מסכת בבא בתרא דף י״א עמוד א׳

דלא סיימוה קמיה דר' אמי דלעניי עובדי כוכבים חלקן רבא והנך דאמרן לעיל (בבא בתרא דף ח.) דשדרה נמי איפרא הורמיז למצוה רבה משום שלום מלכות נמי קבלינהו ולא אפשר ליה לחלקן לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים אבל במעות המתחלקות לעניים אין גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילים לפרנס עניי עובדי כוכבים כדאמרי' במס' גיטין (דף סא.) מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום:

אתה אמרת כו' מתורתך למדנו לפיכך נברא אדם יחידי לומר לך כל המקיים נפש אחת [מישראל] כאילו קיים העולם מלא וכתיב (בראשית ד) קול דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו אף כשאתה מקיים דמי אחיך עמך מעלה עליך חייו וחיי זרעיותיו שמדה טובה מרובה ממדת פורענות:

מונבז המלך בנה של הילני המלכה מזרע החשמונאים:

כשאמת מארץ תצמח אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול:

נשקף מביט כמו נשקפה ותייבב (שופטים ה) כלומר זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה:

מכון כסאך גניזתן תחת מכון הכסא:

(במקום) [דבר] שעושה פירות והקרן קיים לעוה"ב והפירות אוכל בחייו שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו:

אוצרות נפשות שנאמר ולוקח נפשות חכם בהאי קרא:

ולא את השדה עד שיהיה בה ט' קבין וכו' אף על גב דבכל דהו מקרי שדה כדאמרינן בפרק האומר בקידושין (דף סא.) אין לי אלא בית כור זרע חומר שעורים מנין לרבות סאה וחצי סאה תרקב וחצי תרקב ת"ל שדה מ"מ אינו חשוב לטרוח לחרוש ולזרוע בפחות מט' קבין והא דאמר בסוף כתובות (דף קיב.) אמר ההוא מינא לר' חנינא יאות משבחיתו בארעייכו בית סאה הניח לי אבא ממנה משח [ממנה חמר] ממנה עיבור ממנה קטנית כו' התם היה במקום שמתברך ביותר:

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים תניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה. תמיהא לי, אם כן מאי טעמא שיירינהו במתניתין, ולא תנינן עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, כיון דמעכבין בחלוקה, ומי תנינן במתניתין מאי דליתיה, דהא משמע דעד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אין חולקין, הא אית ביה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חולקין, וליתא עד דאיכא שמונה לזה ושמונה לזה. ועל כן מסתברא לי, דארבע אמות לזה וארבע אמות לזה הן שמעכבין בחלוקה לעולם, אבל יתר מכאן פעמים מעכבין פעמים אין מעכבין, כיצד היו בה תשע אמות אינה ראויה ליחלק, לפי שכשתטול ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה לפירוק משאן שהן עיקר, שאם אין פירוק משאן אין בית, נשאר אמה למילוסא של חצר ואינה ראויה בעצמה ליחלק, וכן עד שיהא בה כדאי לזה וכדאי לזה, והילכך כל שיש בה יותר משמונה אמות אינה ראויה ליחלק עד שתעמוד על שש עשרה אמות שיש בה כדי לזה וכדי לזה מלבד ארבע אמות לכל אחד לפירוק משאן. וזו היא ברייתא דקתני אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, כלומר, חצר שהיא עומדת ליהנות ולהניח שם כלים קטנים אין חולקין אותה עד שיהא בחצר שמונה לזה ושמונה לזה; אבל חצר מצומצמת שאין בה אלא ה' אמות, חולקין אותה, ואי משום פירוק משאן הא יש בה כדי לזה וכדי לזה, ואי משום מילוסא של חצר הא לית בה כלל, ומי מעכב, והיינו מתניתין דלא תני בעיכוב אל ארבע לזה וארבע לזה. ולא תנינן במתניתין אלא מאי דמעכב לעולם, שאי אפשר ליחלק עד שיהא בה כשיעור זה, ומאי דשייר במתניתין תני בברייתא. כנ"ל.

אמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה. פירשה רש"י ז"ל במי שיש לו שני בתים ולהן שלשה פתחים לזה אחד ולזה שנים, וחלק נכסיו על פיו, ונתן לזה בית בפתח אחד ולשני בית בשני פתחים ונפלה החצר לפניהם, דאומרין דלזה נתן בית וחלק בחצר כנגד פתחיו ולזה כנגד פתחיו כדעת רב הונא או פירוק משא כדעת רב חסדא. וכן פירש גאון ז"ל. והרב ר' יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל פירשה, כגון ראובן ושמעון שבנו בתים ברחבה, זה בפתח אחד וזה בשני פתחים, ואחר כך נתרצו וגדרו חצר מדעת שניהם לאחר שנשתמשו ברחבה דרך פתחיהן. ומדברי שניהם למדנו, דדוקא בכענין זה הוא שנוטל בעל שני הפתוחים יותר מבעל פתח אחד, אבל אם ירשו או לקחו שניהם בשיתוף בתים וחצר ואחר כך חלקו בתים כל אחד נוטל בחצר בשוה זה כזה, וכדמוכח עובדא (לעיל בבא בתרא ז', א) דתרי אחי דהוו מטיה אספלידא וחד מטיה תרביצא ואתא מרי דתרביצא וקא גדר אפומא דאספלידא ואמר בדידי קא בנינא ואף על גב דמאפיל על מריה דאספלידא, אלמא לא זכה בעל האספלידא בארבע אמות כנגד פתחו של אספלידא, והיינו נמי דאמר שמואל (שם ע"ב) באחין שחלקו שאין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה. ואם תאמר והא אמרינן בשילהי חזקת הבתים (בבא בתרא ס', א) סבר רמי בר חמא למימר בר ארבע לא לישוויה תרי בר תרתי דקא שקיל תמניא בחצר, אלמא כל שיש לו פתחים הרבה בחצר באי זה ענין שהיו לו נוטל כנגדן וי"ל דהתם לא שקיל מהשתא קאמר, אלא חוששין שמא יטעון שבשעה שהורישו אביו או שקנאו כך היה לו שני פתחים, ומי מעיד, שאין אדם נכנס לבתיהם לידע מתי נפתחו שם, ואי נמי שמא יחזיקו עליו שלש שנים ויטעון שעל מנת כן חלקו בפירוש וחזקתו מוכחת עליו. ומיהו מסתברא לי שאפילו שותפין שחלקו בתים שבחצר, אם עלו סתם את שיש לו שני פתחים על שאין לו אלא פתח אחד, בכי הא, זה שיש לו שני פתחים נוטל לכל פתח ופתח, שאני אומר שאף זכות פירוק הפתחים נכלל בתוך העילוי ועל הכל עלו מן הסתם, וכדאמרינן לעיל (בבא בתרא ו', א) גבי אחד נטל שדה לבן ואחד נטל כרם יש לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו, ואוקימנא בשעלו אהדדי, כלומר בשעלו סתם; ודאמרינן בהני תרי אחי דפלגו חד מטיה אספלידא וחד מטיה תרביצא, דכי אתי מריה דתרביצא וקא גדר אפומא דאספלידא ואמר בדידי קא בנינא, דדינא קאמר ליה, הא אמרינן עלה דדוקא בדעלו אהדדי בהודרי וכשורי ולא עלו אאוירא, הא עלו סתם לא הוה מצי למיבני עד דירחק מיניה, והכא נמי לא שנא. וכן נראה לי מדברי ר"ח ז"ל. וארבע אמות אלו שאמרו מרובעות הן, וכדמוכח בסוכה (ג', א) (דתנן) [דתנו רבנן] כל בית שאין בה ארבע אמות אינו חייב במזוזה, ואין האחין והשותפין חולקין בו, ודיקא עלה הא אית בה חולקין, והא תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, ומאי קושיא והא כל שיש בה ארבע על ארבע יש בה כדי ארבע על שתים לזה וארבע על שתים לזה, אלא ודאי שמעינן מינה דארבע אמות שאמרו ארבע על ארבע הן. והכין נמי איתא בברייתא דבסמוך דתניא היה לה פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות ברחב החצר.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב חסדא, דהא תניא כותיה, וכל אחד נוטל לפי פתחיו והשאר חולקין בשוה. ויש מרבותי שאמרו דארבע אמות של פירוק משא אינן קנויות קנין גמור, אלא שהן מיוחדות לכל אחד לפירוק משאו, וחברו גם כן משתמש בהן לעתים. והביאו ראיה מהא דגרסינן בירושלמי אמר רבי יוחנן ארבע אמות לא שהן לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה. ואינו מחוור בעיני כלל. והא דירושלמי ולא בגמרא. אלא קנויות הן לו קנין גמור מדרב הונא שמעינה, דודאי לרב הונא דאמר לפי פתחיה היא מתחלקת קנין גמור קאמר, שאלו ליפרוק משא לשעה ולהעמיד בהמתו לשעה, למה יטול חלק אחד בחצר בין גדולה בין קטנה, אלא על כרחין לרב הונא נוטלן והן לו קנין גמור, מדרב הונא נשמע לרב חסדא, דרב הונא ורב חסדא בשיעור חוקה פליגו בדינא לא פליגי, שיהא לזה קנין גמור ולזה קנין לשעה, דאם כן הוו להו לפרושי; ועוד הגע עצמך, כשיש בחצר ארבע אמות לכל פתח ופתח כל אחד ואחד נוטל לפי פתחיו וחולקין וכל שחולקין כופין זה את זה לעשות מחיצה בחצר, וזה גודרן עם חצרו וזה עם חצרו, וכיון שהוא גודרן בודאי הרי הן שלו, דאי לא היאך הוא גודרן עם חצרו. וזו ראיה שאין עליה תשובה. ויש עוד מרבותי שאמרו, שאם אין בחצר אלא ארבע אמות על שמונה לזה וארבע אמות על שמונה לזה, אף על פי שיש שם שני פתחים חולקים, שהרי יש כאן שיעור חצר ושיעור, פירוק משא, שיכול כל אחד לפרק משאו באחד מן הפתחים. וסמכו על מה ששנו בברייתא אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה, קא פסיק ותני לא שנא פתח אחד ולא שנא כמה פתחים כיון שיש בה כשיעור הזה חולקין. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל, והגע עצמך, אלו יש לזה פתח רחב שמונה ולזה פתח רחב של ארבע ואין בחצר רק שמש עשרה אמות, אנו אומרים שיחלוק ויטול זה שמונה על ארבעה וזה שמונה, על ארבעה כיון שיש שיעור פירוק משא שיוכל כל אחד לפרק משאו, ואן כו לקתה מדת הדין בכך, וברייתא איפכא תניא, דהא תניא היה לו פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר; ועוד שהרי ביררנו למעלה דפירוק משא קנין גמור הוא, ואיך יגרע זה קנין פתחו השני. ואפילו אם תמצא לומר שאינו קנין גמור, אלא לפרק משאו לשעה כנגד כל פתחיו, כשיכוף אותו בעל הפתח האחד נמצאת מפסידו זכות שעבוד אותו פתח, גם נמצאת נותן לבעל הפתח האחד בחצר קטנה יותר ממה שאתה נותן לו בחצר גדולה. אלא ודאי אין חולקין עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה, לכל פתח ופתח ודקתני בברייתא אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה לאו ראיה היא כלל, דברייתא לא קתני כל שיש בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה חולקין, דנשמע מינה חולקין לעולם כל שיש בה כשיעור הזה, אלא ברייתא אין חולקין קאמר, דוודאי כל שיש בה יותר מארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אין חולקין עד שיהא בה שמונה לזה ושמונה לזה כמו שכתבתי למעלה וברייתא מילתא פסיקתא קתני, בודאי שאין לו חצר שראויה ליחלק בפחות מכאן אם יש בהן חצר המסחלקת, כלומר חצר שיש בה יותר מארבע אמות, אבל כל שיש בה פתחים הרבה אינה מתחלקת עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה לכל פתח ופתח, דברייתא לאו כרוכלא קחשיב ותיזיל, דליתני ואם יש בה שלשה פתחים עד שיהא בה עשרים אמות, ואם יש בה כך וכך פתחים עד שיהא בה כך וכך אמות אלא משנים אתה למד לשלשה וארבעה ולמאה, וכולן מעכבין בחלוקת מדת רחבן. והילכך כל חצר שיש בה שלש פתחים שנים לזה ואחד לזה, ויש בה עשרים אמה ברוחב ארבע, השותפין חולקין בה ופחות מיכן מתשע עשרה אמה עד שתים עשרה אין חולקין אלא בדינא דגוד או אגוד. אבל אם יש בה שתים עשרה מצומצמות מסתברא לי שהשותפין חולקין בה, זה נוטל שמונה לשני פתחיו ברוחב ארבע וזה ארבעה לפתחו, והיינו מתניתין, ולא תני במתניתין אלא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה כלומר כשאין לזה אלא פתח אחד ולזה פתח אחד, וארבע אמות אלו עולות להן לחצר ולפירוק משא. ואין השאר מעכב, דהרי אלו כמי שאין להם חצר כלל, וכמו שכתבתי למעלה, אבל כל שיש בה יותר משתים עשרה או פחות מכאן אין חולקין אלא בדינא דגוד או אגוד או בשנתרצו זה לזה לחלוק, ואלא מיהו כשנתרצה לחלוק וקנו מידם ואי נמי כשלקחו שניהם בתים וחצר ויש בחצר משתים עשרה אמה ולמעלה עד עשרים, וזה נוטל ארבע אמות לכל פתח ופתח וזה נוטל ארבע וחצאי חלוקין בשוה. אבל אם אין בה אלא תשע אמות, צריכא לי כיצד הן חולקין, אם תאמר שיחלקו בשוה, בודאי יראה כמשפט מעוקל, שיטול בעל הפתח האחד בחצר שיש בה תשעה אמות וחצי ובחצר בת שתים עשרה לא יטול אלא ארבעה. ואם תאמר שיטול זה ארבעה כנגד פתחו ויטול השני חמשה, נמצא זה נוטל לפתחו ארבעה וזה אינו נוטל לכל פתח ופתח אלא שתי אמות וחצי. ומסתברא לי דבכל כיוצא בזה יחזור הדין למה שאמר רב הונא. ולפי פתחין היא מתחלקת, וכל שנתן האב לזה בית בשני פתחים ולזה בית בפתח אחד דעתו היה ליתר זה על זה, ואין כאן חלוקה אלא לפי פתחים. כנ"ל.

אמר אמימר האי חפירא דסופלי יש לו ארבע אמות לכל רוח פירש ר"ח ז"ל לכל רוח ורוח, ונמצא נוטל שש עשרה אמה בחצר. וכן פירשו רוב המפרשים, אבל הראב"ד ז"ל פירש דלא לכל רוח ורוח קאמר, אלא לאיזה רוח שירצה קאמר, ולעולם אינו נוטל אלא ארבע אמות, ואם ייחד לו פתח אין נוטלן אלא כנגד אותו פתח, ובודאי פירושו מוכרע מן הדעת, דאיך יטול חפירה אחד בחצר ארבע ידות, ובית אינו נוטל אלא אחת, ונמצא הפירוק יותר מעיקר החפירה, אלא שלשון הגמרא מכריע כדברי ר"ח ז"ל, מדאמרינן ולא אמרן אלא דלא מיחד ליה פתחא אבל ייחד ליה אין לו אלא ארבע אמות לפני פתחו, ואלו לפירושו של הרב ר' אברהם ז"ל לא היה לו לשנות המיעוט אצל הארבע אמות אלא אצל הרוחות, ולימא אבל ייחד לה פתחא אין לו ארבע אמות אלא לפני פתחו, כנ"ל.

כבר ביארנו במשנה שאם קנה בית דירה בעיר הרי הוא כאנשי העיר מיד מ"מ דוקא בית דירה אבל קרקע כל שהו לא ואף בבית דירה פירשו בה דוקא שהוא דר בה עם אנשי ביתו אבל אם אנשי ביתו דרים במקום אחר והוא דר בכאן כדרך שאר סוחרים אין זה כלום אף בבית דירה ודר שם עם אנשי ביתו יש אומרים דוקא שקנאה עכשו אבל אם לא קנאה עכשו אלא שכבר היתה לו שם בית דירה אינו כלום ואין כופין אותו אלא עד שנים עשר חדש כשאר בני אדם שאין להם בית דירה ויש חולקים בזה ממה שאמרו בתוספתא הכתובה למעלה מי שהיתה לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בור שיח ומערה ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל ומפרשין שעל כל עסקי העיר משעבדין אותו ואם לסוף שנים עשר מאי איריא יש לו בית אף בלא בית נמי אלא ודאי לאלתר ומ"מ יש שפרשו שלא על כל עסקי העיר הוא אומר כן אלא עסקים שהם תועלת לבתים על דמיון בור שיח ומערה שהם צרכי בית ואין זה נראה:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר' יהודה אומר תשעה חצאי קבין לזה ותשעה חצאי קבין לזה ולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ר' עקיבא אומר בית רובע ולא את הטרקלין ולא את המרון ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה אימתי בזמן שאין שניהם רוצין אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מיכן יחלוקו וכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו אמר הר"ם הקרקעות המשותפות בבבל וכיוצא בו אין בהם דין חלוקה עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה כלומר בחצר השותפין אחר שיניח לפני כל פתח בית ובית ארבע אמות לתשמיש למדנו מזה כי כשיהיה בחצר שני בתים זה כנגד זה אין חולקין עד שיהיה מפתח בית זה לפתח הבית השני שש עשרה אמה ודין זה הוא בחצר שהדין בה במדינות אימתי בזמן ששניהם אין מרוצין אבל בזמן ששניהם מרוצין יחלוקו ואע"פ שאין בחצר ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ור' יהודה אינו חולק על חכמים אבל הוא מדבר כפי מקומו לפי שבמקום ר' יהודה היה עושה תבואה שדה של תשעה חצאי קבין כשדה שהיה בו תשעה קבין במקום האומר תשעה קבין ובית רובע ר"ל מדת בית רובע הוא רביע מדת בית קב וכבר ביארנו בפרק שני מכלאים שמשיחת בית רובע מאה אמה וחמש אמות וכמו כן משיחת בית ט' קבין שלשת אלפים ושבע מאות וחמשים אמה ופסק הלכה שאין חולקין הקרקעות המשותפות אלא אם כן יהיה בכל חלק מהם כדי עבודת העובד יום אחד כלומר בחרישה וזריעה וכיוצא בהן וטרקלין ומרון מין ממיני ארמונים וכדי לזה וכדי לזה הוא שיקרא שם כל אותו דבר על כל חלק וחלק מחלקיו כגון שיהיו הטרקלין כל כך גדול שיגיע לכל אחד מהשותפין בחלקו מקום שיקרא טרקלין וכן השאר ואם לא יתכן החלוקה באותו קרקע בין לשנוי חלקיו או שתתבטל צורתו כשהוא נחלק לקטנותו כמו שביארנו אין אחד מהם יכול לכוף את חברו לחלוק אבל כופין אותו על דרך אחר שיאמר לו קנה חלקי ממני או מכור לי חלקך בכמה שהוא שוה וזה ענין גוד או אגוד פירושו קנה לך חלקי או אני אקנה חלקך וכתבי הקדש אעפ"י ששניהם רוצין לא יחלוקו כשהם בכרך אחד אבל כשהם כרכים הרבה מחוברים ביחד ורוצים לחלוק שיקח אחד מהם ספר זה וחברו ספר אחר אינם נמנעים:

אמר המאירי אין חולקין את החצר וכו' כבר ביארנו בראש הפרק שכל ששני בני אדם משותפין בדבר אחד על איזה צד שנשתתפו בה אין כופין זה את זה לחלוק אא"כ יש בה שיעור חלוקה לכל אחד ואחד ובא עכשו לבאר בכל הדברים איזה שעור חלוקה שלהם וכלל הדברים הוא שיהא שם הכל מונח על כל חלק וחלק ושיערו חכמים בחצר ארבע אמות ומפני זה אמר שאין חולקין את החצר עד שיהא בה אחר חלוקה שיעור ארבע אמות על ארבע אמות לכל אחד מהם שבשיעור זה קרוי כל חלק מהם חצר ולא יפקע שם הראשון ממנה וכן לא את השדה של תבואה עד שיהא בו שיעור זריעת תשעת קבין לכל אחד מהם אחר חלוקה וד' יהודה אומד תשעת חצאי קבין ואין הלכה כדבריו כך שערו חכמים שאין קרוי שדה אלא בזריעת תשעת קבין ולא הגינה העומדת לזריעת ירקות אא"כ יש אחר חלוקה שיעור זריעת חצי קב זרעים לכל אחד מהם ור' עקיבא אומר בית רובע ואין הלכה כדבריו ואין חולקין את הטרקלין ואת המירון עד שיהא בו כדי לזה וכדי לזה ולא נתפרש בו שיעור ומ"מ ענינו שכל אחד מן החלקים יהא ראוי לקרותו בשם טרקלין או מירון וטרקלין פירושו בית מרובע שארכו כרחבו ומעשר על עשר ולמעלה כמו שהתבאר בהמוכר פירות ונמצא שאין חולקין בטרקלין אלא אם כן היו שם עשר על עשרים שיגיע לכל אחד עשר על עשר ומלת מירון ביאורה בית הנקרא בלשון לעוזות שאל"א ויש מפרשים בו מקום גדירות צאן מלשון כבני מרון ואינו נראה וכן המרחץ והשובך ובית הבד עד שיהא שם כלו על חלקיו והוא שיהא באפשר לזה לעשות מרחץ או שובך או בית הבד בחלקו וכן הטלית וכן בשאר הדברים ויש גורסין במשנה זו ולא בית השלחין ולא יראה כן שהרי בכלל שדה הוא ואפשר שהם מחלקים בין שדה בית הבעל לשדה בית השלחין שבית השלחין מתוך שיש בתוכו מעין ובור להשקותו אף בפחות מכן נקרא שדה וכן פירשוה גדולי הצרפתים או שמא פירושו מלשון האמור במועד קטן מאי שלחין גינוניתא והיא אמורה בכאן על שעשויה לירק לשחת לצורך בהמה ומ"מ בספרים מדויקים לא נזכר בית השלחין במשנה זו כלל בד"א בשאין שניהם רוצים שאין כופין זה את זה לחלוק אבל אם רצו לחלוק אע"פ שהם מפקיעין את השם חולקין ומ"מ כל שלא קנו מידם חוזרין ואפילו קנו מידם לחלוק אינו כלום שקנין דברים הוא עד שיקנו מידם בברירת רוח פלני לפלוני ורוח פלני לפלני ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו ופירשו בגמרא דוקא בכרך אחד הא בשתי כריכות אם רצו חולקים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה היא אלא שלא נשלם בתוכה ביאור הענינים בכדי צרכן ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים אלו עם שאר דברים המתגלגלים בתוכה אלו הן:

מה שפירשנו שאין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה דוקא שלא נתברר חלק כל אחד מהם אבל אם היה כל אחד מכיר חלקו כגון שבירר להם מורישם או לקחוה משנים אע"פ שנשתמשו בה הם כאחד כופין זה את זה לחלוק אע"פ שאין שם דין חלוקה וכן כתבוה גדולי הפוסקים ופשוטה היא היו בתיהם של שותפין אלו פתוחים לחצר זה זה מכאן וזה מכאן אין שיעור חלוקתה ארבע אמות לכל אחד אלא ארבע אמות חוץ משל פתחים כלומר שנותנין לכל אחד כנגד פתחו ארבע אמות ברחב החצר ואם יש מלבד אלו ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חולקין ואם לאו אין כאן שיעור חלוקה היה בית של אחד פתוח בשני פתחים לחצר וביתו של אחד אינו פתוח לה אלא בפתח אחד אין אומרים לפי פתחיה מתחלקת ויטול בעל שני הפתחים שני שלישי החצר ובעל האחד לא יטול אלא שליש החצר אינו כן אלא בעל שני הפתחים נוטל ארבע אמות ברחב החצר כנגד משך כל פתחו בכל אחד מן הפתחים והשני נוטל ארבע אמות ברחב החצר כנגד פתחו והשאר אם יש בו דין חלוקה חולקין בשוה:

דברים אלו אינם אמורים אלא באחד שהוריש לשני בניו החצר וכן הוריש להם בתים פתוחים לתוכו ובירר בצואתו שיהא בית הפתוח בשני הפתחים לפלני והפתוח באחד לפלני והניח להם החצר בסתם אבל אם החצר והבתים כלם בשתוף וחלקו הם את הבתים ובא זה שבשני פתחים לאחד וזה שבפתח אחד לאחר חולקין אותה בשוה שעל מנת כן חולקין וכן בלקוחות אלא שיש אומרים שאם לקחו בעלי בתים אלו חצר זה מאחד בסתם בעל השנים יכול לומר שהוא יטול ארבע אמות ברחב כנגד שני פתחיו ובלבד שינכה בחלק האחר מדמיו כשיעור לפי סך המקח יש אומרים שדברים אלו אינם אלא בחצרות הכפרים שרשאין לבנות בקרקע עולם ובא אחד ובנה שני בתים מכאן וזה בית אחד מכאן והשאר מקום פנוי באמצע והחזיקו בו שניהם לחצר ומאחר שהחזיקו יראה שאין יכולים לפתוח פתח אחר אלא מה שפתחו וכל שלא נשארו ארבע אמות בחצר לכל אחד ואחד אחר שנסלק ארבע אמות ברחב החצר כנגד משך הפתח בכל פתח ופתח אין כופין זה את זה לחלוק הא כל חצרות המדינות שאע"פ שלא הובררו החלקים מ"מ ידוע שחציה לכל אחד מהם אין הפתחים זוכין וכל שיש בה שיעור שמנה אמות לזה ושמנה לזה כופין לחלוק ואם לא היה להם בית לשם צריך שיהא שם שיעור ארבע על ארבע לבית וארבע על שמנה לחצר לכל אחד מהם פתחים אלו שהזכרנו אפילו היו רחבים עשר נוטל מארך החצר כנגד משך כל פתחו וברחב החצר נוטל ארבע לבד ומ"מ אם היה הפתח פחות מארבע נוטל ארבע על ארבע שאין תשמיש בפחות מארבע על ארבע וכן כתבוה גדולי הפוסקים והראיה מה שאמרו למטה שמי שיש לו בחצר פתח רחב ארבע אמות לא יעשנו שנים מפני שמרויח שנוטל ארבע אמות כנגד כל אחת מהן:

מי שיש לו בחצר פירא דסופלי ופירושו חפירה שהיו מצניעין בה גרעיני תמרה לצורך מאכל בהמה יש לו ארבע אמות לכל רוח פעמים שמכניסין מרוח זה ופעמים מרוח אחרת ודוקא שלא היה לו פתח בבית אצל אותה חפירה אלא שביתו פתוח לחצר במקום אחר והולך בחצר הרבה קודם שיגיע לחפירה ומאחר שנכנס לחצר בורר לו מאיזה רוח יזדמן לו יותר להכניסן דרך שם אבל אם היה לו פתח בבית אצל אותה חפירה ודאי אינו מכניסן אלא דרך פתחו ואין לו אלא ארבע אמות כנגד פתחו כך פירשוה גדולי הצרפתים ומ"מ גדולי המפרשים נראה דעתם לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם שלא נאמר ליתן להם ארבע אמות לכל רוח אלא פירושו לכל רוח שירצה ואם יש לו פתח מיוחד אינו נוטלם אלא מצד הפתח ויש מפרשים פירא דסופלי חפירה שמעבדין בה עורות וכן יש מפרשים ענין יחוד הפתח שהזכרנו שלא מפתח ביתו הוא אומר אלא כך פירושו זה שאמרנו שנוטל ארבע אמות לכל רוח או לאיזה רוח שירצה דוקא כשאנו רואין בו שאינו מיחד באותה פתח או צד ליכנס דרך בו בכל פעם ופעם אלא פעמים מכאן ופעמים מכאן אבל אם אנו רואים בו שמיחד לעצמו צד ליכנס דרך בו אינו נוטל אלא מאותו צד שהוא רגיל בו יש מי שאומר כן בבית שיש בו הרבה פתחים ואין בהם אחד מיוחד לכניסה ויציאה שאם ייחד לו אחד מהם אינו נוטל אלא לאותו שהוא מייחד לו וכן הביאוה גדולי המחברים ואין דבריהם נראין:

ודברים אלו כלם יראה שהם אמורים במבואות הסתומים וחצרות שאין לאחד מבני מבוי או חצר רשות לפתוח פתח אלא ברשות כלן ולא לעשות פירא דסופלי ושאר ענינים וכשיש לו מיהא זוכה בארבע אמות על הצדדים שביארנו ואין האחר יכול לומר אף אני פותח או עושה חפירה כדי שלא לזכות ביתר ממני וכן הדברים נראין:

ד"ה ולא את השדה וכו' כדאמרינן בפ' האומר בקדושין אין לי אלא בית זרע חומר וכו' מנין לרבות סאה ותרקב וכו' כצ"ל והשאר הוא ט"ס:

שם במתניתין אין חולקין את החצר וכו' ולא את בית הבד וכו' ברש"י משמע דגרי' נמי ולא את בית השלחין אבל בהרי"ף ובהרא"ש ובסדר משניות של פירוש הרמב"ם אינו:

מתניתין ולא את הטרקלין כו' טרקלין שקורין לו בערב"י קצ"ר בבי"ר. הר"י ן' מיגש ז"ל. עד כאן.

טרקלין פירוש טרקלין ומורן מיני טרקלין פלטרין הם ואין השותפין כופין זה את זה לחלוק בהם עד שתהא בו לכל אחד כשיחלק שיעור טרקלין ומורן עומד שעדיין שמו עליו ולפי שאין מנהג הארצות שוה לקרות טרקלין ומורן לשיעור ידוע כך וכך לא פירש התנא השיעור והניחו ופירש עד שיהא בהם כדי לזה וכדי לזה כל חד וחד כפום אתריה. ובית גרסינן בפרק א' מסוכה שאין האחים והשותפים חולקים בו עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ואפשר שסמך תנא דידן אזה ותניא אחצר. משיטה לא נודעה למי.

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן ארבע שאמרו חוץ משל פתחים תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה לזה תמיה לי אם כן מאי טעמא שיירינהו במתניתין ~לא תנינן עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה לזה כיון דמעכבין בחלוקה היכי תנינן במתניתין מאי דליתא דהא משמע דעד שיהא ארבע אמות לזה וארבע לזה אין חולקין הא אית בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חולקים ולא עד דאיכא שמונה לזה ושמונה לזה. ועל כן מסתברא לי דארבע אמות לזה וארבע אמות לזה מעכבין בחלוקה לעולם אבל יתר מכאן פעמים מעכבים ופעמים אין מעכבים כיצד היו בה תשע אמות אינה ראויה ליחלק לפי כשתטול לזה ארבע אמות ולזה ארבע אמות לפירוק משאם שהם העיקר שאם אין פירוק משאם אין בית תשאר אמה למילוס של חצר ואינה ראויה לעצמה לחלק וכן עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה והילכך כולן שיש בה יותר משמונה אמות אינה ראויה ליחלק עד שתעמוד על ששה עשר אמות שיש בה כדי לזה וכדי לזה מלבד ארבע אמות לכל אחד לפירוק משאם וזו היא ברייתא דקתני אין חולקים את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה לזה כלומר חצר שהיא עומדת ליהנות ולהניח שם כלים קטנים אין חולקים אותה עד שיהא בחצר שמונה אמות לזה ושמונה לזה אבל חצר מצומצמת שאין בה אלא שמונה אמות חולקים אותה דאי משום פירוק משאם הא יש בה כדי לזה וכדי לזה ואי משום מילוסה של חצר הא לית בה כלל ומי מעכב והיינו מתניתין דלא תני בעיכוב אלא ארבע אמות לזה וארבע לזה ולא תנינן במתניתין אלא מאי דמעכב לעולם שאי אפשר ליחלק עד שיהא בה כשיעור הזה ומאי דשייר במתניתין תני בברייתא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. והר"י ז"ל כתב עליו ואינו מתחוור. עד כאן.

אמר רב הונא חצר לפי פתחים מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקים בשוה. פירש רש"י ז"ל במי שיש לו ב' בתים כו' וכן פירש גאון ז"ל. והר"י ן' מיגש ז"ל פירש כגון ראובן ושמעון שבנו בתים ברחבה כו'. ומדברי שניהם למדנו דדוקא דבענין זה הוא שנוטל בעל שני הפתחים יותר מבעל פתח אחד אבל אם ירשו או לקחו שניהם בשיתוף בתים וחצר ואחר כך חלקו הבתים כל אחד נוטל בחצר בשוה זה כזה וכדמוכח בעובדא דתרי אחי דחד מטי אספלידא וחד מטי תרביצא ואתא זה דתרביצא וקא בני אפומא דאספלידא ואמר בדידי קא בנינא ואף על פי דמאפיל על מרא דאספלידא אלמא לא זכה בעל האספלידא בארבע אמות כנגד פתחו של אספלידא והיינו נמי דאמר שמואל באחים שחלקו שאין להם זה על זה דרך ולא חלונות זה על זה. ואם תאמר והא דאמרינן בשלהי חזקת הבתים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ויש לומר דהתם לא שקיל מהשתא קאמר אלא חוששים שמא יטעון שבשעה שהורישו אביו או שקנאו כך היו לו שני פתחים ומי מעיד שאין אדם נכנס לבתיהם לידע מתי נפתחו שם. וארבע אמות אלו שאמרו מרובעות וכדמוכח בסוכה דתנן כל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חייב במזוזה ואין האחים והשותפים חולקים בו ודייקינן עלה הא אית ביה חולקים והתבן אין חולקים את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ומאי קושיא והא כל שלש בה ארבע על ארבע יש בה כדי ארבע על שתים לזה וארבע על שתים לזה אלא ודאי שמע מינה ארבע אמות שאמרו ארבע על ארבע הם. והכי נמי איתא בברייתא בסמוך דתניא היה לה פתח רחב שמונה אמות נוטל שמונה כנגד הפתח וארבע אמות ברוחב החצר וקפריש אביי דהכי קאמר נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות ברוחב החצר.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב חסדא דהא תניא כוותיה וכל אחד נוטל לפי פתחיו והשאר חולקים בשוה. ויש מרבותי גם כן שאמרו דארבע אמות של פירוק אינם קנויות קנין גמור אלא שהם מיחדות לכל אחד לפרק משאו וחברו גם כן משתמש בהם לעתים והביאו ראיה מהא דגרסינן בירושלמי ארבע אמות לא שהם לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה. ואינו מחוור בעיני כלל והא דירושלמי לא אמרינן אלא קנויות הם לו קנין גמור ומדרב הונא נשמיענה דודאי לדרב הונא דאמר לפי פתחיה מתחלקת קנין גמור דאלו לפירוק משא לשעה ולהעמיד בהמתו לשעה למה יטול חלק אחד בחצר בין גדולה בין קטנה אלא על כרחך לרב הונא נוטלן והם לו קנין גמור ומדרב הונא נשמע לרב חסדא דרב הונא ורב חסדא בשיעור חלוקה פליגי ובדינא לא פליגי שיהא לזה קנין גמור ולזה קנין שעה דאם כן הוי להו לפרושי. ועוד הגע עצמך כשיש בחצר ארבע אמות לכל פתח ופתח כל אחד נוטל לפי פתחיו וחולקים וכל שחולקים כופין זה את זה לעשות מחיצה בחצר וזה גודרן עם חצרו וזה גודרן עם חצרו וכל שהוא גודרן בודאי הם שלו דאי לא האיך הוא גודרן עם חצרו וזו ראיה שאין עליה תשובה ויש עוד מרבותי גם כן שאמרו דאם אין בחצר אלא ארבע אמות על שמונה לזה וארבע אמות על שמונה לזה אף על פי שיש שם כמה פתחים חולקים שהרי יש כאן שיעור ושיעור פירוק משא שיכול כל אחד לפרוק משאו באחד מן הפתחים וסמכו על מה ששנינו בברייתא אין חולקים את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה קא פסיק ותני לא שנא פתח אחד ולא שנא כמה פתחים כיון שיש בה כשיעור הזה חולקים. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל הגע עצמך אלו יש לזה פתח רחב שמונה ולזה פתח של ארבע ואין בחצר רק שש עשרה אמה אנו אומרים שיחלקו ויטול זה שמונה על ארבע וזה שמונה על ארבע כיון שיש שיעור פירוק משא שיכול כל אחד לפרק משאו ואם כן לקתה מדת הדין בכך וברייתא איפכא תניא דהתניא היה לו פתח רוחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות כנגד הפתח וארבע אמות בחצר. ועוד שהרי ביררנו למעלה דפירוק משא קנין גמור הוא ואיך יגרע זה זכות פתחו השני ואפילו אם תמצא לומר שאינו קנין גמור אלא לפרק משאו לשעה כנגד כל פתחיו כשיכוף אותו בעל הפתח נמצאת מפסידו זכות שיעבוד אותו פתח ונמצאת נותן לבעל הפתח האחד בחצר קטנה יותר ממה שאתה נותן לו בחצר גדולה אלא ודאי אין חולקים עד שיהא בה כדי לזה וכדי לזה לכל פתח ופתח ודקתני בברייתא אין חולקים את החצר עד שיהא בו שמונה אמות לזה ושמונה לזה לאו ראיה היא כלל דברייתא לא קתני כל שיש בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה חולקים דנשמע מינה דחולקים לעולם כל שיש בה כשיעור הזה אלא ברייתא אין חולקין קאמר דודאי כל שיש בה יותר מארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אין חולקים עד שיהא בה שמונה לזה ושמונה לזה כמו שכתבתי למעלה וברייתא מילתא פסיקתא קתני בודאי שאין לך חצר שראויה לחלק בפחות מכאן אם יש בה חצר המתחלקת כלומר חצר שיש בה יותר מארבע אמות אבל כל שיש בה פתחים הרבה אינה מתחלקת עד שיהא בו כדי לזה וכדי לזה לכל פתח ופתח דברייתא לאו כי רוכלא תחשיב ותיזיל דליתני ואם יש בה פתחים עד שיהיו בה עשרים אמה ואם יש בה כך וכך פתחים עד שיהא בה כך וכך אמות אלא משנים אתה למד לשלשה וארבעה ומאה. וכלם מעכבים בחלוקת מדת רחבם והילכך כל חצר שיש בה שלשה פתחים שנים לזה ואחד לזה ויש בה עשרים אמה ברחב ארבע השותפים חולקים בה ופחות מכאן מתשע עשרה אמה עד שתים עשרה אין חולקים אלא בדינא דגוד או אגוד אבל אם יש בה שתים עשרה מצומצמות מסתברא לי דהשותפים חולקים בה זה נוטל שמונה לשתי פתחיו וזה ארבע לפתחו והיינו כמתניתין דלא תני במתניתין אלא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה כלומר כשאין לזה אלא פתח אחד ולזה פתח אחד וארבע אמות אלו עולים להם לחצר ולפירוק משא ואין השאר מעכב דהרי אלו כמו שאין להם חצר כלל וכמו שפירשתי למעלה אבל כל שיש בה יותר משתים עשרה אמה או פחות מכאן אין חולקים אלא בדינא דגוד או איגוד או כשנתרצו זה לזה לחלוק. ואלא מיהו כשנתרצו לחלוק וקנו מידו ואי נמי כשלקחו שניהם בתים וחצר ויש בחצר משתים עשרה אמה ולמעלה עד עשרים זה נוטל ארבע אמות לכל פתח וזה נוטל ארבע אמות והשאר חולקים בשוה אבל אם אין בה אלא תשע אמות צריכה לי לימוד כיצד חולקים אם ונאמר שיחלוקו בשוה בודאי יראה כמשפט מעוקל שיטול בעל הפתח האחד בחצר שיש בה תשע אמות ארבע אמות וחצי ובחצר בת שתים עשרה לא יטול אלא ארבע ואם תאמר שיטול זה ארבע כנגד פתחו ויטול השני חמש נמצא זה נוטל לפתחו ארבע וזה אינו נוטל לכל פתח אלא שתי אמות וחצי. ומסתברא לי דבכל כיוצא בזה יחזור הדין למה שאמר רב הונא ולפי פתחים היא מתחלקת דכל שנתן האב לזה בית בשני פתחים ולזה בית בפתח אחד דעתו היה ליתר זה על זה ואין כאן חלוקה אלא לפי פתחים. כן נראה לי הרשב"א ז"ל. כתב הר"י ן' מיגש ז"ל שאם אין בחצר אלא ארבע אמות על שמונה לזה וארבע אמות על שמונה לזה כופין זה את זה לחלוק שהרי יש כאן שיעור חצר ושיעור פירוק לזה ולזה שיכול כל אחד ואחד לפרק משאו באחד מן הפתחים וכן הסכים ה"ר יונה ז"ל. ומסתברא לי דדוקא בששוים בפתחים אבל אם יש לאחד יותר פתחים אין יכולים לכופו לפי שתשמישו רב בחצר מפני ריבוי פתחיו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

אמר אמימר האי פירא דסופלי יש לו ארבע אמות לכל רוח פירש רבינו חננאל ז"ל לכל רוח ורוח ונמצא נוטל שש עשרה אמה בחצר וכן פירשו רוב המפרשים. אבל הראב"ד ז"ל פירש דלאו לכל רוח ורוח קאמר אלא לאיזה רוח שירצה קאמר ולעולם אינו נוטל אלא ארבע אמות ואם ייחד לו פתח אינו נוטלם אלא כנגד אותו פתח. ובודאי פירושו מוכרע מן הדעת דאיך תטול חפירה אחת בחצר ארבעה ידות ובית אינו נוטל אלא אחד ונמצא הפירוק יותר מעיקר החפירה אלא שלשון הגמרא מכריע כדברי רבינו חננאל ז"ל מדאמרינן ולא אמרן אלא דלא מיחד ליה פתחא אבל ייחד לזה פתחא אין לו אלא ארבע אמות כנגד פתחו ואלו לפירושו של הראב"ד ז"ל לא היה לו לשנות המיעוט אצל הארבע אמות אלא אצל הרוחות ולימא אבל ייחד ליה פתחא אין לו ארבע אמות אלא לפני פתחו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

הוֹסִיפוּ לוֹ עַל שְׁנוֹתָיו עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם שָׁנִים נראה לי בס"ד טעם לכ"ב שנה כי העושה צדקה מיחד אותיות ו"ה שבשם כמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט:) דאמרו הַמְפַיְּסוֹ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת עיין שם והנה ו"ו ה"ה [22] במלואם בשם ב"ן ששם הוא סוד הצדקה עולים כ"ב לכך הוסיפו לו כ"ב שנה. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש וַיָּשֶׂם הֳ' לְקַיִן אוֹת (בראשית ד, טו) רשם לו אות ו' במצחו כי אות ו' רומז לחיים וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל ואות ו' בשם ע"ב שהוא במלוי יודין כזה וי"ו עולה כ"ב ולכן בזכות שהוא החיה כל נפשות אלו נתנו לו חיים כמנין וי"ו הרומז לחיים שהוא במלוי שם ע"ב שהוא סוד חכמה כי ידוע דהחיים הם מחכמה בסוד והחכמה תחיה בעליה. או נראה לי בס"ד טעם לכ"ב שנים כי הוא החיה אשה ושבעה בניה שהיו מתים ברעב אם לא היה מפרנסם וגבי שפיכות דמים כתוב וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ (בראשית מב, כב) 'וְגַם' הוא לרבות דם זרעו ואף על פי שהאדם ראוי להוליד כמה בנים מכל מקום תפסת מועט תפסת על כן נחשב לו בעבור זרעו שנים שהם זכר ונקבה שהוא קיום פריה ורביה ונמצא שבעה בנים יולידו י"ד והם עצמם שבעה הרי כ"א ועם האלמנה הרי כ"ב לכן הוסיפו לו כ"ב שנים כנגד זה. ובזה יובן מאמרם שאמרו (משנה סנהדרין ד, ה) כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא דקשא הוה ליה למימר 'עולם שלם' אך האדם עצמו נקרא עולם וכמו שאמרו בתיקונים במאמר ניחא לך דאחרביה לעלמא (תענית כה.) וזרעו שעתיד להוליד הם מונחים במוחו שמשם יוצא הזרע, ולזה אמר 'עולם מלא' כלומר הוא וזרעו אשר במוחו. ובזה יובן לתרץ עוד דקדוק אחר כאן למה המלאכים באו בטענה זו דכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא ולא באו בטענה מן הכתוב דקאמר וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) ובזה ניחא שהם באו בטענה זו כדי להוסיף לו חיים כנגד נפשות אשר החייה אותם ונפשות זרעם.

תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֶׂה בְּמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת. נראה לי בס"ד מלבד שנקרא מונבז על שם הבזבוז הזה עוד יש בשמו הטוב רמז על מצות הצדקה שעשה דידוע בצדקה האדם מעלה מ"ן [מיין נוקבין] מתתא לעילא דכתיב אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף (תהלים פה, יב) ולכן אותיות שמו 'מ"ן בז'.

אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצָרוֹת לְמַטָּה, וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה נראה לי בס"ד לְמַטָּה מן אותיות 'אוֹצָר' יש אותיות 'בָּז קַשׁ' רמז גנזו נכסים שדומין לקש שאין בו קיום ורוח תשאנו כן הנכסים למה נקראו זוזים שזזין ממקומן כי גלגל הוא החוזר בעולם אבל אֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה כי למעלה מן אותיות 'אוֹצָר' יש אותיות קפ"ה כי למעלה מן א' לא יש אות וידוע שם א־ל הוא חסד דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) והוא במילואו כזה אל"ף למ"ד [185] עולה קפ"ה ומדת החסד נמשכת בלב האדם משם א־ל שהוא קפ"ה ולכן מצות הצדקה נגנזת למעלה במדת החסד שהוא שם א־ל מלא שעולה קפ"ה הרמוז למעלה מן אותיות אוֹצָר. והביא על זה פסוק אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח (תהלים פה, יב) דדריש ליה על הצדקה והיינו דכתיב וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב) כי בצדקה מחייחדים ארבע אותיות שם הוי־ה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז) וידוע ששם הוי־ה רמוז בצורת א' שהוא צורת וא"ו ושני יודין שעולה מספרם כ"ו כמנין הוי־ה [26] ונרמז השם בצורת א' שמספרו אחד לרמוז כי הֳ' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט) על כן אצל עושה צדקה שמייחד בה את שם הוי־ה הרמוז בצורת א' יצטרף אות א' עם אותיות מֵת ויהיה צירוף אֱמֶת ויתבטל המות ולכן מכנה הצדקה בשם אֱמֶת דכתיב אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר אֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה דרמז להם בזה לאפוקי מדעת אותו הקמצן שנתן עצה לעשירי עם שלא ליתן צדקה לעניים בשנת בצורת כדי שירעבו העניים מאד וְיִצְעֲקוּ אֶל הֳ' מקירות לבם ואז הקדוש ברוך הוא ישמע צעקתם ויסיר הרעב והיתה הרווחה כדרך שעשו אנשי נינוה שלא נתנו מאכל לבהמות והפרידו היונקים מאימותם כדי שיצעקו ותשמע צעקתם והיתה הרווחה והוא כיון בעצה נבערה זו לטובת עצמו כדי שלא יכפו אותו ליתן צדקה ובאמת הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהוּ בזה כי אפילו לפי דבריו שתיקון זה יועיל להם שיעשה הקדוש ברוך הוא נס ויסיר הרעב והיתה הרווחה עם כל זה מפסידים באופן זה שאם היו נותנים צדקה ובזכות הצדקה תהיה הרווחה היה מגיע הריוח למטה ולמעלה כי על ידי אתערותא דלתתא במצות הצדקה ובפרט בשנת בצורת ירבה השפע בעולמות העליונים וישתלשל השפע גם למטה ויהיה הרווחה לארץ גם כן, מה שאין כן אם לא יתנו צדקה ויעשה הקדוש ברוך הוא תשועה לארץ בלא זכות התחתונים לא יתחדש רבוי שפע והארות בעולמות העליונים אלא הקדוש ברוך הוא יצמיח סיבה בארץ להיות הרווחה דמאחר שלא היה אתערותא דלתתא על ידי מצות לא יהיה חידוש למעלה בעולמות העליונים. ולזה אמר גָּנַזְתִּי אוֹצָרוֹת לְמַעְלָה כלומר אל תאמרו למה בזבזת והפסדת ממון אדרבה היית מניח העניים ברעב דאז יצעקו אל השם יתברך מקירות לבם והיה עושה הקדוש ברוך הוא סיבה להסיר הרעב מכח צער העניים אשר ירבה מאד! ולזה אמר אפילו לפי דעת הכסיל החושב כן הנה באופן זה לא היתה ההרווחה אלא רק לְמַטָּה ולא היה מתחדש דבר למעלה אך בזה האופן אשר עשיתי שבזבזתי צדקה לעניים לחיותם ברעב גנזתי טובה וברכה גם לְמַעְלָה שגרמתי בזה תוספת אורות ושפע בעליונים גם כן ונמצא היתה הרוחה למעלה ולמטה שנאמר 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח' זו מצות צדקה ואז גם הצדק הזה משמים נשקף. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה שאמר אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה על פי מה שאמרתי בס"ד בביאור קהלת בפסוק מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ג) כי קודם אותיות שֶׁמֶשׁ יש אותיות 'רלר' [430] שהם מספר נֶפֶשׁ [430] ואחר אותיות שֶׁמֶשׁ יש 'תתן' [850] שהיא מספר טוב פעמים אֲדָמָה [50×17=850] והכונה אם האדם יעמול בשביל טוב של אדמה דהיינו הגוף, מה יתרון יש לו בזה? כי אין זה קיים בידו! אלא ראוי שיעמול בשביל הנפש הרמוזה למעלה מן אותיות שֶׁמֶשׁ. ובזה יובן המאמר כאן אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לְמַטָּה רצונו לומר עמלו בשביל טוב אדמה הרמוז למטה מן השמים כי עשו אוצרות לצורך הגוף הנברא מן אדמה וסוף הגוף לקברות יובל ולא לקח מאומה בידו אבל אֲנִי גָּנַזְתִּי לְמַעְלָה לצורך הנפש שהיא למעלה מן השמש והיא קיימת והטוב אשר עשיתי לה קיים לעולמים. ואמר עוד אֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ רמז בזה על כח הסטרא אחרא המכונה בשם יד כמו שאומרים במוסף 'מפני היד שנשתלחה במקדשך' שיש כח סטרא אחרא שנקרא בשם יד כן אני עשיתי צדקה לשם שמים שלא תוכל הסטרא אחרא לשלוט בה הן מצד גאוה הן מצד פניה אחרת. ואמר עוד אֲנִי גָּנַזְתִּי נְפָשׁוֹת לאפוקי מדעת הכילי דמדמה הצדקה לדין אדם שפרנס אשת חבירו דאמרו 'הניח מעותיו על קרן הצבי' דאין חייב הבעל לשלם כי באמת זה אינו אלא ענין זה דומה למי שחלתה אשתו ועמד אחד והוציא לרפואתה דחייב הבעל לשלם לו כאלו צוהו בפירוש משום דודאי לא ניחא ליה שתמות אשתו וכאשר פירשו בזה המפרשים ז"ל כונת הפסוק 'נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ' יען 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ' (דברים טו, י- יא) עיין שם. וכן כאן אמר אל תאמרו אם הקדוש ברוך הוא הביא רעב בעבור עונות הדור כדי לצערם אתה איך תפרנסם? לזה אמר אֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצְרוֹת נְפָשׁוֹת דאם לא הייתי מפרנסן היו מתים ברעב ובודאי לא ניחא לקודשא בריך הוא דימותו וחשיב כאלו צוני בפירוש לפרנסם (ואם כן) ועל כן אפילו לפי דעת קלה זו שפיר עבדית ורצון קודשא בריך הוא בהכי. ואמר עוד אֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי יובן בס"ד לאפוקי מדעת אותו כילי שאמר אין טוב ליתן צדקה לעני דבזה גורם לו שימות כמו שאמר אותו חכם לריש גלותא (מגילה כז:) כאשר שולחים לו מתנות ולא מקבל דהוה אמר ליה לא ניחא למר דאחיה דכתיב שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה (משלי טו, כז) ועל זה אמר דגם טענה זו הבל יען כי אֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי שיש לי הנאה גדולה מצדקה זו שאני נותן לעני דיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני הנה העני עושה עם בעל הבית (ויקרא רבה לד, ח) ואם כן אין אני נותן לו צדקה בחנם ואין זו מתנה. ואמר עוד אֲנִי גָּנַזְתִּי לָעוֹלָם הַבָּא נראה לי בס"ד לאפוקי מדעת אותו המערער על הצדקה דאומר זה כמו רבית שהאדם נותן מעט ולוקח שכר הרבה בגן עדן בשביל המתנה שממתין ואינו לוקח שכרה בעולם הזה והרי זה חשיב אגר נטר (פירוש שכר המתנה, שכר עיכוב הכסף כדאיתא בבבא מציעא סג:) ועוד דאמרו הצדקה יש לה פירות דכתיב זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה (הושע י, יב) ונמצא הפירות הם אגר נטר דזה אינו כי אני מעיקרא כאשר נתתי הצדקה גנזתי מצוה לעולם הבא שאין שכר מצוה בעולם הזה אלא בעולם הבא ונמצא עת קבלת השכר הוא זמן התשלומין ולא חלו התשלומין שלה מקודם כדי שתאמר אגר נטר ומה שהקדוש ברוך הוא זורע שכר הצדקה ונותן לו פירות כל זמן שהאדם חי בעולם הזה זהו בתורת חסד כי מצד הדין אין לו לקבל שכר בעודו בעולם הזה כי מעת שעשאה הוא על מנת שיקבל שכרו בעולם הבא.