מסכת בבא בתרא דף כ״ו עמוד ב׳

שהחזיקו בו רבים לעשותו להן דרך אסור לקלקלו אע"פ שהוא של יחיד ואנא נמי הא אחזיקי ליה:

לבתר דנפק רב פפא:

אמר רב הונא אמאי לא אמרי ליה:

בתוך שש עשרה אמה לאילן הויא חזקה דאילן אבל חוץ לשש עשרה אמה אין חזקתו חזקה שאע"פ ששרשיו מתפשטין כ"ה אמה אינן יונקין אלא בתוך ט"ז אמה סמוך לאילן וכדאמרינן לקמן ואנא הוא חוץ לט"ז אמה קייצנא:

הדייבא דמן הדייב:

לא נהנין מדרבנן:

ולא מועלין אם נהנה לא מעל אלמא לא קדשי:

מידי איריא מסקנא דקושיא הוא כלומר מכולה לאו איריא היא לא למשמע מינה בתר אילן ולא למשמע מינה בתר קרקע דטעמא משום דהנך שרשים גידולים הבאים לאחר שהוקדש האילן הוא ואיכא למ"ד במס' מעילה אין מועלין בגידולין אפי' שרשי הקדש בשדה הקדש. לא נהנין איצטריכא ליה:

עד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו כו' תימה מאי מייתי מרב יהודה דרבים שאני דאי לאו הכי קשיא מתני' דקתני קוצץ ויורד ופירש ר"ח וריב"ם דרבים החזיקו במצריה דרב הונא וברשותו דאי לאו הכי אין חזקתו מועלת כדמשמע בהמניח (ב"ק דף כח. ושם) ואתא רב הונא וקא חפר ברשות הרבים וקצץ שרשים דרב פפא ומשום הכי פריך מדרב יהודה דכיון שהחזיקו בו רבים אינו רשאי לחפור והא דקאמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה וכו' ה"פ כלומר כי קאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ה"מ תוך ט"ז אמה אבל חוץ לט"ז אמה מותר לקלקלו כיון שמניח ט"ז אמה כדין רשות הרבים ובסוף חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא דף ס:) דאסר רבי יוחנן לאדם שכנס תוך שלו להחזיר כתלים במקומן אע"ג דאיכא רווחא כדמשמע התם אליבא דר"ל הכא איכא רווחא רווחא דקאמר התם שאינו סותם כל רשות הרבים אבל ליכא רווחא ט"ז אמה אבל אי איכא רווחא ט"ז אמה מודה רבי יוחנן דמותר לקלקלו ומחזיר כתלים למקומן כדאמר הכא ומיהו קשה מאי קאמר רב פפא אמרי ליה מכולהי מאי כולהי ומפרש ה"ר מנחם דמכולהי היינו מכל הני דתנן אם האילן קדם לא יקוץ ספק כו' ולא יכלי ליה שהיה דוחה אותו דמיירי באילן עצמו אבל השרשים יקוץ ור"ת מפרש דרב הונא היה קוצץ ולוקח השרשים לעצמו וא"ל רב פפא מאי האי כלומר למה אתה לוקח השרשים לעצמך א"ל דתנן קוצץ ויורד וכיון שבדין אני קוצץ כמו כן יהו העצים שלי ואמרי ליה מכולהי היינו הנהו דמייתי הכא וההיא דמייתי לקמן שרשי אילן הדיוט הבאים כו' דמינה מוכח לקמן דהעצים שלו דקתני במתני' היינו של בעל האילן ולא יכלי ליה שדחה לו כדדחי ליה לקמן עד דא"ל מרב יהודה כו' דנהי שלא תועיל חזקתי כחזקת רבים לענין שלא תהא רשאי לקוצצו לענין זה מיהא תועיל שיהו העצים שלי ומסיק אמאי לא אמרי ליה חוץ לשש עשרה יש להיות העצים שלי כדאמר רבינא לקמן כאן תוך שש עשרה כו':

אלא הכא בגידולין הבאין לאחר מכאן ויש ספרים דגרסי מידי איריא הא בגידולין וכל זה מדברי המקשה כלומר על כרחך לא תוכל לפשוט מכאן דבגידולין הבאין לאחר מכאן איירי ואי בתר אילן אזלינן רישא אשמועינן דאין נהנין וסיפא אשמועינן דאין מועלין ואי בתר קרקע אזלינן רישא אשמועינן דאין מועלין וסיפא דאין נהנין בגידולין וא"ת ההיא בבא דאשמועינן דאין מעילה בגידולין לשמעינן של הקדש הבאין בשל הקדש דהוי רבותא טפי וי"ל דנקט הכי משום אידך בבא דאשמועינן דאין נהנין דהוי רבותא טפי שאין הכל של הקדש ור"ח לא גריס אלא והמתרץ הוא דקאמר הכי דמוקי סיפא דאין מעילה בגידולין והא דלא נקט דשל הקדש בשל הקדש משום דבעי למינקט דומיא דרישא דאין הכל דהקדש אלא חד דהקדש וחד דהדיוט אבל אי בתר קרקע אזלינן ורישא אשמועינן דאין מעילה בגידולין ליתני רישא של הקדש בשל הקדש דאין מיושב כל כך לומר תנא רישא אגב סיפא כמו תנא סיפא אגב רישא:

רבינא אמר לא קשיא כאן תוך ט"ז כו' רישא בתוך ט"ז אמה דבתר אילן אזלינן וסיפא חוץ לט"ז אמה דבתר קרקע אזלינן ואם תאמר וליתני אידי ואידי תוך ט"ז וליתני סיפא מועלין אי נמי אידי ואידי אחר ט"ז וליתני ברישא מועלין וי"ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט"ז אמה בין חוץ לט"ז אמה לא נהנין ולא מועלין:

גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים פי' ר"ח משום דאין מביאין גזל על גבי המזבח שנאמר אני ה' שונא גזל בעולה (ישעיהו ס״א:ח׳) וכתיב והבאתם גזול וגו' (מלאכי א׳:י״ג) ולית לן דעולא דהא בהדיא פסקינן כרבי יוסי דאמר זה נוטע בתוך שלו כו' וא"ת לפירושו עולא כמאן סבר דכרבנן נמי לא הוי דרבנן לא בעו הרחקה אלא ד' אמות ולעולא שש עשרה אמה וי"ל דעולא הוי מוקי מתניתין בצונמא כדמוקי לה בריש פירקין ולהכי לא בעי אלא ד' אמות ומיהו קשיא לרבי יצחק דפריך לקמן לעולא מהקונה אילן וקרקעו מביא וקורא מאי לאו כל שהוא ומאי קושיא שאני התם שקנאו ולא הוה גזלן ונראה כפי' הקונטרס דאע"ג דמותר לסמוך אין מביאין ממנו בכורים דבעינן אשר תביא מארצך ולקמן דאמר אילן הסמוך מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לא קאמר שעל מנת כן הנחיל שיהא מותר לסמוך דבלאו הכי שרי אלא על מנת כן הנחיל שיהא חשוב כמו מארצך ויכול לומר אשר נתת לי:

עשר נטיעות המפוזרות כו' בסוכה (דף לד.) אמר עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני ודוקא עשר לתוך בית סאה אבל פחות אין צריכין חרישה כל כך וכן נמי אם היו בבית סאה יותר מעשר נטיעות אין חורשין לפי שעומדין ליעקר:

בתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה כאן לאחר שש עשרה. יש מי שפירש, דדברי רב פפא הן, והכי קאמר כשהיה קוצץ, וסמיך אמתניתין דקתני היה חופר בורות שיחין ומערות קוצץ ויורד, היה לי לומר דלא שרי במתניתין אלא בחופר חוץ לשש עשרה, שאין האילן נפסד בכך, דאין כח יניקתו מתפשט אלא עד שש עשרה, ולפיכך קוצץ ויורד. אבל תוך שש עשרה אסור, דמפסיד הוא באילן עצמו, ורב הונא תוך שש עשרה היה חופר. ואינו נראה כלל, חדא דאם היו שרשין יוצאים לתוך שדה חברו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב את המחרישה, ודאי אפילו תוך שש עשרה הוא, שלא עלתה על דעת שיהא זה מפסיד שדהו שלא יוכל לזרעו, דאם איתא לכולי עלמא היה אסור ליטע סמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה לרבנן, מהא דאמרינן מרחיקין את האילן מן הבור, והבא לסמוך אינו סומך, דהא קאי ניזק, אלא ודאי מעמיק הוא שלשה כדי שלא תעכב את המחרישה ואפילו תוך שש עשרה ובמקום שאמרו מעמיק שלשה משום מחרישה אמרו שאם היה חופר בורות קוצץ ויורד. ועוד דסתמא קתני, ואם איתא לא הוה תנא מסתם לישניה בכל כי הא. אלא לא דברי רב פפא הן, אלא דברי רב הונא, ותשובה היא על מה שהשיב לו רב פא מדברי רב יהודה, והכי קאמר, כי אמר ליה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אמאי לא אמרינן ליה הני מילי בחופר ומקלקל תוך שש עשרה אמה, משום דדרך הרבים שש עשרה אמה, אבל אני כבר הנחתי להם דרך רחב שש עשרה וחוץ לשש עשרה אני חופר. ואם תאמר והא הא דרב יהודה על כרחין לית ליה ליה שיעורא, דהא בשילהי פרק חזקת (בבא בתרא ס, ב) פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בכנס אם יכול להחזיר כותלים למקומן אם לאו, ריש לקיש אמר כנס מחזיר כותלים למקומן ורבי יוחנן אמר כנס אינו מחזיר כותלים למקומן, ואמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן כדרב יהודה דאמר רב יהודה דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, וריש לקיש סבר הני מילי היכא דליכא רווחא אבל איכא רווחא לא, אלמא לרבי יוחנן הא דרב יהודה אפילו בדאיכא רווחא היא, ורווחא דדרך הרבים היינו שש עשרה אמה. וי"ל דהתם לאו רווחא שש עשרה אמר קאמר, דשש עשרה אמה היינו דרשות הרבים דאורייתא, אבל רווחא כדרך שרגילין הרבים להניחן ושיספיק להן לעגלות דקרונות קאמר, אי נמי י"ל, מנא לן דרב הונא בריה דרב יהושע בההיא כרבי יוחנן סבירא ליה, דילמא כריש לקיש.

אמר עולא אילן הסמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואינו מביא ביכורים. ואם תאמר והא דקתני לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן מרחיק ארבע אמות, אלמא בארבע אמות סגי. ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש אין מביאין ממנו בכורים, אין צריך להביא, לפי שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי, לא קשיא מידי, דאיכא למימר דאיהו נמי לא אמרה אלא לענין בכורים. אבל לפירושו של ר"ח ז"ל שפירש דגזלן גמור קאמר, ואסור להביא ממנו בכורים משום דכתיב (ישעיה סא, ח) שונא גזל בעולה, קשיא. וי"ל דעולא מוקי לה למתניתין בדמפסיק צונמא, כדאוקימנא לה לעיל בריש פרקין.

שרשי אילן של הדיוט המתפשטים בקרקע של הקדש כל שבתוך שש עשרה אמה לאילן לא נהנין ולא מועלין וכל שאחר שש עשרה אמה מועלין בהם ושרשי אילן של הקדש המתפשטין בקרקע של הדיוט כל שבתוך שש עשרה אמה לאילן מועלין בה וכל שאחר שש עשרה אמה לא נהנין ולא מועלין וכל שאמרו מועלין בו לא סוף דבר במה שהיה שם בשעת ההקדש אלא אף בגדולים הבאים לאחר ההקדש שיש מעילה בגדולים כמו שיתבאר במקומו מעתה הקדיש אילן ואח"כ הוציא פירות כל פירותיו הקדש וכן כיוצא בזה:

אילן הסמוך למצר של שדה חברו בתוך שש עשרה אמה אע"פ שזה יונק משדה חברו אין זה נקרא גזלן ומעתה מביאין ממנו בכורים ואפשר לומר בו אשר נתת לי ואפילו סמך בכדי שהוא צריך להרחיק כגון תוך ארבע אמות אין יניקתו מ"מ מונעתו שלא להביא ממנו בכורים וכן אילן שנופו נוטה על שדה חברו שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שלא יקפידו זה על זה בדקדוקים אלו:

בזמן שבית המקדש קיים הוסיפו חכמים בדין שביעית שיהו מתחילין באיסורה ערב שביעית ולא יהו חורשין בששית אלא בשדה אילן עד עצרת ובשדה לבן עד הפסח ומ"מ נטיעה והברכה והרכבה אף בזמן הזה אסורות בערב שביעית אא"כ נקלטה שלשים יום קודם ראש השנה והוא שניטעה או הוברכה והורכבה שתי שבתות קודם אלול שסתם קליטה שתי שבתות:

נטיעות הרכות הקרובות לבא לידי הפסד כשמתרשלין בעבודתם אף בזמן שבית המקדש קיים התירו חכמים לחרוש להם בתוספת שביעית בכדי יניקתם כדי שלא יפסדו עד ראש השנה ושיעור יניקתם מפורשת להם מהלכה למשה מסיני לעשר נטיעות בית סאה שהוא חמשים על חמשים כשנטיעתם משוערת באותו בית סאה בשוה וכן כל נטיעה לפי חשבון זה והוא שאמרו עשר נטיעות מפוזרות בבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ופירוש מפוזרות הוא שהם מפוזרות שם לארכו ולרחבו כלן בשוה הא אם היו שם יותר מעשרה בבית סאה אסור לחרוש בשבילם שמתוך שאין יניקתם מספקת הרי הם כעקורים ואם אין שם עשרה אין חורשין כל בית סאה אלא בכדי מה שצריך להם לפי חשבון זה ונמצאת למד שהנטיעה אין יניקתה מתפשטת בסביבותיה אלא בכדי קרקע שיש בשבורו מאתים וחמשים אמה שהרי שבורן של חמשים על חמשים אינן אלא אלפים וחמש מאות:

אבל אילנות הגדולים יונקים ביותר שאע"פ שאדם נוטע הילדות עשרה בבית סאה מ"מ אחר שנשלם גדולן אדם עוקרן ומרחיב את מקום מטען עד שיעור שלשה לבית סאה והוא שאמרו בשדה אילן שביארנו שחורשין בו ערב שביעית עד עצרת איזהו שדה אילן כל שלשה אילנות לבית סאה המפוזרין שם לארכו ולרחבו בשוה ואפילו היו של שלשה בני אדם מצטרפין להיות שדה אילן ולחרוש כל בית סאה בשבילן עד עצרת של ששית אלא שיש בזו תנאים אחרים יתבארו במקומם ואם לאו אין חורשין אלא בכדי צרכן והוא תחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו והשאר נדון כשדה לבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח:

בד"ה עד דאמרי ליה כו' ומפרש הר"ר מנחם דמכולהו כו' אם האילן קודם לא יקוץ כו' עכ"ל ק"ק לפירושו דהדרא קושיין לדוכתין דמאי מייתי מלא יקוץ דע"כ באילן עצמו קמיירי אבל בשרשים שרי לקצוץ דאי לאו הכי קשיא מתני' דקתני קוצץ ויורד אהך מתני' דלא יקוץ ולפי' ר"ת ניחא ודו"ק:

בד"ה גזלן הוא כו' דרבנן לא בעי הרחקה אלא ד' אמות כו' עכ"ל פי' היכא דלא קדמו חבירו בבור סגי בהרחקת ד"א כדקתני במתני' דהכא וכרבנן אתיא דלר"י זה נוטע בתוך שלו כו' וק"ל:

בא"ד וי"ל דעולא הוה מוקי מתני' בצונמא כדמוקי לה בר"פ כו' עכ"ל מיהו ע"כ סיפא דמתני' דקתני היו שרשין יוצאין כו' מיירי באין צונמא מפסיק קשה דמשמע משום כדי שלא יעכב המחרישה מעמיק שלשה טפחים אבל גזלן לא הוי וי"ל דמיירי מתני' בחוץ לט"ז אמה וק"ל:

ד"ה גזלן הוא וכו' ונראה כפי' הקונטרס דאע"ג דמותר לסמוך וכו' ר"ל ולא הוי גזל ואפי' הכי אין מביאין ממנו בכורים משום דבעינן מארצך וכו' אלא שיש לדקדק הא בהדיא אומר עולא אילן הסמוך למיצר וכו' גזלן הוא וכו' ונראה דלפי זה הוי פירושו האילן הוא גזלן כלומר שהוא יונק משדה אחר וגוזל היניקה אבל אין ר"ל שבעל האילן נקרא גזלן ואין לזה דין גזל שהרי מותר לסמוך ולא בעי הרחקה כולי האי בין לרבי יוסי בין לרבנן וק"ל:

אמרי ליה טובא ולא יכילי ליה עד דאמרי ליה מצר שהחזיקו בו רבים כו'. פירוש הוא היה חופר בצד המצר והמצר היה שביל של כרמים ומפני החפירה היה השביל מתקלקל כי עפר המצר היה נותן לתוך חפירה והמצר הולך וקצר. הראב"ד ז"ל. וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: פירוש האי מצרא מצר שהחזיקו בו רבים הוה וכיון דאמר ליה אנא בורות שיחין ומערות קא חפירנא משום הכי אמר ליה מצר שהחזיקו בו רבים הוא ואסור לקלקל ולעשות בו בור שיח ומערה בתר דנפק אמר רב פפא אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה כאן לאחר שש עשרה אמה כלומר הא דתנן חופר ויורד והעצים שלו לאחר שש עשרה אמה הוא דלא קא מפסיד בעל אילן כלום דחוץ שש עשרה אמה לא יניק אבל לתוך שש עשרה אמה אינו יכול לחפור ולירד יותר משלשה טפחים מפני שמפסיד שרשי האילן על בעל האילן משום דבתוך שש עשרה יניק ועל מנת כן תיחם יהושע בן נון את הארץ. עד כאן. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וזה לשונו: בתר דנפיק רב פפא אמר רב פפא גופיה כשאמר לי אנא בורות שיחין ומערות כו' ולמה לא אמרתי לו שלא אמרה המשנה אלא חוץ שש עשרה אמה לאילן כו'. ועל זה הדרך מתפרשים כל שש עשרה אמה הנזכר בשמועה זו עד תירוצו של רבינא בענין שרשי אילן של הדיוט הבאים בשל הקדש דתריץ רישא בתוך שש עשרה אמה שהם של בעל האילן על כן לא מועלין וסיפא חוץ לשש עשרה אמה והם לבעל הקרקע שהוא הדיוט על כן לא מועלים ותנא בעי למתני לא נהנין ולא מועלים ולהכי תנא רישא בתוך שש עשרה אמה וסיפא חוץ לשש עשרה אמה. עד כאן לשונו. והרשב"א ז"ל הקשה על פירושם שפירשו דדברי רב פפא הם דאינו נראה כלל חדא דאם היו שרשים יוצאים לתוך שדה חברו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב את המחרישה ודאי אפילו תוך שש עשרה אמה הוא דלא עלתה על דעת שיהא זה מפסיד שדהו שלא יוכל לזרעו דאם איתא לכולי עלמא היה אסור ליטע סמוך לשדה חברו תוך שש עשרה אמה לרבנן מיהא דאמרי מרחיקים את האילן מן הבור והבא לסמוך אינו סומך דהא קאי ניזק אלא ודאי מעמיק הוא שלשה כדי שלא תעכב את המחרישה ואפילו תוך שש עשרה ובמקום שאמרו מעמיק שלשה משום מחרישה אמרו שאם היה חופר בורות קוצץ ויורד. ועוד דסתמא קתני ואם איתא לא הוה תנא מסתם לישניה בכל כי האי. אלא לא דברי רב פפא הן אלא דברי רב הונא ותשובה היא על מה שהשיב לו רב פפא מדברי רב יהודה. עד כאן לשונו. אמר ליה תניתוה שרשי אילן הדיוט הבאים בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא דהני שרשין בתר אילן שדינן להו משום הכי לא מועלין דהא של הדיוט הן ולא נהנין משום חומרא בעלמא אלא אי אמרת בתר קרקע אזלינן אמאי לא מועלים. ולטעמיך אימא סיפא ושל הקדש הבאים בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין אי אמרת בשלמא הני שרשים בתר קרקע שדינן להו משום הכי לא מועלין דהא קרקע הדיוט היא ולא נהנים חומרא בעלמא אלא אי אמרת בתר אילן אזלינן אמאי לא מועלין אלא לאו שמע מינה מסיפא דבתר קרקע אזלינן וכיון שכן קשיא רישא אסיפא. ופריק לעולם רישא וסיפא בתר אילן אזלינן וסיפא דקתני אין מועלין בו בגידולים הבאים לאחר שהקדישו האילן עסקינן וקסבר אין מעילה בגידולין אלא בשרשים שהיו בעת שהקדישו את האילן הוא שמועלין אבל בשרשים הבאים לאחר מכאן אין מועלין. ויש לפרש הכא בגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן כלומר הך שרשי אילן דקתני לאו שרשי אילן עצמו אלא שרשי גידולי האילן הוא דכיון דגידולי עצמן אין בהם מעילה גם שרשיהם אין בהם מעילה אבל שרשי האילן עצמו כיון שהאילן עצמו יש בו משום מעילה ולעולם שרשי אילן כאילן דמו והפירוש הראשון הנכון הוא. עד כאן לשון הר"י ן' מיגש ז"ל. אלא בגידולין הבאים לאחר מכאן ולא אתא לאשמועינן אלא דאין נהנים וקשיא לרשב"א אם כן תפשוט דבתר קרקע אזלינן דאי בתר אילן כיון דאשמועינן ברישא דאין נהנים כל שכן בסיפא. ויש לומר דאצטריך רישא וסיפא חדא לאשמועינן דאין נהנים וחדא לאשמועינן דאין מעילה בגידולים כדמפרש בתוספות. עד כאן מגליון תוספות. הא דתנן עשר נטיעות המפוזרות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה לאו למימרא דאי הוו פחות מעשר לבית סאה אין חורשים אותה דהא תנן שלשה אילנות לבית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן דאלמא שלשה נמי לכל בית סאה חורשים כל בית סאה בשבילן עד ראש השבה דשדה אילן מקרי אלא האי דקתני עשר נטיעות למימרא דאי הוי יותר מעשר לתוך בית סאה לא מקרי שדה אילן ואין חורשים בית סאה בשבילן כיון דכל חד מינייהו לא שביק ליה רווחא כדי חיותיה הויא ליה כעצים והוה ליה אותו בית סאה כשדה לבן שאין חורשים בערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה והיינו טעמא שחורשים בערב שביעית שדה אילן עד ראש השנה משום דאי לא חרשי לה פסדי לגמרי. ויש לומר דהא דקתני עשר נטיעות לתוך בית סאה חורשים כו' דעשר דוקא אבל פחות מעשר לתוך בית סאה מפוזרים נינהו ולא מקרי אותה בית סאה שדה אילן. ואי קשיא לך הא דתנן שלשה אילנות לתוך בית סאה דשמע מינה דשלשה אילנות נמי לתוך בית סאה שדה אילן מקרי. התם אילנות הכא נטיעות דאילנות כיון דגדולין נינהו תלתא ינקי לכולה בית סאה כדעולא והוה ליה שדה אילן אבל נטיעות כיון דקטיני נינהו עשר הוא דינקי לכולה בית סאה והוה ליה שדה אילן פחות מעשר לא ינקי לכוליה בית סאה והוה ליה שדה לבן דהא מפוזרים נינהו ואין חורשים אותה עד ראש השנה. וזה הפירוש הוא הנכון הר"י ן' מיגש ז"ל. אילן דעולא נותנין לו שלשים ושתים אמה בין שני הצדדים שש עשרה אמה לכל צד ומקום האילן אמה הרי שלשים ושלש וכן בארבע צדדיו הרי שלשים ושלש על שלשים ושלש והם אלף שמונים ותשע. ולענין המשנה שלשה אילנות של שלשה בני אדם בשדה אחת מצטרפין וחורשים כל בית סאה בשבילן עד העצרת ואית דגרסי עד ראש השנה ואתיא כמשנה אחרונה שהתירו כל אותם פרקים. בית סאה מרובע חמשים על חמשים אמה והם אלפים וחמש מאות בתשברתא כמה מטי לכל חד וחד תמני מאה ותלתין ותלתא ותילתא האי לא הוי כדעולא. אלא האי דעולא לאו במרובע אלא בעגול וכי מפקת מאלף שמונים ותשע ריבעא פשו להו שמונה מאות ושבע עשרה פחות רביע אמה. ואכתי לא הוי כדעולא דשיעורא דמתניתין עדיף מדעולא לכל חד וחד משלשה אילנות שש עשרה אמה ושליש אמה ורובע אמה כמה דיש משמונה מאות ושבע עשרה פחות רביע אמה עד תמני מאה תלתין ותלתא ותילתא עתה תצרף זה היתרון לשלשה אילנות יעלו חמשים אמה פחות רביע כי שלש פעמים שש עשרה הרי ארבעים ושמונה ושלש פעמים שליש אמה הרי אמה הרי ארבעים ותשע ושלש פעמים רביע אמה הם אמה פחות רביע נמצא היתרון השנוי במשנה על של עולא הוא חמשים אמה פחות רביע והיינו פלגא דאמתא כמין גמ"א לבית סאה מרובע כי כשתטול משם רצועה של חצי אמה ברוחב על פני כל המזרח ועל פני כל הדרום מבית סאה מרובע שהוא חמשים על חמשים יעלה חמשים על חמשים אמה פחות רביע אמה ואותו רביע אמה החסר הוא מקרן מזרחית דרומית כי אותו הקרן אם תחשוב אותו למזרח לא תחשוב אותו לדרום והיינו דאקשי ליה אכתי פש לה פלגא דאמתא שהמשנה מוספת ביניקת האילנות פלגא דאמתא לתלתא אילנות ואמר ליה היינו דעולא לא דק ולמימרא לא דק מפני שהוא מחליב אותו בהבאת ביכורים יותר מן המשנה. צורת בית סאה מרובע כשתטול ממנו רצועה כמין גמ"א ברוחב חצי אמה ותעלה חמשים פחות רביע מפני הקרן כאשר כתבתי זהו צורתו למען תלמד*). עד כאן לשון הראב"ד ז"ל בחדושיו.

תוס' ד"ה גזלן כו' דאע"ג דמותר לסמוך עיין בר"ש ריש בכורים: