מסכת בבא בתרא דף ט״ו עמוד א׳

חזקיה וסיעתו בני דורו שהאריכו ימים אחריו:

כתבו ישעיה שהרגו מנשה ולא כתב ספרו שלא היו הנביאים כותבים ספריהן אלא לפני מותן:

משלי קהלת דכתיב בספר משלי (כד) אשר העתיקו אנשי חזקיה וגו' ועל שחזקיה גרם להן לעסוק בתורה כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צד:) נעץ חרב על פתח בית המדרש כו' נקרא הדבר על שמו:

אנשי כנסת הגדולה חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם:

כתבו יחזקאל שנתנבא בגולה ואיני יודע למה לא כתבו יחזקאל בעצמו אם לא מפני שלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ וכתבום אלו לאחר שבאו לארץ וכן ספר דניאל שהיה בגולה וכן מגילת אסתר ושנים עשר מתוך שהיו נבואותיהם קטנות לא כתבום הנביאים עצמם איש איש ספרו ובאו חגי זכריה ומלאכי וראו שרוח הקדש מסתלקת שהיו הם נביאים אחרונים ועמדו וכתבו נבואותיהם וצרפו נבואות קטנות עמם ועשאום ספר גדול שלא יאבדו מחמת קטנם:

עד לו עד שייחס עצמו:

מסייע לי' כו' עד שייחס עצמו שכתב דברי הימים עד שייחס בו את עצמו:

ומאן אסקיה מי סיימו:

ועל ידי שלמה ועל ידי בני קרח לפי הספרים דגרסי שלמה צ"ל דאסף הוה משלשה בני קרח והוא אביאסף ולספרים דל"ג שלמה לא הוי אסף אביאסף אלא אסף היה מן הלוים המשוררים וא"ת ולהנהו דלא גרסי ליה אמאי לא חשיב ליה הא כתיב (תהילים ע״ב:א׳) לשלמה אלהים משפטיך וגו' וי"ל דדוד אמרו והתפלל על שלמה תדע דכתיב בסוף המזמור כלו תפלות דוד וא"ת לספרים דגרסי שלמה הכתיב כלו תפלות דוד וי"ל לפי שסיימו דוד והא דכתיב נמי שיר המעלות לשלמה דוד כמו כן אמרו דכל חמש עשרה מעלות דוד אמרן ויש ספרים דקא חשיב אברהם ואיתן האזרחי וגריס לקמן דקא חשיב אברהם וקא חשיב איתן והאמר רב איתן האזרחי הוא אברהם ומשני איתן האזרחי דקא חשיב הכא יעקב וקשה להאי גירסא דמנא לן דדוד כתב ספרו על ידי אברהם כיון דאיתן האזרחי לאו היינו אברהם:

ירמיה כתב ספרו וספר מלכים והא דלא כתב ישעיה דהיה קודם ירמיה ספר מלכים לפי שנהרג ולא היה בסוף מלכים ממנשה ואילך (לפי שנהרג) ואפילו ספרו לא כתב:

חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה לפי שחזקיה גרם להם לעסוק בתורה נקרא הדבר על שמו אבל הוא לא כתבו שהרי מת קודם לישעיה דמנשה. בן בתו הרג לישעיה:

פ"ה דיחזקאל לא כתב ספרו לפי שהיה בחוצה לארץ וקשה דהא ירמיה נמי בחוצה לארץ היה שהלך למצרים ונתנבא שם כמה נבואות ולא מצינו שחזר יותר לארץ ישראל:

עד לו פירש ר"ח עד פסוק ולו אחים בני יהושפט (דברי הימים ב כא) ומסייע לרב שייחס עצמו ועלה שייחוס עצמו כתב לפני זה הפסוק וקשה לפירושו דהל"ל עד ולו בוי"ו:

שמונה פסוקים שבתורה ה"ר משולם היה מצריך מכאן לקרות לאחד אותן ח' פסוקים שלא יקרא עמו שליח צבור ואין נראה לר"ת דהא כל התורה כולה נמי אחד קורא כדתנן במגילה (דף כא:) קראוה שנים יצאו ואמר בגמ' תנא מה שאין כן בתורה ואומר ר"ת דיחיד קורא בלא הפסקה שלא יקראו שנים זה ד' פסוקים וזה ד' ומה שנוהגים עתה לקרוא שנים [בכל התורה] אומר ר"ת כדי שלא יתבייש מי שאינו יודע לקרות בעצמו כענין שמצינו במסכת ביכורים (פ"ג מ"ז) דתנן כל מי שיודע לקרות קורא בעצמו ושאינו יודע לקרות מקרין לפניו נמנעו מלהביא ביכורים התקינו שיהיו מקרין את מי שיודע לקרות ואת מי שאינו יודע לקרות והא דאמר בירושלמי במגילה רבי שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא וחזא חזנא דקאים וקורא ולא קאי בר איניש תחתיו א"ל אסור כשם שנתנה תורה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור אע"ג דמשמע שחזן עומד אצל הקורא לא שיקרא עמו אלא יעמוד ויקרא אותם שיש להם לקרות כדי שתנתן תורה על ידי סרסור ועוד אומר ר"י דיכול להיות שקצת מסייע לו בנחת והא דמשמע במגילה שלא יקראו שנים היינו שניהם שוין בקול רם:

איוב לא היה ולא נברא האי לא סבר כריש לקיש דאמר בב"ר איוב לא היה שבאו עליו יסורין ולא אמר הכתוב שבאו עליו להודיעך כחו של איוב שאילו באו עליו היה יכול לעמוד בהן דאי סבר האי אמורא דאיוב היה בעולם א"כ מאי קאמר שמו ושם עירו למה טובא איצטריך לאשמועינן מי הוא אותו צדיק שהיה יכול לעמוד באותן יסורין:

שמנה פסוקים שבתורה שהם מוימת שם משה עד לעיני כל ישראל יחיד קורא אותם בבית הכנסת ודבר זה מתפרש בהרבה פנים יש שפרשו שאין מפסיקין אותם לשנים ויש שפירשו שמיוחד שבצבור קורא אותם ויש שפירשו שאין הקורא פסוקים שלפניהם רשאי לקראן אלא מפסיק לשם ואחר קורא וכבר פרשנוה גם כן בפנים אחרים על ידי גלגול במסכת מגלה:

תד"ה ירמיה כתב ספרו וספר מלכים והא דלא כתב ישעיה כו' ואפילו ספרו לא כתב עכ"ל. ומה"ט מהושע מעמוס ומיכה שהיו באותו הפרק לא קשיא להו שאפי' ספרם לא כתבו אך ק"ק חזקיה וסיעתו אמאי לא כתבו נמי ספר מלכים דליכא למימר משום שלא היו בזמן סוף ספר מלכים דא"כ לא תקשי להו נמי מידי מישעיה אלא ע"כ דר"ל דה"ל לכותבו עד זמנו וירמיה הוה ליה לאסוקי כמו בעזרא והא דלא תקשי להו אמאי לא כתב שלמה ספריו משלי שיר השירים קהלת די"ל לפי שבסוף ימיו נטרד ממלכותו וכתיב נשיו הטו וגו' ולא כתבו ספריהם רק בסופן לפני מותן כפי' רש"י ודו"ק:

בד"ה איוב לא היה כו' א"כ מאי קאמר שמו ושם כו' עכ"ל ולא קשיא להו מאי קאמר עליך אמר קרא איש היה בארץ עוץ איוב שמו דאכולה מעשה דאיוב ויסורין שבאו עליו פריך ודו"ק:

שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם כלומר הקורא פסוקים שלפניהם אינו רשאי לגמור עד סוף התורה שנמצא קורא מה שכתב משה עם מה שכתב יהושע אלא מפסיק ועולה אחר וקורא פסוקים אלו בפני עצמם כדי שיהא ניכר שלא כתבן משה אלא יהושע. פירוש אחר יחיד קורא אותם כלומר ואינו רשאי להפסיק בהם כדי שלא יהא ניכר שיהושע הוא כתבן. הר"י ן' מיגש ז"ל. שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה מאי בעבור הרעימה כדי שתתרעם על הבורא ותבקש רחמים לפניו כי לפי שהיה בעלה אוהב אותה מתיאשת מלבקש רחמים לפני הבורא והיתה מכעיסתה כדי שתבקש ושמא לא מפני אהבתה אלא כדי שלא יצטער עליה בעלה. והדן חברו לזכות השם יתברך ידונו לכף זכות הראב"ד.

גמרא מכאן ואילך כתב יהושע עי' (מגילה) [מכות] דף יא ע"א:

תוס' ד"ה פ"ה כו' דהא ירמיה עיין בתשובות נודע ביהודה מ"ת חא"ח סימן קו:

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר, וּמֹשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע הגאון מהרא"ו [מורינו הרב אליהו מוילנא] ז"ל פירש לשון דמוע רצונו לומר אותיות מעורבות זה בזה ואינם חלוקים לתיבות, ואחר שנפטר חלקום לתיבות ככתוב לפנינו ויש מפרשים בדמעות שלו כתבם ולא בדיו כי היה זה ביום שבת ואסור לכתוב בדיו ורק במשקים אסור לכתוב מדרבנן ועדיין לא גזרו רבנן בזה מפני שאין זה דבר המתקיים ואתא יהושע אחר שבת ועשה עליהם העברת קולמוס בדיו עד כאן דבריו. ובזה פירשו שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ (תהלים נו, ט) פירוש אין אומרים במה נחשבים הדמעות לכך אמר הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ ספר תורה שנכתב סופו בדמעות עד כאן דבריו. ולפי דבריהם צריך לומר נשאר רושם הכתיבה בדמעות עד אחר שבת בדרך נס ועשה עליהם יהושע העברת קלמוס ובזה נפרש בס"ד דקדוק גדול בכתוב שאמר וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה (דברים לד, ז) וקשה כיון דאמר 'לֹא נָס לֵחֹה' למה פרט על העין בפני עצמו? ובזה ניחא כיון דכתב בדמעות אל תחשוב דכהו עיניו מרבוי הדמעות שירדו כנחל הלכך כתב בהם 'לֹא כָהֲתָה עֵינו'.

הֵימָן זֶה מֹשֶׁה נראה לי בס"ד שם זה רמוז בשמו הטוב העיקרי במילואו כזה מ" ם ש י " ן ה" ה המילוי הוא הֵימָן.

יֶשְׁנוֹ לְאוֹתוֹ אָדָם שֶׁשְּׁנוֹתָיו אֲרֻכּוֹת כְּעֵץ נראה לי בס"ד כתיב כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) והיינו שנמשל לעץ השדה שכל אילן שמוציא פירות שנותיו ארוכין חדא כי מזבלין ומשקין אותו תמיד ועוד אין קוצצין אילן שמוציא פירות אבל אם אינו מוציא פירות שנותיו קצרים שכורתין אותו להסקה ולבנין ולכן איוב שהיה צדיק ועושה פירות אמר שְּׁנוֹתָיו אֲרֻכּוֹת כְּעֵץ רוצה לומר דוגמת העץ דהוצאת פירותיו גורמת שיאריכו שנותיו. אי נמי הוא חי מאתים ועשר שנים כמנין עֵצִים [210] ולזה אמר שְּׁנוֹתָיו אֲרֻכּוֹת כְּעֵץ. ואמר מֵגִין עַל דּוֹרוֹ כְּעֵץ כי בעת שהיה בטובה היו לוקחים מוסר ממנו לומר ראו מי שעובד אלקים כמה זכיה יש לו ובעת שלקה ביסורין היו אומרים אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? ובלימודים אלו היה מגין על דורו מן היצר הרע המפתה אותם לדבר עבירה וזה היה כעץ אשר בעודו מחובר ומוציא פירות יהיה ממנו הנאה לעולם מכח פירותיו וכאשר נתלש דאינו מוציא פירות יש הנאה לעולם מן כליון שלו דעל ידי שהם מסיקין אותו נהנים מהסק שלו ונמצא יש שני לימודים הפכיים בעץ וכן הוא באדם צדיק שלומדים ממנו שני לימודים הפכיים. ודע כי בזוהר הקדוש איתא (זהר פרשת בא דף לד.) איוב מיועצי פרעה היה, גם איתא בזוהר כאשר עברו ישראל הים ואמרו שירה מסר הקדוש ברוך הוא את איוב ביד השטן ודברים אלו כאן וכאן נזכרו בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים. והשתא מאן דאמר כאן אִיּוֹב בִּימֵי מֹשֶׁה הָיָה (שמות א, י) ומאן דאמר בִּימֵי מְרַגְּלִים הָיָה (במדבר יג, כ) יבאו נכון עם דברי הזוהר הנזכר לעיל אך אי אפשר לומר שנפטר בעת המרגלים דלפי זוהר הנזכר נמסר ביד השטן בקריעת ים סוף ובאמת חי ק"מ שנה אחר היסורין ולכן מאן דאמר שנפטר בעת המרגלים פליג על הזוהר. גם מאן דאמר כָּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל אִיּוֹב הֵם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים פליג על הזוהר הנזכר דאם היה מיועצי פרעה מוכרח אתה לומר בקריעת ים סוף היה לו יותר ממאה שנים וכיון שנידון ביסורין בעת קריעת ים סוף ואחר היסורין נכפלו שנותיו צריך לומר דחי יותר משלש מאות שנה. מיהו יש לומר דאחר יסורין לא נכפלו שנותיו ורק הכפל היה בשאר דברים וכמו שכתבו התוספות ז"ל, ולפי זה גם מאן דאמר בִּימֵי יַעֲקֹב הָיָה לא פליג על הזוהר דיש לומר קודם שנידון ביסורין חי הרבה שנים. גם נראה לי מאן דאמר בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיָה ומאן דאמר בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים הָיָה לא פסיקא להו בהכי אלא כוונתם לומר דאפשר לומר כך מפני הרמז שמצאו בזה ובזה ורק מאן דאמר מֵעוֹלֵי גּוֹלָה הָיָה וּמִדְּרָשׁוֹ בִּטְבֶרְיָה אי אפשר לומר דאמר כן בדרך אפשר ולא פסיקא ליה, מיהו יש לומר גם הוא יודה לדברי הזוהר אך תרי איוב הוו ואותו שהיה מעולי גולה אפשר שהיה גלגול איוב הראשון. והנה עתה בעיר המלוכה קושטא יע"א יש מקום בנין נכבד ואומרים הגוים הישמעאלים ששם קבור איוב וקורין המקום ההוא על שמו ואפשר שזה איוב האחרון ואין זה איוב הראשון כי איוב הראשון נקבר בזמן המרגלים בארץ כנען כי ראום שהיו טרודים בקבורתו ובהספידו ואפשר שהוא איוב הראשון והיו מספידים אותו בארץ כנען אך הביאוהו לקברו במקום זה שבעיר קושטא על פי צוואתו שצוה בכך לאיזה טעם. וראיתי לרבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים באיוב בפסוק אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ (איוב א, א) ובפסוק וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ (איוב ב, ט) מה שאמר שם דאיוב נשא דינה בת יעקב ושם ביאר טעמו של דבר ברוחב וזה אתי כיש אומרים דהכא דסבירא ליה בִּימֵי יַעֲקֹב הָיָה ודינה בת יעקב נשא וכבר כתבתי דמאן דאמר זה לא פליג על הזוהר דאפשר להיות שהיה בימי יעקב והיה גם כן מיועצי פרעה ונשאר חי עד קריעת ים סוף ונידון ביסורין בקריעת ים סוף ולא חי אחר יסורין כפלים על שנותיו הקודמים אלא חי רק ק"מ שנים ומה שהוסיף לו למשנה לאו על השנים אלא רק לשאר דברים הנזכרים בפסוק. והנה מפורש שם בשער הפסוקים באיוב בדברי רבינו האר " י ז"ל כאשר תרח בעל את אמתלאי אשתו בהיותה נדה ובראות הקליפות טינוף כזה הכניסו בטיפה ההיא נשמת אברהם אבינו ע"ה כדי לאבדה והניחוהו לצאת מתוכם ברצונם כי חשבו שתתאבד שם אם בהיות שניהם אביו ואמו עובדי אלילים חוטאים ומחטיאים למכור פסילים לעבודה זרה ואם בפרט בהיות הבעילה עצמה בעילת נדות כנזכר וזהו הטעם שנקרא אברהם 'גֵּר צֶדֶק' כי בראשונה היה תוך הקליפות וכאשר הכעיס תרח להשם יתברך כשבעל אשתו בזמן נדותה ממש אז מצא הקדוש ברוך הוא עילה להטעות את החיצונים ולהוציא נשמת אברהם אבינו ע"ה מתוכם והרכיבה באותה טיפה עצמה ועל ידי זה לא קטרגו החיצונים בהוציאו אותה מביניהם כיון שהטיפה ההיא מטונפת וכו'. והנה נשמת תרח היתה הפסולת המעורב בנשמת אברהם אבינו ע"ה ולכן נתגלגל הדבר שיתוקן על ידו ולכן טרח אברהם אבינו ע"ה גם כן להחזיר את תרח אביו בתשובה ואמנם גם בתרח היה נצוץ קדושה מעורב בו ובסיבתו חזר בתשובה האמנם לא הספיקה תשובתו לתקן עון עבודה זרה שחטא בה לאין קץ ולכן הוצרך להתגלגל באיוב וגם אמתלאי אשתו אמיה דאברהם אבינו ע"ה נתגלגלה בדינה בת לאה אשת איוב ולפי שנבעלה לתרח בהיותה נדה אירע לה אותו מעשה שנבעלה לִשְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי (בראשית לד, ב) שהגוי אינו שומר דם נדות ונקנסה בזה. ועוד יש תועלת בזה כי הכתוב אומר וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו (ויקרא טו, כד) דהבועל נדה אותה טומאת הנדות קופצת על בועלה ואז שכם בן חמור נשא עליו באותה הבעילה הטומאה ההיא של דינה בענין הנדה ונשארה היא טהורה ומתוקנת ואחר כך נשאת לאיוב ולכן איוב לקה בצרעת לפי שבעל אשתו נדה וכמו שאמרו בזוהר פרשת צו לית מצורע אלא ההוא דבעיל נדה דהבועל נדה לוקה בצרעת כנודע, אבל דינה אשתו כיון שנבעלה לשכם בן חמור די לה בעונש ההוא ובפרט כמו שאמרנו שכל חלאת טומאתה ניתנה לשכם והיא נטהרה ממנה ולא לקתה בשחין ויש בזה טעם כי תרח שכב עם אשתו נדה בעל כרחה ולכן הוא שבעלה לרצונו לקה בשחין ואשתו שהיה בעל כרחה די לה שנבעלה לשכם בעל כרחה לנקות אותה הזוהמא ולא הוצרכה ללקות בשחין עד כאן לשונו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] עיין שם. ובשער מאמרי רבותינו ז"ל בבראשית רבה על מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה כתוב שם בדף י"א כי דינה בת לאה שרשה מן הגבורה דינא קשיא ולכן לקחה שמעון שהוא גבורה ולהיותה שעדיין לא נטהרה ומה גם אחר שנכשלה לכנעני לכן יצא ממנה שאול בן הכנענית והוא עצמו שלומיאל בן צורישדי והוא עצמו זמרי בן סלוא כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא דסנהדרין פרק בן סורר ומורה (סנהדרין פב:) עיין שם. ולפי זה צריך לומר בתחלה נשאת לשמעון ואחר שנפטר שמעון נשאת לאיוב שהיה תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע (איוב א, ח) ותמיהא לי שלא זכר רבינו ז"ל בשער הפסוקים הנזכר מענין נשואיה לשמעון כלל ובספר מאמרי רבותינו ז"ל הנזכר לא נזכר מענין גלגול אמתלאי אמיה דאברהם בדינה. ומכל מקום דע דמה שאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים שבספר איוב הנזכר דשכם בן חמור נשא עליו באותה בעילה כל הטומאה ההיא של דינה בענין הנדה ונשארה היא טהורה ומתוקנת היינו שנטהרה מטומאה הראשונה של אמתלאי אבל אין הכי נמי מצד בעילת שכם נעשה בה צד טומאה מחדש אך טומאה זו היא סוג אחר ומדרגה אחרת ומכח טומאה זו החדשה שבא לה מצד בעילת שכם יצא שאול בן הכנענית כאשר נשאת לשמעון.

אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא, אֶלָּא מָשָׁל הָיָה נראה לי בס"ד הוא היה גלגול ראשון שנתגלגל בו תרח ולא היה בעולם הזה בסוד הגלגול קודם זה הגלגול ולא נברא כלומר לא נימול כי האדם נשלמה בריאה שלו על ידי המילה כמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק נַעֲשֶׂה אָדָם (בראשית א, כו) לשון רבים פירוש נעשה אני והמוהל כי קודם שנימול האדם עדיין הוא חסר דאמרו רבותינו ז"ל (משנה נדרים ג, יא) לא נקרא אברהם אבינו ע"ה שלם אלא עד שמל דכתיב הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (בראשית יז, א) ואמרו רבותינו ז"ל (מדרש תנחומא נח, ה) איוב נולד מהול ולא הטיף דם ברית ואף על פי שנולד האדם מהול אם לא יטיף דם ברית נחשב כאלו עדיין הוא ערל ולזה אמר לֹא נִבְרָא רצונו לומר גמר הבריאה שיהיה לאדם על ידי המילה לא היה לאיוב מאחר שלא נימול ולא הטיף דם ברית. ואמר אֶלָּא מָשָׁל הָיָה דידוע מה שפירשתי במקום אחר שהאדם מצוייר אותיות שָׁלוֹם בגופו, כיצד השי"ן בסוף החוטם שיש בו ג' קוין ומ"ם סתומה דשלום מצויירת בפה האדם כאשר יפתח פיו נראה פיו מ"ם סתומה ואות ל' מצוייר בזקיפת היד מן הזרוע דאז פרק הזרוע הוא ראש אות ל' ופרק הסמוך לזרוע הוא אמצע אות ל' ושאר הגוף הוא רגל אות ל' ואות ו' דשלום הוא אות ברית קודש וכיון דאיוב לא הטיף דם ברית לא נשלם אצלו אות ו' דשלום ורק האירו בו אותיות 'שלם' דְּשָׁלוֹם שהם אותיות מָשָׁל ולזה אמר לֹא נִבְרָא אֶלָּא מָשָׁל הָיָה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב הקדוש מהר"ש [הרב שמשון] מאוסטרופולי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] דְּאִיּוֹב היה בסוד העשיה לכך שלט בו השטן יותר כי שם יש תגבורת הקליפות יותר כי המשל הוא בעשיה וידוע דהיצירה היא בסוד שם הוי־ה והבריאה היא בסוד שם אהי־ה וזהו שאמר לֹא הָיָה בסוד היצירה ששם סוד שם הוי־ה וְלֹא נִבְרָא בסוד הבריאה אֶלָּא מָשָׁל הָיָה בסוד העשיה ששם הוא סוד מָשָׁל.