבר זה ממסכת יבמות במה שאמרו יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתבתה כיצד לקח עבד ושפחה מן השוק ויש להם בן שחרר את השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה והקשו בה והא עבדא כמטלטלי דמי ותירצו ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתבה ואיבעית אימא עבדא כמקרקעי דמי ומעתה אתה צריך לברר בה על איזה צד נתן הבעל נכסיו לבן השפחה אם במתנת בריא היאך גובה הימנו והרי מכרם ומטלטלין לאחר מכירה אין גובין מהם אף לר' מאיר... הרי אף לדעת חכמים גובה הימנו כמו שביארנו בפרק חזקת אלא דוקא במתנת שכיב מרע ומ"מ כשתעיין בה יפה אין ממנו הכרח אלא שהדין דין אמת הוא:

בפרשב"ם בד"ה דלמא כי כו' ועיקר דבריך באת להשמיענו חילוק בין כו' עכ"ל ר"ל דהא דאשמעינן דבסתם נמי במי שראוי ליורשו נוטלו משום ירושה ולא משום מתנה השמיענו דיש חילוק בין כו' ומה שהוצרך ליה לרב נחמן לאתויי ההיא עובדא דא"ל נכסי למאן כו' וא"ל אלא למאן לא איצטריך ליה אלא לומר דרב הונא בסתם קאמר כההיא עובדא וק"ל:

אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר פירוש כגון שכתב כל נכסיו לפלוני כלומר לא הזכיר שם ירושה ולא שם מתנה. אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה כלומר אומרים זה שכתב כל נכסי לפלוני לשון ירושה וכאלו אמר בפירוש כל נכסי יירש פלוני דמי ואם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה ואומרים זה שכתב כל נכסיו לפלוני לשון מתנה הוא וכאלו אמר בפירוש כל נכסי יהיו מתנה לפלוני דמי.

אמר ליה רב נחמן גנבא כו' ואמאי איצטריך למימר שכיב מרע כו'. דלמא האי דאצטריכא לההוא דאתית לאשמועינן כי ההוא דהוה שכיב מרע ואמרי ליה נכסי למאן דלמא לפלניא ואמר להו ואלא למאן ועלה הוא דקאמר השתא אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה כו'. אמר ליה אין הכי קאמינא כלומר האי דקאמרינן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו כו' לאו על מי שכתב בהדיא הוא דקאמינא אלא על כי האי גוונא הוא דאמינא ומשום הכי אצטריכנא למימר ליה דאי אמינא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה הוה אמינא הני מילי היכא דקאמר בהדיא נכסי ירתינהו פלוני או נכסי לפלניא אבל היכא דאמר ואלא למאן ולא אמר בהדיא נכסי לפלוני אימא לאו כלום הוא ולא קנו מידי דהא לאו לשון ירושה הוא ולא לשון מתנה להכי אצטריכנא למימר עלה בהדיא אם ראוי ליורשו נוטלן כו' ולא סגיא לן במפסק הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. סבר רב אדא בר אבא למימר דהנפקא מינה אם ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו אלמנתו כו'. פירוש כיון דאיכא למידק עליה דרב הונא מכדי האי גברא מקני קני בין שהוא ראוי ליורשו בין שאינו ראוי ליורשו דהא לאו לשון ירושה אמר בהדיא כי היכי דלא ליקני לה אם אינו ראוי ליורשו אלא סתמא קאמר אמאי אצטריך רב הונא למימר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה כו' משום הכי קאמר רב אדא בר אבא האי הוא דנפקא ליה מינה שאם אנו רואים שמשום ירושה נוטלן אלמנתו נזונת מאותם נכסים כדין אלמנה (שבעוד) שנזונת מנכסי בעלה אף על פי שכבר ירשו אותן היורשים ואם אנו רואים אותו שמשום מתנה נתנם אין אלמנתו נזונת כו' דהוו להו כמו מכורין ותנן אין מוציאים לאכילת פירות כו'. הרא"ם ז"ל.

אמר ליה מגרע גרעה השתא בירושה דאורייתא אלמנתו נזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כל שכן. כן גירסת הספרים וכן גריס בהלכות הריא"ף ז"ל ופירש הוא ז"ל מתנה דרבנן מתנת שכיב מרע דהוא מדרבנן כדגרסינן בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נממן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היא שמא תטרוף דעתו עליו וטעמא דמלתא דאי אפשר להיות מדאורייתא דכיון דלא מקנה מהיום ואינו קונה אלא לאחר גמר מיתה כבר קדמה לה ירושה דאורייתא אלא דרבנן אמרו שתקנה שלא תטרוף דעתו עליו אם היינו מצריכים אותו לקנין ולמעכשיו אם ימות הלכך כיון שהיא נזונת מן היורשים שירושתן דבר תורה כל שכן שנזונת ממתנת השכיב מרע ואף על פי ששנינו אין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים התם במשועבדים דמחיים הוא. ויש מי שאינו גורס אלא מגרע גרע ותו לא. וכתב הרב ז"ל ששתי הגרסאות עולות לענין אחד אלא שזו לישנא קיטא וזו לישנא רויחא. ויש מי שפירש לפי גירסא זו האחרונה אטו יורש מגרע גרע במתנתו מאחר שאלו נתון לאמר אין אלמנתו נזונת מנכסיו דמשועבדים דמתנה כמשועבדים דלקוחות כדאיתא בריש פרק הנזקין ולא שנא מתנת שכיב מרע ממתנת בריא שהרי לא למדוה שם אלא מהא דאמרינן בשילהי פירקין שכיב מרע שאמר תנו שתי מאות זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו ואף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית כו' כדאיתא התם אלמא אפילו משועבדים דמתנת שכיב מרע כמשועבדים דלקוחות ואנן הא תנן אין מוציאים למזון האשה מנכסים משועבדים והלכך אחד יורש ואחד כל אדם וכל שנתנם אף למי שראוי ליורשו לא גרע מאחר ואין אלמנתו נזונת לא מכאן ולא מכאן אלא מירושה דממילא. והראב"ד ז"ל הכריע כדברי הרב ז"ל מההיא מעשה דכתובות בקריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה מפסדה מזוני טובא ואמר להו רבי יוחנן אמרו ליה לאבוכון דלייחד ארעא למזונה ואפליג עליה ריש לקיש ואמר כל שכן דאמר דריבה לה מזונות ואם איתא דמתנת שכיב מרע מפקעת מזוני. (עד כאן נמצא וחבל על דאבדין).

אמר הצעיר יצחק נוניש ביל מונטי את זה מצאתי בבית גנזי מ"ז כמהר"ר אפרים ארדיטי ז"ל. אשר על כן אמרתי אל לבי עת לעשות לה' להביאו אל בית הדפוס לחבר את האהל להיות אחד לזכות את הרבים. עליות רבינו יונה ז"ל על בבא בתרא פרק יש נוחלין סבר רב אדא בר אהבה קמיה דרבא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונית מכל נכסיו ואם לא אין אלמנתו ניזונית מנכסיו. אמר ליה מי גרע השתא ומה ירושה דאורייתא כו'. יש מן הגאונים ז"ל דלא גרסי בה השתא ומה כו' כמו שכתוב בהלכות הגאון ז"ל ומפרשי דכי אטו יורש מגרע גרע אלא ודאי אינה ניזונית לא מן הראוי ליורשו ולא מן שאינו ראוי ליורשו דאין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. ונראה לפי פירוש הזה דטעמיה דרב אדא בר אהבה דקסבר דכיון שראוי ליורשה לשון מתנה לשון ירושה היא ואלמנתו ניזונית מנכסיו כמו שניזונית מנכסי היורשים. ואמר ליה רבא וכי יורש מגרע גרע משאר מקבלי מתנות דחשבינן להו משועבדים ואין מוציאים מהם למזון האשה והבנות עד כאן לא אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה אלא ליפוי כח היורש ואם לשון מתנה יפוי כח ליורש אמרינן דמתנה היא אצלו ואין מוציאים למזון האשה והבנות (או לעלות על מה) ממה שנתן לו יותר מן המגיע לחלקו מן הירושה וכאלו נתן לאיש נכרי במתנה דלא גרע יורש משאר בני אדם מקבלי מתנות ודוקא ממה שנתן לו בלשון מתנה יותר מן השיעור המגיע לחלקו מן הירושה הוא דאין מוציאים אבל משיעור חלק הירושה מוציאים דעל כרחך יורש הוי בחלקו ואף על פי שנתן לו בלשון מתנה. והרב הגאון רבינו יצחק זצ"ל גורס השתא ומה ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת בנכסים במתנה דרבנן לא כל שכן. וכן הנוסחא בספרים שלנו וכתב הגאון ז"ל דהך נוסחא ואידך נוסחא דלית ליה השתא ומה כו' תרווייהו חדא אינון אלא חדא לישנא קטינא וחדא לישנא רויחא הלכך בין מן היורשים בין מן שאינם יורשים מוציאים למזון האשה והבנות ואף על גב דתנן אין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים שאני מתנת שכיב מרע שאינה קונה אלא לאחר מיתה ומדרבנן קניא וכירושה שויה רבנן ולפיכך מוציאים ממתנת שכיב מרע למזון האשה והבנות והוא הדין למלוה על פה. זה דעת הרב הגאון ז"ל. ונראה לפרש לשון הגמרא שאם בא בעל חוב להפרע מעזבון המת אף על פי שיש שם יורשים שירשו הקרקעות מאביהם יפרע תחלה משאר מקבלי מתנות כמו מן היורשים מדאמרינן השתא ומה ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנה מדרבנן לא כל שכן אלמא ראוי להוציא ממקבל המתנה יותר מלהוציא מן היורשים הלכך כי הדדי משוינן להו להאי דינא וגובין מכולן ולא חשבינן לנכסי היורשים בני חורין במקום מקבלי מתנות. ועל דבר זה אני תמה כי היה נראה שנפרעין תחלה מן היורשים במקום מקבלי מתנות. ויש לפרש אף לפי דרך הרב הגאון ז"ל דוקא בכותב נכסיו לאחד מבניו קא חשבינן ליה במקבל מתנות ולענין מגבא מיניה במקום מקבל מתנה שנתן לו יותר על חלקו ואף על גב דיורש הוי מכל מקום מה שמנחיל לו יותר על חלקו כמתנה חשוב ואי לאו דעבד ליה ניחא נפשה לא הוה יהיב ליה מתנה היינו דאמרינן השתא ומה ירושה דאורייתא דאלימא טפי אמרת אלמנתו ניזונת מנכסיו אף על פי שהאב הנחיל יתר מחלקו ולא חשבינן לה כמשעבדי מתנת שכיב מרע דרבנן דלא אלימא לא כל שכן דלא חשבינן לה כמשעבדי דכל מה דיהיב שכיב מרע כירושה חשבינן לה ומלוה על פה גובה ממנו. ברם כך נראים הדברים שאם אמר תנו מנה לפלוני ולפלוני ודאי בעלי חובין גובין תחלה מן היורשים לפי שדעתו של נותן שינתן אותו מנה לאותן בני אדם והשאר יהיה לבניו וכדרך שאמרו כענין מי שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון. ומפרשי רבוותא הא דנקט אחריו דוקא היכא דנותן לזה מאתים ולזה שלש מאות אבל מאתים לפלוני ומאתים לפלוני כיון דהוה מצי למימר ארבע מאות לפלוני ולא אמר ודאי להקדים זה לזה נתכוון הילכך אם אמר תנו מנה לפלוני בני ומאתים לפלוני שאין ראוי ליורשו דינם שוה ויצא עליו שטר חוב גובה מכולם כאחת ואם אמר מנה לפלוני בני ואחריו מאתים לפלוני אי נמי מנה לפלוני בני ומנה לפלוני בנו קודם אף על פי שהוא יורש והאחד מקבל מתנה כיון שמקדים את בנו לאותו מקבל מתנה. וצריך עיון לדברי הגאון זצ"ל הא דתניא יצא עליו שטר חוב גובה מכולם למה ליה דנקט שטר חוב ולא נקט בעל חוב כיון דאמרת דאפילו מלוה על פה גובה ממתנת שכיב מרע. וקשיא לי לדברי הגאון ז"ל מהא דתניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה כו' אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות לפלוני ואחריו ארבע מאות לפלוני כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון כו' ומפרשינן לה בפרק הניזקין דאי סבירא ליה דמתנה כלקוחות דמיא לענין הא דתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הם זבורית הכא נמי גובה מן האחרון ואף על גב דקמא בינונית ובתרא זבורית וכיון דחשבינן למתנת שכיב מרע משועבדים אפילו לגבי מלוה בשטר לענין זבורית ובינונית אף על גב דמספקא לן אי איתא להך תקנתא אפילו למתנת בריא ודאי חשבינן ליה כמשועבדים לגבי מלוה על פה שלא תגבה ממנו כלל. ויש לדחות דאפקועי מלוה לגמרי לא מפקעינן ממתנת שכיב מרע ואפילו אצל מלוה על פה. ועוד צריך עיון דנקט התם יצא עליו שטר חוב למה ליה למנקט שטר חוב ולא נקט בעל חוב כיון דאמרת דאפילו מוציאין למזונות ממתנת שכיב מרע והוא הדין למלוה על פה דהא קיימא לן דמלוה על פה גובה מן היורשים. ויש לדחות משום דמלוה על פה אינה גובה אלא כשחייב מודה אי נמי תוך זמן. ומכל מקום נקטינן מההיא ברייתא אף לדברי הגאון ז"ל דבעל חוב נפרע תחלה מחלק היורשים ולא ממקבלי מתנות אף על פי שהיה נראה לכאורה מלשון הגמרא דכי הדדי נינהו מדקא מקשינן מה ירושה דאורייתא כו' ומיהו דוקא כשפירש המתנות ולא פירש חלק היורשים אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני ומאתים לפלוני שאינו ראוי ליורשו ודאי בנו קודם שהקדימו ויצא עליו שטר חוב גובה מאותו איש נכרי.

אמר ליה רבא מגרע גרע כו' וזה לשון הר"י ז"ל בעליות (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להר"ב ז"ל). נמצא עכשיו לפי דרך הרי"ף ז"ל שמתנת שכיב מרע הרי הוא כירושה ומזון האשה והבנות ומלוה על פה וכתובת בנין דכרין אף על פי שאין נגבין ממשועבדים נגבין ממנה. ומיהו כל היכא דליכא פסידא לבעל חוב אלא בין בינונית לזבורית הרי הן כמשועבדין וכפי תירוצו של הרשב"א ז"ל. ולשיטת הגאונים ז"ל נמצא שנכסי מקבל מתנת שכיב מרע הרי הם כמשועבדים לכל ענין וכל שאינו גובה מן המשועבדים אינו גובה מהם. הר"ן ז"ל.

אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עויא כו' מכאן נראה לכאורה דהא דאמרינן שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק אפילו באומר ואחריך מעכשיו לפלוני היא דהרי סבירא ליה לרב הונא דמאי דאמר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וכל זה נפקא מינה לכדרב אחא בר רב עויא אלמא דאפילו באומר אחריך מעכשיו לפלוני ירושה אין לה הפסק דמפרש לדידן כסתם לרב הונא דמי. ולפי מה שכתבתי אני למעלה דהא דרב אחא בר רב עולא תליא במאי דאמרינן דאם קדם ראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון לדברי האומרים דאפילו באומר מעכשיו אמרינן הכי אתיא שפיר הא דרב אחא בר רב עויא אפילו באומר מעכשיו. אבל לדעת הריא"ף ז"ל שהוא סובר דהיכא דאמר מעכשיו השני מוציא מיד הלקוחות אי אפשר לומר דהא דרב אחא אפילו באומר מעכשיו היא דהא בההיא תליא וכמו שכתבתי למעלה. אלא צריך אני לדחוק ולומר דהכי קאמר אלא אמר רבא כדשלח רב אחא כו' כלומר דנפקא מינה לרב הונא באומר נכסי לך ואחריך הריני נותן אותם לפלוני דאם אמר הכי לא משמע מעכשיו כי היכי דנפקא מינה לדידן דאית לן דאחריך לאו כאומר מעכשיו היא אלא כאומר אחריך סתם אבל במפרש מעכשיו יש לה הפסק על דרך שכתבתי למעלה. הר"ן ז"ל.