מסכת בבא בתרא דף נ׳ עמוד ב׳

וספק נפשות להקל פי' בקונטרס משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ואין נראה דבלאו הכי נמי לא קטלי מספיקא דאפילו ממונא לא מפקינן מספיקא:

רבי אלעזר אומר שניהם אינן בדין יום או יומים הקשה ריב"א דהיכי מדמי אמימר מכירה לדין יום או יומים דא"כ שותפים לא יוכלו למכור לעולם דהא אמר בהחובל (ב"ק דף צ. ושם) מאן תנא להא דתנו רבנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אין יוצאין בראשי אברים כמאן כר' אלעזר וא"כ הכא נמי דעבד של שני שותפין אין יכולים למכרו וי"ל דהתם מיירי בשני שותפין שלזה גוף ולזה פירות דומיא דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום וחציו עבד וחציו בן חורין כגון שנתן כל דמיו ואינו מעוכב אלא גט שחרור להיות מותר בבת חורין דאין לו בגופו כלום אבל אם מקצת גוף של זה ומקצת של זה אז היה יוצא בראשי אברים והיה מפסיד חלקו אם הפיל את שינו או סימא את עינו כמו שיכול למכרו והא דקאמר התם לאו א"ר אלעזר כספו המיוחד לו ה"נ עבדו המיוחד לו לאו מקרא יליף דבלאו קרא יליף לראשי אברים מדין יום או יומים כי היכי דילפינן לענין מכירה אלא גמרא דתלמודא קאמר כלומר בעינן שיהא עבדו המיוחד לו:

במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין כו' תימה לרשב"א דמאי קשיא נימא לעולם באחר והא דקאמר (צריך) למחות כשכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם שאין לבעל פירות ולכך צריכה למחות שאינה סומכת עליו ונראה לו דמ"מ סומכת עליו כיון שאם מתה יורשה דאפילו כתב לה בחייך ובמותך קיימא לן כרשב"ג דאם מתה יורשה בפרק הכותב (כתובות דף פג.):

כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל אבל מקצת בחיי הבעל ומקצת לאחר מיתת הבעל לא ולא דמי לאכלה בפני האב שנה ובפני הבן שתים (לעיל בבא בתרא דף מב.) דהתם אם היה אוכל שלש שנים בחיי האב היתה חזקה:

מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כו' תימה ואמאי נקט כי האי גוונא דזבינתיה ניהליה וזבנה ניהלי הול"ל דנאמן לומר דמינך זבינתיה דאי מילתא דפשיטא היא דמהימן א"כ השתא נמי מילתא דפשיטא היא דמהימן במיגו:

אמר רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות לעולם אין אדם רואה את חבירו מקלקל שדהו ושותק. אלא מדשתקה לו בודאי מכרהו לו, דאין בזה משום עשיית נחת רוח, דאדרבא כל שהוא מקלקל נכסיה נקיש ואתי תיגרא בביתא.

ואקשינן והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין ופרקינן

אימא אין דין חזקה לנזקין כלומר, שאינן חזקת שלש, אלא לאלתר הויא חזקה, כדאמרן שאין אדם רואה שמקלקלין קרקעו ושותק, ולולא שמכרו לו לא היה שותק לו, ולוקח נמי בוטח בזה שלא יערער עליו מעתה ואינו נזהר בשטרו, וכאידך דרבא דאמר ואי דלית ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה. אבל ראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב: הילכך בנזיקין דלא בעינן חזקה שיש עמה טענה לאלתר הויא חזקה, וכאן נמי אמרינן היה לו למחות, ומיהו בתוך שלש אמרינן ליה אחוי שטרך, שאין חזקתן בלא טענה כלום. עד כאן. וזה בדרך הגאונים ז"ל שאמרו, דכל שאינו מחסרו גוף קרקע אינו צריך טענה. וכבר כתבנו למעלה בפרק לא יחפור גבי שובך שאין שום חזקה בלא טענה, דשובך נזק שאינו מחסר קרקע הוא, ואפילו הכי הרי שנינו אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, וטעמא משום דטוענין לו, כדאמרינן עלה בגמרא. ואי טענת סבלנות הויא טענה בשום מקום למה לי לקח ולמה לי טוענין ללוקח, אפילו מוכר החזיק בטענת סבלונות בלבד.

כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר לה נמי את זבינתיה ניהליה כלומר קמאי דידי

ואנא זבינתיה מיניה מהימן ואיכא למידק, כיון דירד בה בחיי הבעל, היאך תעלה לו חזקה לעולם לאחר מיכן. ומיהו לדעת מי שסובר דכל היורדין ברשות נאמנין לומר אחר כן קניתיו ממך נאמנין, בלבד כשהחזיק שלש שנים אחר עבור זמן הרשות, כמו שכתבתי למעלה, הכא נמי ניחא. אלא לדעת מי שסובר בכל היורדין ברשות שאין חזקה עולה להם לעולם, דכל הטוען בדבר חדש עליו הראיה, הכא מאי איכא למימר. וראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב, דהכא כשאין עדים לאשה שירד בחיי הבעל, ולפיכך צריכה למחות בחיי הבעל, כדי שיהו לה עדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר מיכן חזקה לעולם, והיינו דאמרינן אשת איש צריכא למחות, דאלמא בעודה אשת איש צריכא למחות בעדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר [מיכן], ולאו דוקא למחות, אלא להודיע לעדים ולהראותם שזה אוכל את הקרקע עכשו בחיי בעלה, והודעתה לעדים קרי מחאה. ואינו מחוור בעיני כל הצריך, דכיון דאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש, ממילא ידעינן דאפילו מת הבעל אין מחזיקין, כלומר שלא עלתה חזקה למי שהתחיל להחזיק בהן בחיי הבעל, ומאי צריכא למחות דקאמר תו, והוה ליה למימר אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואפילו נתאלמנה או נתגרשה, וכענין דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. ואם משום עצה טובה, מאי שנא דאשמעינן גבי יורד ברשות בנכסי אשת איש ולא אשמעינן גבי כל שאר יורדין ברשות גבי משכנתא דסורא ובמוריד את חבירו לפירות. ועוד שכל מקום שאמרו צריך למחות, היינו כדי שלא תעלה לו אכילה זו לחזקה, וכאן הוא בהפך שאכילה זו מבטלת חזקתו. ויש מי שתירץ שזה אינו כשאר היורדין ברשות, שירד בשעה שאין להם בו חזקה, אבל זה אפשר שמתחלה לקחה ממנה, ואע"פ שבחיי הבעל לא היה לה למחות, לא מפני שירד זה ברשות, אלא מפני שהיא סומכת על בעלה, הילכך מיד כשמת הבעל היה לה למחות, וכיון שלא מיחתה, ודאי מעיקרא זבוני זבינה ניהליה. ולפי פירוש זה, מאי אשת איש צריכא למחות דקאמר, לומר שזה שהחזיק בשדה בחיי הבעל צריכא היא למחות מיד כשמת הבעל, כדי שלא יטעון עליה שהיא מכרה לו כשהיא אשת איש.

זה שביארנו שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו לא סוף דבר שלא נשתמש בהם אלא לאכילת פירות לבד אלא אפילו חפר בה בורות שיחין ומערות או בנה או הרס או עשה כל מה שרצה אין לו בהם חזקה ואינה צריכה למחות וכן אחר שהחזיק בנכסיה אחר שהיא אשת איש אין לו חזקה ואין צריכה למחות שהרי אינה קפידה עכשו בכך שהרי פירות משל בעל הם ומ"מ אם אכלה לאחר מיתת הבעל שלש שנים אע"פ שתחלת חזקתו בחיי הבעל מתוך שהיה יכול לומר את מכרתה לי כשאומר את ובעליך מכרתם לי מעמידין אותה בידו:

כבר ביארנו בפרק שני שהנזקין יש מהם שאין בהם חזקת מחילה לעולם ובכללן עשן וריח בית הכסא ומ"מ רוב הנזקין יש להם חזקת מחילה בסייע עמו או שאמר לו לעשות או אף בראה ושתק אלא שיש מפרשים בראה ושתק בשמגיע לו היזק עכשו או ראוי להגיעו:

יש מפרשים סוגיא זו על צד שיוצא להם מביאורה שזה שאמרו שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ושאין מחזיקין בנכסי אשת איש דוקא בחזקת גוף הקרקע ובטענה אבל חזקת נזקים יש להם תורת מחילה כגון פתיחת חלונות ומקום כשורי והודרי וכיוצא באלו חוץ מן העשן וריח בית הכסא כשאר בני אדם וחפירת בורות שיחין ומערות שכתבנו שאין לו בהם חזקה דוקא לגוף הקרקע כלומר שאין זה ראיה שגוף הקרקע שלו אבל מ"מ אם באה לסתום את הבורות אינה רשאה ואצל חפירת הבורות מיהא חזקתו חזקה לכל זמן שהם בידו ויש בזו שטה אחרת לגדולי הרבנים שבמקום נזקים יש חזקה אף לגוף הקרקע הואיל ואוכל פירות שלש שנים ומזיק היה לו למחות ויש חולקין בזו ואין לנו מביאור הסוגיא הכרח על אחד משני הפנים אלא שהם מפרשים אין דין חזקה לנזקים שאף במקום שאין החזקה מועילה הנזקים מועילים אם לכל הקרקע ובאכילת שלש אם לחפירת הבורות ולאלתר כל אחד לפי שטתו וכן למדים לפי שיטתם שראובן שמשכן חצר לשמעון ופתח שמעון חלונות ביתו לחצרו של זה שהחזיק אע"פ שהוא ממושכן שהרי קרקע זה כממושכן ביד הבעלים ואעפ"כ חזקת נזקים מועילה בו ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו כתבו בה שלא החזיק הואיל ואין הנזק בגוף הקרקע וכבר כתבנוה בפרק שני:

יש למדים עוד מסוגיא זו שכל נזק שאין ממנו תועלת אצל עושהו ואף בעל הקרקע אינו ניזוק בו עכשו ר"ל שאינו דר בו אין לו חזקה סבור הוא אחר שאין לו תועלת בכך הרי הוא מסירו כל זמן שארצה והם מפרשים חפירת בורות שלא נעשו אלא להיזק ומאיזה צד אתה אומר שאינה צריכה למחות שהרי לא נאמר שאין לו בהם חזקה אלא שאינה קפדה על הנאתו אבל זו ודאי קפידה היא אלא שטעם זה מפקיע חזקתו ואין זו ראיה שאף חפירת בורות ושיחין להנאתו אנו מפרשין אותם:

אלו שמוציאין דינין אלו מסוגיא זו פוסקין שתי הלשונות שבאו בגמ' על ענין אשת איש צריכה למחות והם אחד בבעל ובחפירת בורות ומטעם שאין דין חזקה לנזקים והשני באחר ובמקצת חזקה בחיי הבעל ומאחר שפסקו אף הלשון הראשון ופירשוהו על הפנים שרמזנו ר"ל אם על חזקת גוף הקרקע אם על חזקת חפירת הבורות לבד יצאו להם מכאן דינין אלו ומ"מ יש מן הפוסקים שלא פסקו אלא כלשון אחרון ולא השגיחו בראשון כלל ומ"מ יראה לקיים את שתיהן שאין כאן מחלקת מזו לזו כדי לדונו בדין לישנא בתרא ואע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאוה כבר השלימוה חכמי הדורות:

בד"ה ר"א אומר כו' ואינו מעוכב אלא גט כו' דאין לו בגופו כלום כו' עכ"ל ר"ל דהעבד אין לו בגופו של עצמו כלום דהרב אין לו בפירות אלא שהגוף עדיין שלו וכ"ה בתוספות ביבמות בפ' אלמנה ע"ש:

הא דאקשינן והא האמר רב נחמן אין חזקה לנזקין משום דהוה סלקא דעתין דעל כל נזקין קאמרי. קשיא לי אטו כל הני דמתניתין חלון וזיזין וסולם הצורי וגידול התרנגולים וכל השנוים במשנה אין בהם חזקה למי שמחזיק עליו והלא יש כאן היזק ראיה ומיעוט תשמישו בחצר והיזק מימיו. ואם נאמר אף על פי שיש היזק לזה יש הנאה לזה לפיכך יש להם חזקה אבל זה הבעל שחפר בשדה אשתו בורות כו' היזק שאין בו תועלת הוא איך אפשר שלא יבא בהם תועלת לכנוס מים או לשום דבר. ואיכא למימר אף על פי שיש בהם תועלת אין התועלת כנגד הנזק לפיכך נקרא זה מזיק ולא נקרא מחזיק. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הר"ן אין דין חזקה לנזקין. פירוש שאינו כשאר חזקות דבעי שלש שנים אלא לאלתר הויא חזקה שאין אדם מניח לחברו שיהא מזיק שדהו ושותק אלא אם כן מכרה לו ודמיא למאי דאמרינן לעיל ואי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה משום דהוי כהודאה הכא נמי שתיקה זו הויא כהודאה. ויש מי שפירש אין דין חזקה לנזקין כלומר דאף על גב דיורד ברשות אין לו חזקה יורד ברשות ומזיק יש לו חזקה ובעל נמי אף על פי שירד בה ברשות כיון שחפר בה בורות יש לו חזקה. ואיבעית אימא לא תקשי לך דרב נחמן דהא אתמר עלה דבקוטרא ובית הכסא אתמר אבל בנזקין שאדם עושה בקרקע חבירו ודאי יש להן חזקה ולא לאלתר אלא לאחר שלש וכדקסלקא דעתין מעיקרא. ולפי הפירוש האחר שכתבנו הכי קאמר ולא תיקשי מדרב נחמן דבמילתא אחריתא איירי אבל דינא גופיה קושטא הוא שהרי בעל היורד ברשות הוא ואפילו הכי אמרינן שאם חפר בורות יש לו חזקה. נמצא עכשיו שהמחזיק בקרקע חבירו שלש שנים בנזקין כגון שחפר בה בורות שיחין וכו' ולא מיחה יש לו חזקה ואפילו יורד ברשות. עד כאן לשונו. וזה לשון הרשב"א: אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב הלכך בנזקין דלא בעי חזקה שיש עמה טענה לאלתר הויא חזקה וכאן נמי אמרינן היה לו למחות. ומיהו בתוספות גרסי אמרינן ליה אחוי שטרך שאין חזקה בלא טענה כלום עד כאן. וזה כדרך הגאונים ז"ל שאמרו דכל שאין מחסרו גוף קרקע אין צריך טענה וכבר כתבנו בפרק לא יחפור גבי שובך שאין שום חזקה בלא טענה דשובך נזק שאינו מחוסר קרקע הוא ואפילו הכי שנינו אם לקח ואפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל.

רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון שאכל מקצת שני חזקה כו' והכי קאמר אם החזיקו בנכסי אשת איש אפילו הכי צריכה למחות לאחר מיתת בעלה ואם לא מיחת הויא חזקה ואף על פי שהוא טוען שלקח מיד בעלה אפילו הכי מהימן מגו דאי בעי טעין מינך זבינתא ודמיא לאידך דרב דאמר חזיתיה לדעתיה דחביבי דאי אמר כו' והכא נמי לההיא דמיא שמחזיק בה מכח הבעל ולא דר ביה חד יומא בתורת שלו ואשמועינן נמי דאף על פי דתחלת חזקה בזמן שאין בו תורת חזקה אפילו היה המחזיק שלש שנים בחיי הבעל אפילו הכי בתר בסוף אזלינן שיש בו תורת חזקה ואיבעי ליה למחויי כדמחזיק שני חזקה אחר מיתת בעלה מהו דתימא בתר תחלת חזקה אזלינן ובתחלת חזקה אחזיקינן כיורד בגזלנות ולא דמי לאריס שיש לו חזקה אחר שירד מאריסותו דהא בתחלה הוה מחזקינן ליה ליורד ברשות קמשמע לן דבתר בסוף אזלינן כן נראה לי. מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר אנת זבנתה ניהליה פירוש קמאי דידי זבנתה ניהליה והאי דלא טענינן ליה אנן כדקיימא לן דטוענים ללוקח אף על גב דלא טעין בקמי דידי זבנה המוכר מבעלים ראשונים טעמא דמלתא משום דלא דר ביה בעל חד יומא בתורת שלו וכמו שכתבנו בדין אריס דאתי בטענה דאבוה. עליות.

רב יוסף אמר לעולם באחר כו' ואיכא דקשיא ליה אטו משכן לו בית משכן לו שדה לעשר שנים והחזיק זה שלש שנים אחר זמנו מי הוי נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממך הא ודאי לא כיון שבתחלתו לאו בתורת מקח ירד בה. וניתא ליה דשאני הכא כיון דמה שלא היתה מוחה לא מפני שברשות ירד בה אלא מפני שסומכת על בעלה עכשיו שמת היה לה למחות וכיון שלא מיחתה ודאי מעיקרא זבוני זבנה. וכל זה דוחק. ולולא שהרמב"ן ז"ל כתב בשם הגאונים דכל היורד שלא בתורת מקח בתחלה אין לו חזקה הייתי אומר דשמעינן מהכא דארבעה יש לו חזקה וכדגרסינן נמי ירד מאומנתו יש לו חזקה ומשמע אף במה שהיה מוחזק בעודו אומן ולא החזירו אחר כך וכבר אחד מן המפרשים הוכיח ואמר כן משמועה אחת שבפרק המקבל והרמב"ן דחה בחוזק דבריו וכבר כתבנו שם וריא"ף ז"ל לא אייתי הכא בשמעתין אלא מילתא דרב יוסף ולא מילתא דרבה ונראה משום דסבירא ליה מדרב יוסף דנאדה ממילתא דרבה משום דלא מסתברא ליה כוותיה דאפילו חפר בה הבעל בורות יראה מלמחות ולית ליה חזקה וקיימא לן בכל דוכתא דפליגי רבה ורב יוסף הלכתא כרב יוסף בר משדה ענין ומחצה וכרב נמי קיימא לן ולא כדייני גולה. אבל אפשר לי לומר דרב יוסף לא פליג ארבה ואתא לחדושי דבאחר נמי מתוקמה ועוד דלאו פשיטא דמלתא בחפר בה. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

מגו דאי בעי אמר לה מינך זבינתה כו' ולא דמי להא דאמרינן אין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדיל דהתם הכל יודעים דמכירת קטן לאו כלום היא אבל במכירת הבעל אפשר דתהוי מכירתו מכירה אם האשה מכרה לו קרקע של נכסי מלוג תחלה כדקא טעין איהו השתא על כן אם לא מיחתה אחר מיתת בעלה הפסידה שהרי יש להאמינו בזה משום מגו. רבינו יהונתן ז"ל. וזה לשון הרשב"א ז"ל: כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר לה נמי את זבינתה ניהליה כלומר קמאי דידי ואנא זבינתה מיניה מהימן. ואיכא למידק כיון דירד בה בחיי הבעל היאך תעלה לו חוקה לעולם לאחר מכאן. ומיהו לדעת מי שסובר דכל היורדין ברשות נאמנים לומר אחר כך קניתיו ממך ובלבד בשההזיק שלש שנים אחר עבור זמן הרשות כמו שכתבתי למעלה הכא נמי ניחא אלא לדעת מי שסובר בכל היורדין ברשות שאין חזקה עולה להם לעולם דכל הטוען בדבר חדש עליו הראיה הכא מאי איכא למימר. וראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב דהכא בשאין עדים לאשה שירד בה בחיי הבעל ולפיכך צריכה למחות בחיי הבעל כדי שיהו לה עדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר מכאן והיינו דאמרינן אשת איש צריכה למחות דאלמא בעודה אשת איש צריכה למחות ולאו דוקא למחות אלא להודיע לעדים ולהראותם שזה אוכל את הקרקע עכשיו בחיי בעלה והודעתה לעדים קרי מחאה. ואינו מחוור בעיני כל הדרך דכיון דאמר רב אין מחזיקים בנכסי אשת איש ממילא ידעינן דאפילו מת הבעל אין מחזיקין כלומר שלא עלתה חזקה למי שהתחיל להחזיק בהו בחיי הבעל ומאי צריכה למחות והוה ליה למימר אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואפילו נתאלמנה או נתגרשה וכענין שאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל דאי משום עצה טובה מאי שנא דאשמועינן גבי יורד ברשות בנכסי אשת איש ולא אשמועינן גבי כל שאר יורדין ברשות גבי משכנתא דסורא ובמוריד את חברו לפירות ועוד שכל מקום שאמרו צריך למחות היינו שלא תעלה לו אכילה זו לחזקה וכאן הוא בהפך שאכילה זו מבטלת חזקתו. ויש מי שתירץ שזה אינו כשאר היורדים ברשות שירדו בשעה שאין להם בו חזקה אבל זה אפשר שמתחלה לקחה ממנה אף על פי שבחיי הבעל לא היה לה למחות לא מפני שיורד ברשות אלא מפני שהיא סומכת על בעלה הלכך מיד כשמת הבעל היה לה למחות וכיון שלא מיחתה ודאי מעיקרא זביני זבנה ניהליה. ולפי פירוש זה מאי אשת איש צריכה למחות לומר שלזה שהחזיק בשדה בחיי הבעל צריכה למחות מיד כשמת הבעל כדי שלא יטעון עליה שהיא מכרה לו כשהיא אשת איש.