מסכת בבא בתרא דף ס״א עמוד ב׳

מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום ולא כתב ש"מ שיורי שיירי. תמיהא לי, ומאן אמר לן אכתכי דלא כתב, דאי בשלא כתב ליה הכין הוה למימר, הכא במאי עסקינן בשמסר לו המצרים החצונים ולא כתב לו ולא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום. ואם תאמר סתמא דמלתא לא כתב, לפי שאין רגילין לכתוב, לא היא, דאדרבא סתמא דמלתא בשכתב, שכן הורגלו, כדמשמע לקמן דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה בריה דבת שמואל בר שילת משמיה דאביי האי מאן דמזבין מידי לחבריה צריך למכתב ליה ולא שיירית וכו'. ונראה לי דמתניתין דיקא ליה, דלא קתני בה ואם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו, כדקתני באידך בבא דמוכר את הבית מכר את הדלת, לשון כל מה שבתוכו מכרתי לך, הרי הוא כאומר לא שיירית בזביני אילין, דמה הפרש בין אומר כל מה שתוך מצרים מכור לך ובין אומר לא שיירתי לעצמי מכל מה שיש תוך מצרים אלו כלום, בודאי אם מכר הכל לא שייר כלום, ואדרבה הכל מכרתי לשון מרווח יותר, שאומר בפירוש שהכל מכר, אבל לשון לא שיירתי אינו בא אלא מכלל הדברים, לומר שכל שלא שייר מהם מכר. אלא שעדיין קשה לי במימריה דרב נחמן דאמר המוכר בית לחבירו בבירה גדולה אף על פי שמצר לו מצרים החצונים מצרים הרחיב לו, והיה לו לבאר בדבריו ולא כתב לו ולא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום. ושמא כי אמר רב נחמן האי מימרא אכתי לא הורגלו לכתוב לשון זה, והילכך רב נחמן דינא דמצרים הרחיב לו אתא לאשמועינן, וממנו למדו לתקן שיהו כותבי שטרות מורגלין לכתוב כן, כדי להוציא מדיניה דרב נחמן, ואביי הוא דתקן כן מן בתר רב נחמן דאמר משמיה דרבה בר אבוה. כתבו רבוותא ז"ל, דלא שיירת בזביני אלין אינו מועיל אלא בכעין דברי רב נחמן, דמעוטא מיהא קרו לה לבירה נמי בית, דכיון דאיכא מצרים חיצונים ומקצתן קורין לבירה בית, ועוד דכתב ליה ולא שיירית, אף הבירה בכלל מכירתו, שהרי נתגלה שכן קורא אותה מוכר זה. אבל אי כולי עלמא קרו לבירה בירה ולבית בית, אף על גב דמצר לו מצרים החיצונים וכתב ליה ולא שיירית, לא קנה, דמצרים הרחיב לו. וראייתם מדאמרינן לקמן (בבא בתרא סג, ב) אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ליה ביתא לחבריה אף על גב דכתב ליה עומקא ורומא צריך למכתב ליה קני לך מארעית תהומא ועד רום רקיעא וכו', אהני ארעית תהומא למיקני בור ודות ומחילות, ואם איתא בלשון לא שיירית מהני לכלול במכר כל מה שהוא תוך המצרים, אף על פי שאינו במשמע לשון הדבר הנמכר, למה ליה למכתב ארעית תהומא, דהא משמע דלשון לא שיירית היו מורגלין לכתוב בטופסי דשטר, מדאמר רב יהודה משמיה דאביי. ועוד דטפי הוה עדיף ליה לרב דימי לאשמועינן דבלשון זה לבד קני בור ודות ומחילות. ועוד דלשון לא שיירית בזביני אלין הכי משמע דלא שייר כלום במה שהוא בכלל לשון המכר, אבל מה שאינו במשמע זביני לא מכר. ונראה לי כי הדין דין אמת, ולא מן הראיות שהביאו, דאלו מדרב דימי ליכא למשמע מינה מידי, משום דהתם שאני דמצרים לגבי בור ודות ומחילות שבתוך הבית לא מוכיחי כלל, וכמו שכתבתי למעלה, דמצרים משום בית נצרכו, אבל בחדר וכיוצא בו כשמצר לו מצרים החיצונים וכתב ליה ולא שיירית, ואף על פי דכולי עלמא קרו לבית בית ולבירה בירה, ולשון לא שיירית בזביני אלין נמי לא מוכח מידי, דלשון לא שיירית היינו כלשון כל מה שיש תוך מצרים אלו מכרתי לך ולא שיירתי בו כלום, כמו שכתבתי למעלה, והרי הוא כלשון שאמרנו במשנתנו ואם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו. וכן הזכירו הגאון ז"ל בספר מקח וממכר על דבר זה, וזה לשונו: ותדע שלא דקדק במיצרים דקדוק גדול, כגון שהזכיר שם הקרקע או בסימן שנתן או שהרחיב את המיצרים, ויש בתוכן בתים מרובים או שדות מרובות, ויש בין הלוקח והמוכר מחלוקת בכך, שזה אומר הכל מכרת וזה אומר לא מכרתי אלא כך וכך, רואין את השטר שכתב לו שהזכיר את המיצרים שהרחיב, אמר כל שיש לי בתוך המיצרים הללו מכור לך ולא שיירתי לעצמי כלום, הכל מכור, וכדגרסינן המוכר את הבית וכו' וכדרב נחמן דאמר רב נחמן המוכר בית לחבירו בבירה גדולה וכו', עד כאן לשון גאון ז"ל, הרי למדנו מלשונו דלא שיירית היינו כלשון משנתינו דאמר לו כל מה שיש תוך המצרים מכרתי לך ולא שיירתי לעצמי בהם כלום לא מכר לו את הבור ולא את הדות ולא שום דבר שאינו בכלל הלשון או בתשמישיו, ואפילו מצר מצרנים החיצוניים, וכדקתני בברייתא המוכר את הבית לא מכר את המפתח וכו', ובזמן שאמר הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין ובין כך ובין כך לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע, וההוא אפילו כשמצר לו מיצרים היא, וכמו שכתבתי למעלה. ומתניתין נמי הכין מוכחי דפסיקא ראשונה דבית לא הזכיר ביה כלל, ובזמן שאמר לו הוא וכל שבתוכה, לפי שאין ללשון זה ענין לבור ודות וגג, ואף על פי שמשנתנו בשמצר לו מיצרים היא, וכדאוקימנא לה משום דקתני לא את החדר, וכולה מתניתין בהכי מיירי, דאינו מן הדעת שנחלק משנתנו בשני עניינים רישא בשלא מצר וסופא בשמצר, ותדע לך, מדקתני בברייתא (סח, א) גבי המוכר את המרחץ דאם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו וכל תשמישיו כולין מכורין, ואקשי אביי והא תניא רבי חייא אין כולן מכורין, ואמר רב אשי חזינן אי אמריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואלין מצרנא קני ואי לא לא קני, אלמא דוקא בדאמר ליה הוא וכל תשמישיו קני, הא אי לא אמר ליה וכל תשמישיו, אף על גב דמצר ליה מיצרים החצונים, לא קנה. וכן פירש ר"ח ז"ל שם, וזו ראיה מכרחת בדין זה. כנ"ל.

לא צריכא דרובא קרו ליה לשדה שדה ולבקעה בקעה וכו' קא משמע לן. ופירש ר"ש ז"ל, והדמים מודיעים ליכא למימר, משום דקרקעות אין להם אונאה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל: ואינו מחוור, שאף על פי כן אין דרך בני אדם ליקח בית בדמי בירה, והתם בלוקח מדעת קרקע ידוע בדמים יתרים, וגזרת הכתוב היא דומיא דשטרות והקדשות. ויש מי שפירש משום דקיימא לן כדרבנן דאמרינן בפרק הספינה (לקמן בבא בתרא עז, ב) אין הדמים ראיה.

מיעוט ארעתא תרי - ואיכא למידק, מאי שנא מההיא דאמרינן בריש פרק חזקת הבתים (בבא בתרא ל, א) ההוא גברא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי סיסין מזבינא לך הויא חדא ארעא דמיקריא דבי סיסין, אמר ליה האי לאו דבי סיסין הוא ואקרויי היא דמיקריא דבי סיסין, ואתא לקמיה דרב נחמן ואוקמה בידא דלוקח. י"ל דהתם כל נכסי דבי סיסין קאמר ליה. והכי גרסינן התם בנוסחאי דוקאני. ואיכא למידק תו, דהא גרסינן במציעא בפרק השואל (קג, א) האי מאן דשאיל נרגא מחבריה למרפק פרדיסא, רפיק כל פרדסא דבעי. פרדסי, רפיק ביה כל פרדסי דאית ליה, ולא אמרינן דלא רפיק ביה אלא תרי פרדסי. וי"ל דהתם לא גרסי' פרדיסי אלא פרדיסאי. ואם תאמר ומה הפרש בין פרדסאי לארעתא דבי חייא, בפרדיסאי מכנה להו בשמא דנפשיה, והתם מכנה להו בשמא דאחרינא ומאי שנא. י"ל כל שהוא מקדים ומזכיר הקרקעות אמרינן מיעוט ארעתא שתים, אלא שלאחר מכאן כדי לברר מאיזה מוכר לו, אם מאותן שהיו מזולת בי חייא או מאותן של בי חייא, קא מפרש ומגלה כי ארעתא דאמר ליה הם מאותן שלקח מבי חייא, והוא הדין לאומר ארעתא שלי, דשלי לא אמר אלא לברר שמשל עצמו הוא מוכר לו אותן ארעתא, ומיעוט ארעתא תרי אבל כשאומר פרדיסאי או ארעתאי, הרי מכר לו כל שכולל הכינוי. והוא הדין לאומר קרקעות חייא, ונראה שאפילו אומר הקרקעות שלי או הקרקעות של בית חייא, הכל בכלל המכר ואפילו שלשה וארבעה, שהרי הקדים הכינוי לזכירת הקרקעות.