מסכת בבא בתרא דף ק׳ עמוד ב׳

והכוכין ארכן ד' פי' רבינו שמואל שהמת ג' אמות ובשביל הארון צריך אמה רביעית ואין נראה דבפרק המצניע (שבת צב. ושם ד"ה אישתכח) משמע בהדיא דעד כתפיו של אדם ג' אמות דאמרי' התם ארון ט' וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי כל טונא דמידלי במוטות תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת ואישתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי דמכתפיו עד למטה י"ח טפחים ותרי תילתי ששה טפחים ושני שלישים אישתכח דלמעלה מי"א ושליש קאי ואי מראשו לא הוי אלא י"ח לא הוה קאי למעלה מי' דמראשו ועד כתפו מחזיק הרבה יותר מטפח ושליש ובתרגום אחשורוש אספתא איצטליב על ג' אמות כו' וחתוכי ראש היו והכוכין דארכן ארבע משום צוארו וראשו ודפי הארון:

ורומן שבעה פירש רבינו שמואל כדי שיהא פותח טפח בארון שלא תהא הטומאה בוקעת ועולה ומטמא העובר על גביו שאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף יט: ושם) מדלגין היינו ע"ג ארונות כו' ומפ' התם טעמא משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ומיהו לא היה מועיל אלא לענין טומאה דאורייתא אבל מדרבנן מיהא טמא העובר עליהן כדאמר התם דגזרו עליהן ולא התירו אלא ללכת למקום מצוה לקראת מלכים ומפרש ריב"ם שהכוכין שלהם היו פתוחים מן הצד שהיו מניחין את המתים לתוכן דאילו היו סתומין היתה בוקעת טומאה ועולה ואדרבה יותר יש טומאה כשהוא פותח טפח כיון שהוא סתום דאילו לא היה פותח טפח לא היתה טומאה בוקעת ועולה אלא כנגדה והשתא כשהוא פותח טפח הוי כאילו כל ארכו ורחבו מלא טומאה ובוקעת ועולה אפי' שלא כנגד הטומאה והביא ראיה מדאמר בפ"ק (לעיל בבא בתרא דף יב: ושם) פרץ פצימיו מטמא כל סביביו ומטמא במגע מן התורה הנוגע כל סביביו אע"פ שאין המת ממלא כל הבית כולו ומסתמא כמו כן יטמא על גביו אע"פ שיש פותח טפח ואין להאריך כאן וא"ת כיון שגזרו בקבר אפילו יש שם פותח טפח א"כ גם בבית אפי' לא פרץ פצימיו יטמא סביביו כי היכי דבית סתום יש לו דין קבר סתום ה"נ פתוח יש לו דין קבר פתוח וי"ל דבקבר גזרו יש בארון פותח טפח אטו אין בו כו' אבל בית אין בית שלא יהא בו פותח טפח ובית אטו קבר לא רצו לגזור ור"י הביא ראיה דבסתום אפי' פותח טפח בוקע ועולה דתניא גבי אהל דנזיר (נזיר דף נג: ושם) או בקבר לרבות קבר סתום ומדקאמר סתום ולא פתוח א"כ הוי כפותח טפח ואפ"ה מרבה סתום ומיהו מה שפירש דאם אין בו פותח טפח אין בוקע ועולה אלא כנגד הטומאה לא ידע ר"י מנא ליה דבכל ענין מרבה קרא קבר סתום שיטמא כל סביביו ולמעלה אפי' אין בו פותח טפח ועוד יש ראיה (מדתניא) באהלות (פ"ג מ"ז) ביב שהוא קמור תחת הבית ויש בו פותח טפח וביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח הבית טמא כו' דכיון דאין ביציאתו פותח טפח חשיב כסתום אע"פ שיש בו פותח טפח בוקעת ועולה ומיהו קשה לר"י מתני' באהלות (פ"ד מ"ב) ומייתי לה בהעור והרוטב (חולין דף קכה:) [תיבת] המגדל [שיש בה פותח טפח] ואין ביציאתו פותח טפח (ויש בה כוך) טומאה בתוכה מה שבבית טמא טומאה בבית מה שבתוכה טהור לפי שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס פי' שדרך להוציא מן השדות והמגדל דרך הבית והשתא קשה ל"ל טעמא שדרך טומאה לצאת תיפוק ליה דבוקעת ועולה כיון דאין ביציאתה פותח טפח ורבי יוסי נמי אמאי פליג התם ומטהר לפי שיכול להוציא חצאין חצאין פי' כחצי זית שאין מטמא באהל או מפני שיכול לשרפה במקומה וכן קתני סיפא העמידה על פתחו פתח לחוץ טומאה בתוכה הבית טהור ואמאי והא טומאה בוקעת ועולה וי"ל דבכלים אין דין קבר להיות בוקע ועולה דאין מבטלו:

ואי אמרת בבית הקברות בשבת מאי בעי ואם תאמר אם כן תקשי למאן דאמר ביום הראשון. י"ל דמשכחת לה דנקבר בערב שבת ולענין אנינות הלילה הולך אחר היום ולענין המעמד כן. וכן פירש ר"ש ז"ל.

אורכן ארבע אמרו בתוספות, דמכאן יש ראיה שאין קומת האדם ארבע אמות, שהרי דופני הארון עבין, ועוד שלא יכנס הארון דחוק כל כך. ומקומו של אדם ארבע אמות שאמרו בכל מקום, היינו עם פישוט ידיו, וכדאמרינן בעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מח, א) הני ארבע אמות היכא כתיבן שבו איש תחתיו גופו שלש אמות ואמה כדי פישוט ידיו ורגליו. ואם תאמר כיון שאין גובה קומתו אלא שלש, למה אמרו (עירובין ד' ב) במקוה ששיעורו אמה על אמה ברום שלש אמות, שאם כן כשיטבול יטבע. כתב הרמב"ן ז"ל, שכל גופו וראשו עולה בהן בעודן במקוה בעי, והיינו שלש אמות, ואם יטבול כשהוא כן מגביה ויוצא מיד.

דרך ערי מקלט שיעורן כדרך רשות הרבים ועושין אותן ברחב כפלים ר"ל ל"ב אמות שאם יזדמנו רבים מכאן ומכאן יהא הדרך מיומן להם:

בימי חכמי התלמוד היו בתי קברות ומקומות של מעמד והספד ידועים לכל משפחה ומשפחה מי שמכר דרך קברו או מקום קברו ומקום מעמדו שהיו עומדין בו אחר שהיו חוזרין מבית הקברות ובית הספדו ומת המוכר באין בני משפחה וקוברין אותו במקומו על כרחו של לוקח משום פגם משפחה והלה תובע את דמיו החוזרין לו וכן התבאר במסכת בכורות פרק יש בכור:

מעמד זה שהזכרנו הוא שכשהיו מוליכין את המת בבית הקברות עומדין כל הקרובים הן מחוייבי אבלות הן שאין מחוייבי אבלות במקום ידוע לאותה משפחה מיוחד להם לכך ושאר העם אומרין לפניהם קינות ומושיבין אותם שם והוא שאומרים להם שבו יקרים שבו ואחר שישבו אומרים דברים אחרים ויראה שבישיבתם היו אומרים דרשות ודברי כבושין ותוכחות וחוזרין ואומרין עמדו יקרים עמודו וחוזרין לומר קינות כבראשונה וחוזרין ומושיבין אותם וחוזרין לדברי כבושין וכן עד שישלימו שבע מעמדות ושבע מושבות ודבר זה אינו נעשה בפחות מעשרה קרובים כמו שהתבאר במסכת מגלה ואינו נעשה אלא בקרובים ואינו נעשה אלא ביום ראשון ואינו נעשה אלא בבית הקברות או סמוך לו ואינו נעשה אלא במקום שנהגו ואינו נעשה בשבת אפילו הוליכו את המת בבית הקברות ערב שבת בין השמשות ונשארו שם עמו או שהיה בית הקברות בתוך התחום וחזרו להם ביום שבת והוא ענין עיר הסמוכה לבית הקברות ומ"מ עושין מעמד אף לנשים וכן הספד אלא שאין מניחין מטתה ברחוב כמו שהתבאר במקומו ויש מפרשים ענין מעמדות ומושבות כשהיו חוזרין מבית הקברות וכן פירשנוהו בחבור התשובה וכן עיקר וכן מפרשים עמדו יקרים וכו' כלומר שילכו למקום אחר ולדבריהם יראה לי מיהא במקום אמר שבאותו שדה שהוא בית ארבעת קבין שאם לא כן מה הוא שיעור בית ארבעת קבין למעמד:

המשנה התשיעית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר וכן המקבל מקום מחברו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש ופותח לתוכה שמנה כוכין שלשה מכאן ושלשה מכאן ושנים מכנגדן והכוכין ארכן ארבע אמות ורומן שבע ורחבן שש ר' שמעון אומר עושה תוכה של מערה שש על שמנה ופותח לתוכה שלשה עשר כוכין ארבע מכאן וארבע מכאן ושלשה מכנגדן ואחד מימין הפתח ואחד מן השמאל ועושה חצר על פתח המערה שש על שש כמלא המטה [וקובריה] ופותח לתוכה שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן [רש"א ארבע] לארבע רוחותיה רשב"ג אומר הכל לפי הסלע אמר הר"ם כוך הוא הקבר החופה גוף המת וזאת היא צורת המערה שזכר תנא קמא מזו הצורה יתבאר לך תאר המערה שזכר ר' שמעון ומאמר רשב"ג הכל לפי הסלע ר"ל קושי הארץ ורכותה כי אם קשה אין המקבל חייב לחפור אלא מערה קטנה והיא שש על ארבע כמו שציירנו ואם היא רפה יחפור מערה גדולה כמו שזכר ר' שמעון והלכה כתנא קמא:

אמר המאירי המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר וכן המקבל על עצמו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש וכו' פירוש ענין זה שהיה מנהגם בקברות שלהם שהיו עושין קברות משפחות משפחות בסלע בפני עצמו ואף המשפחות היו בוחרים בתי אבות שבה מערות מערות באותו סלע בית אב זה במערה זו ובית אב זה במערה זו וכן הרבה אלא שהסלע נבחר לכל בני משפחה והיה ענין המערה שהיו פותחין בצד אחד שבסלע וחופרין מערה וחופרין כוכין בשלש רוחות שבמערה לצד ימין הנכנס ולצד שמאלו וכן בצד שלישי שכנגד פני הנכנס ופיות הכוכין היו פתוחות אל המערה והיו מניחין ארון שהמת בתוכו בתוך הכוך וסותמים את פיו באבנים וסיד או במה שירצו ועושין המערה גדולה או קטנה כפי רצונם וכפי מה שרואה העושה רוב בני ביתו או מיעוטן שכוכין אלו היו עושין אותם כל אחד מהם ליקבר בהם הוא ובני ביתו ועושה בה כוכין כפי עומק ארך המערה וכפי מה שהוא משער לפי ענינה וכל אחת ממערות אלו נקראת קבר ועליה נאמר המוכר קברו ודרך קברו ומעתה בא וביאר במשנה זו שאם מכר לו מקום לעשות קבר בסתם עושה מערה על הדרך המשוער בכאן והוא שעושה תוכה של מערה ארבע אמות רוחב באורך שש ופירשוה בתוספתא שגבהה ארבע אמות ורחב הפתח שתי אמות ופותח בתוכה שמנה כוכין שלש מכאן ושלש מכאן ושתים מכנגדן והכוכין ארכן ארבע אמות בעומק ורומן שבעה טפחים ורחבן ששה טפחים ונמצא רחב הכוך אמה וסבת מה שאינו יכול לחפור בה כוכין אלו במנין זה מפני שצריך שיניח בין כוך וכוך ריוח אמה והרי שאורך הצד שש אמות צא מהם שלש לשלש כוכין ושתים לריוח שביניהם נשארה אמה וצריך שתפרנסה לקצות הצד ריוח חצי אמה לקצה זה וריוח חצי אמה לקצה האחר ועל דרך זה אתה מצייר בצד שכנגדו ומ"מ בצד שלישי שברוחב המערה אי אתה יכול אלא בשנים שהרי אין רחבה אלא ארבע אמות צא מהן שתים לשני כוכין ואמה ביניהם נשארה לך אמה שאתה צריך לפרנסה לריוח חצי אמה בקצה אחד וריוח חצי אמה בקצה האחר ומצד שנכנסין בו אין עושין כלל שהרי דרך שם נכנסין ופתח המערה רחב שתי אמות ולא נשארו בזויות אלו אלא אמה מימין ואמה משמאל ואין כאן מקום לכוכין:

שם בית הקברות בשבת מאי בעי כו' כתב הנ"י וא"ת אמאי לא פריך נמי יום ראשון בשבת מי איכא תירץ הר"ש כו' עכ"ל ע"ש והיינו מה שפרשב"ם דבאנינות הלילה הולך אחר יום אבל בדפוסים חדשים הגיהו בגמרא נמי הקושיא מביום ראשון וכמ"ש מהרש"ל וא"א לומר כן דא"כ עיקר התירוץ דהלילה הולך אחר היום חסר מן הספר אלא שהקושיא רק משבת דסתם קבריהם רובם היו רחוקים מהעיר חוץ לתחום ומש"ה פריך מעמד ומושב בבית הקברות בשבת מי איכא דא"כ איך יחזרו שוב לעירם בשבת ומשני בעיר הסמוכה לבה"ק ואמטויה בבין כו' דאי אמטויה מבע"י ודאי הוה עבדי שם בבה"ק מעמד ומושב אז מבע"י וק"ל:

תוס' בד"ה ורומן ז' כו' אבל מדרבנן מיהא טמא כו' כדאמר התם דגזרו עליהן כו' עכ"ל מתוך שמעתין נמי מוכח דמדרבנן מיהא טמא מהא דפריך ותו הא דתנן חצר הקבר כו' אלא שהוצרכו לאתויי מהתם דמפורש טעמא דגזרו כו' וק"ל:

בא"ד ביב שהוא קמור כו' יש בו פותח טפח כו' הבית טמא כו' אע"פ שיש בו פותח טפח בוקעת כו' עכ"ל לכאורה למאי דתני התם גבי ביב טומאה בבית מה שבתוכו טהור לפי שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה ליכנס כדקתני בההיא דשידת המגדל אדרבה יש להוכיח בהיפך דל"ל טעמא שדרך טומאה לצאת ת"ל שבוקעת ועולה כמו שכתבו לקמן בההיא דשידת המגדל וי"ל דודאי כזית טומאה שבביב אף אם אין ביציאתה טפח אין דרך הטומאה לצאת דרך הבית רק שיורדת עם השופכים לר"ה ואין הבית טמא אלא משום דטומאה בוקעת ועולה כפי' הר"ש שם ולא קאמר התם לפי שדרך טומאה לצאת כו' אלא לתת טעם אסיפא דמילתא טומאה בבית מה שבתוכו טהור לפי שדרך טומאה לצאת כו' אבל בההיא דשידת המגדל ודאי דאיכא לטמא משום שדרך טומאה לצאת כו' והכי אמר בהדיא בפרק העור והרוטב דארישא דמילתא נמי קאי לטמא הבית משום שדרך טומאה לצאת כו' ואהא קשיא להו שפיר דל"ל לתלמודא למימר התם הכי ת"ל מטעם דבוקעת ועולה כדאמר התם אסיפא ע"ש ודו"ק:

מתני' דכוכין צורת מערה דרבנן הוא כזה*:

כגון עמדו יקרים עמודו כו' פירוש לא היו אומרים כלום אלא במעמד היו אומרים עמדו יקרים עמודו ובמושב היו אומרים שבו יקרים שבו אבל הספד לא היו אומרים במעמדות ובמושבות. אמר ליה אם כן כלומר אם אינם אומרים הספד אלא עמדו יקרים עמודו כו' אף בשבת מותר לעשות כן. שאין עושין אלא במקום שנהגו כו'. ואי קשיא לך הא דתני אין פוחתין משבע מעמדות כו' התם במקום שנהגו עסקינן דכיון דנהגו לעשות מעמדות ומושבות אין פוחתין כו'. מיתבי אמרו לו אף בשבת כו'. פירוש קא סלקא דעתך דבית הקברות חוץ לתחום נינהו ומשום הכי מקשי בשבת מאי בעי התם. ופריק הכא במאי עסקינן בעיר הסמוכה לבית הקברות והא דקתני אף בשבת מותר לעשות כן בבית הקברות דהא בתוך תחום שבת נינהו. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ואי אמרת בבית הקברות כו' ואם תאמר אם כן תקשי למאן דאמר ביום אחד. יש לומר דמשכחת לה דנקבר בערב שבת ולענין אנינות הלילה הולך אחר היום וכן לענין מעמד וכן פירש ר"ש ז"ל. הרשב"א ז"ל. ואין פירושו כפירוש ן' מיגש ז"ל.

מתניתין המוכר לחברו מקום לעשות לו קבר כו'. פירוש קברי ארץ ישראל מערות היו חקוקות בסלע והיו חוקקים בכל מערה ומערה כוכין כו' בשלש רוחותיה פיהן של כוכין פתוחין אל המערה והם חקוקין ויוצאין חוץ למערה והיו מכניסים את הארון של מת לתוך הכוך וטמין את פיו והיה מנהג כל אחד ואחד שהיה חוקק לעצמו מערה וחוקק בה כוכין על סדר זה והיו מוכנים כדי שיקבר בהם הוא ובני ביתו והיו קורין לכל מערה ומערה קבר והיינו דגרסינן לעיל תנו רבנן המוכר קברו ודרך קברו מקום מעמדו כו'. ועל זה שנינו המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר כו' עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש ופותח לתוכה שמונה כוכין כו' אבל מצד הרוח שנכנסים ממנה אצל המערה לא היו עושין בה כוכין כלל מפני ששם היה פתח המערה וכיון שלא היה ברחבה של מערה אלא ארבע אמות בלבד לא היה נשאר בזויות שמימין הפתח ומשמאלו כדי לעשות בהם כוכין אבל לרבי שמעון כיון שרוחב המערה שש אמות גם ברוח שיש בו הפתח יתכן לעשות בו שני כוכין אחד מימין הפתח ואחד משמאלו לפי שכיון שיש בו שש אמות צא מהן שתי אמות ברוחב הפתח נשארו שתי אמות מכאן ושתי אמות מכאן לפיכך עושה מימין הפתח כוך אחד שהוא אמה אחד וישאר חצי אמה ריוח מכאן וחצי אמה ריוח מכאן ומשמאל כוך אחד שהוא אמה אחד כו'. ועושין חצר על פי המערה. כלומר חוקק בסלע על פי המערה חצר שיש בו שש אמות על שש אמות כדי שיורידו בה המטה ונוטלים הארון ממנה ומכניסין אותו אל המערה ונותנים אותו בתוך הכוך.

והכוכין ארכן ארבע אמות מכאן למדנו שקומתו של אדם אינה ארבע אמות דהא איכא בהני ארבע אמות ארון ותכריכין ואף על גב דגבי היזק ראיה בעינן ארבע אמות התם היינו טעמא כדי שלא יגביה עצמו ויראה. וכתבו בתוספות דנהי דלא הויא ארבע אמות טפי משלש הויא דאי לא משום ארון ותכריכי המת לא בעינן אמה יתירה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דגובהו של אדם שלש אמות מצומצמות. הר"ן ז"ל.

והניח בנים ובנות וטומטום כו' דוחין אותו ושקיל כנקבות והא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל ואמר אביי דוחין אותו ואין לו. פירש רבינו שמואל ז"ל דקסבר טומטום בריה הוי. וקשיא לי אם כן הא מותבינן ליה לאביי מהא דתניא טומטום כבן וניזון כבת לישני ליה דברייתא סבר לה כמאן דאמר טומטום ספיקא ומשום הכי ניזון כבת בנכסים מרובים דבמסכת בכורות פרק על אלו מומין אשכחן תנאי בהדיא דסבירי להו טומטום ספיקא הוי ורבנן נמי דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל ואמרי דקדושה חלה על טומטום ודאי סבירי להו דספיקא הוי ואביי דאמר דוחין אותו ואין לו אליבא דמתניתין אמר הכי דקתני ילדה טומטום אינו נוטל שמעת מינה דתנא דמתניתין סבירא ליה דטומטום בריה הוי ולפיכך אינו לא בכלל זכר ולא בכלל נקבה. ותו קשיא לי אלא הא דאמר רב חסדא במסכת בכורות פרק על אלו מומין מחלוקת באנדרוגינוס אבל טומטום ספיקא הוה תיקשי ליה הא דתנן הכא ילדה טומטום אינו נוטל. ותו מי מצית אמרת דקסבר תנא דמתניתין דטומטום בריה הוי והא מדקתני דוחין אותו אצל הנקבות אלמא משום ספק נקבות דוחין זכרים אותו ולא משום בריה. אלא הא דקאמר אביי דוחין אותו ואין לו אפילו למאן דאמר טומטום ספיקא קאמר דתנא דמתניתין על כרחין קסבר ספיקא הוי מדקתני דוחין אותו אצל הזכרים והיינו טעמא דילדה טומטום אינו נוטל דכי מתני איניש אם ילדה אשתו זכר ואם ילדה אשתו נקבה בזכר ודאי בנקבה ודאי מתני לפיכך אין טומטום בכלל הלכך לענין מזונות נמי ודאי דוחין אותו ואין לו שאינו בכלל נוקבן שתקנו לאו בית דין מזונות דלא תקינו רבנן אלא כפי מה שיש לשמוע מכלל תנאי הכתובה שכך שנינו לא כתב לה בנן נוקבן כו' חייב מפני שהוא תנאי בית דין אף על פי שלא כתב חייב כמו שכתב אבל אינו חייב יותר ממה שיש לחייבו מתורת הכתובה וטומטום הרי אין לחייבו מתורת מה שכותב לה בנן נוקבן דיהוין כו' דבנקבה ודאית מהני איניש ולא בספק ורבנן נמי אמדוהו לדעתייהו דאיניש שהם חפצים בתנאים אלו ועשאום כמו שהתנו על כך ואין דרך בני אדם להתנות על טומטום ומלתא דלא מסקי אדעתייהו היא והיינו דמותבינן ליה לאביי מדתניא טומטום ניזון כבת ולא משנינן דהא מני רבנן היא דאמרי ספק הוי משום דלדעתיה דאביי אפילו למאן דאמר טומטום משום ספיקא הוי דהכי מוכח לישנא דמתניתא וכדכתיבנא. כך פירש רבינו יצחק ז"ל. ואם תאמר לאביי כיון דאפילו למאן דאמר טומטום ספיקא הוי לענין תנאה דמתני איניש בזכר ונקבה אינו לא בכלל זכר ולא בכלל נקבה מאי טעמא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל דאמר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם היא אין טומטום בכלל מה שמתנה זה האיש אם זכר עולה ואם נקבה זבח שלמים דבזכר ודאי ונקבה וודאית מתני לכולי עלמא. וליכא למימר דרבנן דפליגי עליה דרבן שמעון בן גמליאל סברי דאפילו בספק זכר ובספק נקבה מתני איניש והא דשני אביי דוחין אותו ואין לה היינו כרבן שמעון בן גמליאל. דאם כן כי מותיב עליה דאביי מדתניא טומטום ניזון כבת לישני ליה הא מני רבנן היא דפליגי עליה (י"ל) דרבן שמעון בן גמליאל דאמר אין קדושה חלה עליהם כלל דמשמע אפילו בקדושתה דאימיה לא מתפיס כדאיתא במסכת תמורה פרק כיצד מערימין ועל כרחין היינו משום דקסבר רבן שמעון בן גמליאל דבריה הוי שאלו למאן דאמר ספיקא הוי על כרחין קדושת בן כקדושת אמו ובהא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל וסבירי להו ספיקא הוי ומתפיס בקדושתה דאמיה כשאר ולדות קדשים שקדושין בהוייתן. מיהו מודו רבנן דקדושת פיו של זה שהתנה עליהם אם זכר עולה אם נקבה זבח שלמים אינה חלה עליהם דאף על גב דספיקא הוי לא מתנה איניש אלא בזכר ודאי או בנקבה ודאית כדמוכח מתניתין דהכא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל. כן נראה בעיני.

רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו וסיפא אתאן לרבן שמעון בן גמליאל. פירוש תברא מי ששנה זו לא שנה זו וכן פירש ר"י ז"ל. וקיימא לן כרישא דאתיא כרבנן דרבן שמעון בן גמליאל והויא ספיקא הלכך לענין מי שהתנה אם ילדה אשתו זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים ילדה טומטום נוטל מנה כן פסק הרב אלפסי ז"ל וסבירא ליה לרבא דכי מתני איניש בספק זכר וספק נקבה נמי מתני ורבן שמעון בן גמליאל דאמר טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם קסבר בריה הוה ואפילו בקדושתה דאמיה נמי לא מתפיס כדאיתא בתמורה והא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל רבן שמעון בן גמליאל היא ולפיכך אינו נוטל משום דבריה הוי. עוד יש לפרש דאליבא דרבא בהא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל דלרבנן בספק זכר ובספק נקבה נמי מתני ורבן שמעון בן גמליאל סבר לא מתני איניש אלא בזכר ודאי ונקבה ודאית. ולשון ראשון יותר מחוור דסליק כסוגיא דתלמודא בתמורה. ולרב חסדא דאמר במסכת בכורות פרק אלו מומין מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ספיקא הוי ואקשינן ליה ממתניתא טובא ופרקינן סמי מכאן טומטום להכי לא אקשינן ליה מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם משום דאמר לך רב חסדא הא דקתני אין קדושה חלה עליהם היינו קדושת פיו אי נמי אבהמת חולין קאי דאיירי במתניתין לעיל מינה ומשום הכי אין קדושה חלה עליהם לפי שאין דעתו של זה שהתנה ואמר אם זכר עולה ואם נקבה זבח שלמים אלא על זכר ודאי ועל נקבה ודאית ולא על טומטום שהוא ספק אבל בבהמת הקדש ודאי מתפיס בקדושתה דאימיה רק דספיקא הוי. ונראה בעיני דסוגיא דתמורה להכי מפרש תלמודא אפילו בקדושתה דאימיה לא מתפיס ולא מוקמינן לה בבהמה דחולין דוקא משום דאין דעתו של זה אלא על זכר ודאי על נקבה ודאית משום דסבירא ליה כרבא דאמר בשמעתין לעולם דוחין אותו ויש לה דודאי בכלל בנן נוקבן הוא אם היא נקבה לפיכך שקל כנקבות מספק וכשהוא מתנה אם זכר אם נקבה ודאי בכלל זכר או בכלל נקבה הוא וסבירא ליה לתלמודא דליכא מאן דפליג על סברא זו אלא משום שסובר וטומטום בריה הוי והכי מפרשינן טעמא דרבן שמעון בן גמליאל משום דקסבר טומטום ואנדרוגינוס בריה הוי הלכך על כרחין בבהמת הקדש נמי לא מתפיס בקדושתה דאימיה. וגם יש לומר דלאביי נמי דאמר דוחין ואין לו אפילו למאן דאמר ספיקא הוי קאמר כדברייתא להכי מפרשינן התם דלרבי שמעון בן גמליאל אפילו בקדושה דאימיה לא מתפיס ולא מוקמינן לה בבהמה דחולין משום דבהמה דחולין לא הוי פליגי רבנן דרבן שמעון בן גמליאל דלכולי עלמא כשאדם מתנה בזכר ננקבה אין טומטום בכלל דהא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל דברי הכל היא. ויש מפרש דהא דאמר רבא סיפא אתאן לרבן שמעון בן גמליאל לאו למימרא דפלוגתא ארישא דאם כן הוה ליה למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זו אלא סבירא ליה לרבא דודאי טומטום הרי הוא בכלל בנן נוקבן דתקנו לה רבנן מזונות שאם היא נקבה אינו יוצא מכלל תקנת חכמים אבל ודאי אינו בכלל תנאי שאדם מתנה בזכר ובנקבה דבזכר ודאי ונקבה ודאית מתני איניש ולא בספק והיינו מאי דקאמר וסיפא אתאן לרבן שמעון בן גמליאל ולא משום דקסבר בריה הוי דאם כן לענין מזונות נמי ודאי אינו בכלל בנן נוקבן. ולפי הפירוש הזה כיון דסתם מתניתין כרבן שמעון בן גמליאל הלכתא כוותיה. ואין זה מחוור דכיון דתלמודא קא מקשי להדיא דוחין אותה ושקיל כנקבות והא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל אלמא פשיטא ליה דאיכא לדמויי דינא דרישא לדינא דסיפא אם איתא דרבא קא אתי לחלוק בין רישא לסיפא לומר דלא דמי אהדדי היה לו לפרש טעם ההפרש שביניהם ומפני מה אין תלויות זו בזו. ועוד דלפום סוגיא דתמורה ודאי קסבר רבן שמעון בן גמליאל דטומטום בריה הוי מדקאמר דאפילו בקדושתה דאימא לא מתפיס ואם כן ודאי אינו ניזון כבת דאינו בכלל בנן נוקבן והנה לזה הפירוש לדעת רבא מורה רבן שמעון בן גמליאל ברישא דדוחין אותו ויש לו דלא הוי בריה ואין לנו לומר דסוגיא דתמורה דלא כרבא.