מסכת בבא בתרא דף קט״ז עמוד א׳

כי על זה בחרת מעוני טוב לך במכות הללו ממה שהיית עני דעשיר היה דלא מצינו שהפסיד איוב א׳:כ״אלא בהמות אבל קרקעות וכסף וזהב לא הפסיד אע"ג דקאמר ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה (איוב א) מתנחם היה על הפסדו שלא היה לו לחוש שבמותו לא יוליך כלום עמו כדכתיב בקהלת ומאומה לא ישא בעמלו שיולך בידו והא דכתיב (רישיה דקרא) (איוב מ״ב:י״א) ויתנו לו איש קשיטה אחת ונזם זהב אחד לא מפני שהיה עני אלא דורון היו מביאין לו:

מלמד שהתנו השבטים עם שבט בנימן וכו' פירש ר"ח והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, שהתנו שכל אשה שישאו משאר השבטים והיא בת נחלה שתשאר הנחלה לאחי אביה. ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דבגירסת הספרים יש שלא תירש בת הבן עם האחים. ועוד דזה אינה ירושת פליטה לבנימן ושלא ימחה שבטם מישראל, אלא שלא יוסיפו על שבטם נחלה על נחלתם. ור"ש ז"ל פירש, שהתנו שבת הבן היורשת עם האחים משבט בנימין, אם תנשא לאחד מן שאר השבטים שלא תירש עם האחים אבל בת יורשת שלא במקום בנים תירש, שאין דעת המת נוחה שנעקור נחלתו מזרעו, וזה עיקר. והוצרכו להתנות בכך, מפני ששבט בנימין מספר עכשיו מועט ונחלת בנות הבנים מרובה ויורשת הרבה, ואם תנשאנה לשאר השבטים כמעט לא תשאר להם פליטה בנחלתם מחמת ירושת הבנות.

מה שנתגלגל כאן בר' יוחנן שהיה מביא עצם המת אע"פ שידוע שהיו אוכלים חוליהם בטהרה כבר ביארנו במסכת ברכות שפחות מכשעורה היה שאינו מטמא במגע ובמשא ויש מפרשים אותו על השן שאינה מטמאה אלא כשהיא מחוברת עם המת וזו כבר נתלשה:

לעולם יהא לבו של אדם בטוח שהתפלה כשהיא נעשית כתקנה מבטלת את הגזרה ומי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו או אחד ממיני הצרות ילך אצל חכם וילמוד הימנו דרכי התפלות ויבקש רחמים שנאמר חמת מלך וכו' ואיש חכם יכפרנה:

גמרא הא דידיה הא דרביה הא דלא תרצינן הכי אדריב"ל משום דסמכינן אמאי דא"ר יוחנן משום רשב"י דהיינו רביה. מחידושי הרמב"ן:

תוס' בד"ה כי על זה כו' בעמלו שמוליך בידו והא דכתיב ויתנו לו איש גו' כצ"ל ובגליון על לא ישא בידו בעמלו שמוליך בידו רישא דקרא ישוב ללכת כו' וק"ל:

מלמד שהתנו השבטים עם שבט בנימין כו' פירשו רבינו חננאל ז"ל והרא"ם ז"ל שהתנו שכל אשה שישאו משאר השבטים והיא בת נחלה שתשאר הנחלה לאחי אביה. ואינו מחוור בעיני כלל חדא דבגירסת הספרים יש שלא תירש בת הבן עם האחים. ועוד דזאת אינה ירושת פליטה לבנימין ושלא ימחה שבטים מישראל אלא שלא יוסיפו על שבטם נחלה על נחלתן. ורש"י ז"ל פירש שהתנו שבת הבן היורשת עם האחים משבט בנימין אם תנשא לאחד מן שאר השבטים שלא תירש עם האחים אבל בת יורשת שלא במקום בנים תירש שאין דעת המת נוחה שנעקור נחלתו מזרעו וזה עיקר והוצרכו להתנות בכך לפי ששבט בנימין מספרם עכשיו מעט ונחלת בנות הבנים מרובה ויורשת הרבה ואם תנשאנה לשאר השבטים כמעט לא ונשאר להם פליטה בנחלתם מחמת ירושת הבנות. ואלו איתיה ליצחק קודם. תמה אני בדברי רבא וכי רבא אין לו משמוש נחלה וצריך עיון. עד כאן.

מַה לְּבַת־בְּנוֹ, שֶׁכֵּן יָפֶה כֹּחָהּ בִּמְקוֹם הָאַחִים, תֹּאמַר בְּבִתּוֹ, שֶׁהוּרַע כֹּחָהּ בִּמְקוֹם אַחִים. קשה למה לא אמר לו רבן יוחנן בן זכאי דבר זה מעיקרא ולמה הביא לו מקודם פסוק (בראשית לו, כ) אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר? ונראה לי בס"ד כשהביא לו פסוק אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר היתה כונתו לומר לו פירכה זו שרמז אותה לו בזה דבא ללמדו שמצינו בהאי קרא דהיורש של הבן גדול כוחו לגבי האחים שהם דודיו לירש עמהם נכסי זקינו כאשר נמצא כאן דבן צִבְעוֹן ירש עם דודיו מה שאין כן הבת הורע כוחה לגבי אחיה שאינה יורשת עמהם ובזה רמז לו הפירכה ולא אמרה בפירוש אלא טמנה ברמז מפני כי ידע רבן יוחנן בן זכאי שזה הצדוקי ודאי לא ישיג כונתו להבין הפירכה הזאת מכח זה הפסוק שאמרו אליו ולכך יפתח פיו כנגדו לומר 'רַבִּי בְּכָךְ אַתָּה פּוֹטְרֵנִי' וכאשר היה כן באמת ואז יבא רבן יוחנן בן זכאי לבזותו ולומר לו אם אתם דברים שלי לא ידעתם ולא השגתם כונתי ועומק דברי איך תשיגו עומק דברי תורתינו הקדושה דברי אלקים חיים?! וכן עשה אחר כך דחרפו ואמר לו 'שׁוֹטֶה! וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁלָּכֶם' ואז בסוף הגיד לו הפרכה בפירוש מַה לְּבַת־בְּנוֹ שֶׁכֵּן יָפֶה כֹּחָהּ בִּמְקוֹם הָאַחִים תֹּאמַר בְּבִתּוֹ שֶׁהוּרַע כֹּחָהּ בִּמְקוֹם אַחִים. ובאמת כבר רמז לפרכה זו בהזכיר לו הפסוק 'אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר' דשם נראה דיורש של הבן גדול כוחו לגבי האחים שהם דודיו ואם כן מזה יבין לענין זה לומר בת בנו שאני משום דגדול כוחה לגבי דודיה האחים שיורשת עמהם אבל בת האב הורע כוחה דאינה יורשת עם אחיה בני אביה ולכן אמר 'קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה' כלומר על ענין שלו שהוא בא לדון בו קל וחומר 'קָרָא הַמִּקְרָא הַזֶּה' קריאה דוקא ולא ביאר לו מה כונתו לומר בזה.

וְלֹא תְּהֵא תּוֹרָה שְׁלֵמָה שֶׁלָּנוּ כְּשִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁלָּכֶם נראה לי בס"ד כונתו על הקבלה והמסורת אשר הצדוקים מכחישים בה ולא יאמינו שהיא מקובלת ומסורה מן משה רבינו ע"ה אלא אומרים החכמים בדו אותה מלבם ח"ו ואלו הצדוקים הבל יפצה פיהם! כי באמת תורתו של משה רבינו ע"ה המשובח במדת הענוה הגדולה הנקראת 'מה' דכתיב וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו 'מְאֹד' (במדבר יב, ג) גימטריא 'מה' שהוא תכלית ענוה כי אמר וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז). ולזה אמר תּוֹרָה שְׁלֵמָה תיבת שְׁלֵמָה מורכבת משני תיבות 'של מה' רצונו לומר תורה של משה רבינו ע"ה המשובח במדת מה שלנו היא עתה ולא בדינו דבור אחד מלבינו.

כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה (במדבר כז, ח). קשא כיון דאיירי במי שנשא אשה דהא לא אמר 'כָּל שֶׁאֵינוֹ נוֹשֵׂא אִשָּׁה' אם כן זה שנשא ולא הוליד מה בידו לעשות? ונראה לי דודאי אם הוא עקר אין זה בכלל אך נשא אשה והמתין לה עשר שנים ועם כל זה לא נשא אשה אחרת כדי שיוליד או שהוליד ומתו בעונו על זה קאמר מלא עליו עברה. והא דאמר לשון 'עֶבְרָה' דאיש ואשה שזכו י־ה ביניהם (סוטה יז.) שמאיר שם י־ה בנרנח"י [בנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שלהם וחמש פעמים שם י־ה עולים מספר ע"ה [15×5=75] אשר בהשפעתם זוכה להוליד בן דתרגומו בר ולכן אמר מָלֵא עָלָיו 'עֶבְרָה' שהוא צירוף 'בר ע"ה'. או יובן 'עֶבְרָה' בהפוך אתוון 'בערה' כי לא זכו אש אוכלתן ואז יהיה להם תבערה. גם 'בה' של 'עֶבְרָה' עולים ז' ואז עברה הוא 'זרע' וכיון שזה חסר זרע שאין לו בן ליורשו מָלֵא עָלָיו עֶבְרָה.

וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא אָזִיל לְבֵי טַמְיָא אֶלָּא לְמַאן דְּשָׁכִיב בְּלָא בְּנֵי (ירמיה כב, י). הנה ודאי כונת הגמרא הוא דשכיב בלא בן זכר ואין רצונו לומר בלא בני כלל דאין לו אפילו נקבות דהא מייתי עלה מה שאמר רב יהודה בשם רב להולך בלא בן זכר וזה ברור ועיין בהרי"ף ז"ל. אך מאמר זה צריך ביאור למה קשה עליו המת בלא בן זכר אף על גב דיש לו זרע נקבה? ונראה כי לבו נשבר וחלש דעתיה על כי אין לו זרע שיאמר עליו קדיש אחר פטירתו כי ידוע הקדיש בתרא דברכו דקודם עלינו לשבח מציל אב ואם מדין גיהנם וגם מעלה אותם מדרגה אחר מדרגה והבת לא אפשר לומר קדיש.

אֶלָּא דָּוִד, שֶׁהִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ, נֶאֶמְרָה בּוֹ 'שְׁכִיבָה' נראה נרמז זה בשמו הטוב דָּוִיד ביו"ד הוא דו י"ד דהיינו דו רצונו לומר שתים וי"ד רצונו לומר כח מלשון וְלֹא הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס (יהושע ח, כ) כי גם אחר שנפטר מעולם הזה עדיין שתי כוחות מחוברים יחד שהם כחו וכח בנו. אי נמי יד מלשון מקום כמו מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב) וכן 'יַד אַבְשָׁלֹם' רצונו לומר מקומו ומקום בנו. אבל יוֹאָב הוא 'ב' אוי' דהיינו אוי מצד חסרונו מן העולם ואוי על חסרון המגיע מצד בנו דאינו ראוי כמוהו. או יוֹאָב 'וי אב' שיש לו וי מצד בנו שלא היה כמוהו.

קָשָׁה עֲנִיּוּת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת (איוב יט, כא) פירוש בתוך ביתו שיש לו אשה ובנים ומבקשים לחם ואין דצערו מרובה מאד אבל אם עדיין אין לו אשה ובנים לא אכפת לו כל כך משום עצמו בלבד. ואומרו יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת לכן כתיב (איוב לח, א) וַיַּעַן הֳ' אֶת אִיּוֹב מִנ הַסְּעָרָה בנו"ן פתוחה שמספרה חמשים כי היה גופו סעור בחמשים וכן אותיות 'עוני' הוא ו"י על נו"ן. ומה שאמר כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי (איוב לו, כא) צריך להבין היכן נמצא שבחר ביסורין יותר מעוני? ובילקוט הביא מדרש תנחומא פרשת משפטים וזה לשונו: אמרו רבותינו כל היסורין לצד אחד והעניות לצד אחד בשעה שבא השטן לקטרג על איוב כמה דאת אמר וַיַּעַן אִיּוֹב [הַשָּׂטָן] אֶת הֳ' וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב (איוב א, ט) אמר לו הקדוש ברוך הוא לאיוב: מה אתה רוצה עניות או יסורין? אמר לו מקבל כל יסורין שבעולם ולא עניות! מיד וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי הֳ' וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ (איוב ב, ז) התחיל צווח וכו' אמר לו אליהוא מה אתה עומד ועונה הלא אתה הוא שבחרת בנגעים יותר מהעניות שנאמר הִשָּׁמֶר אַל תֵּפֶן אֶל אָוֶן כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי (איוב לו, כא) עד כאן לשונו עיין שם.

כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר אוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם וִיבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על הנפש שהיא יושבת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ של אדם שהוא גופו שנקרא בשם 'בית' וְצַעַר על ביטול עשה וְחוֹלֶה על ביטול מצות לא תעשה ולזה אמר יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם שהוא רופא של הנפש. גם חָכָם [68] עולה מספר חַיִּים [68] לנפש ומלמדו תורה הנקראת טוב בארבעה חלקיה שהם פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] וד' פעמים טוב עולה מספר חכם [17×4=68]. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דידוע היסורין באים מחכמה כמו שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ (תהלים צד, יב) ולכן איש חכם הנשפע מחכמה יכפרנה עד כאן דבריו נר"ו.