מסכת בבא בתרא דף ק״נ עמוד ב׳

אמר ליה אנן משום דלאו כרות גיטא מתני' לה - דבעבד נמי בעינן גט כריתות כאשה, דגמרינן לה לה מאשה, והכא דלאו כרות גיטא הוא, דכיון דשייר באותו דבור שהוא משתחרר בו, דהיינו כשאמר נכסי לך. אבל פירש עצמך ונכסים קנויין לך חוץ משדה פלונית או מטלטל פלוני יצא בן חורין. והרב אלפסי ז"ל פירש שם בפרק קמא דגיטין (ב, ב מד"ה) דכיון דשייר קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגיטא, וכגון זה אינו גט כריתות, דבעי דליהוי גיטא דחרותא כוליה לעבדא וליכא. ומכלל דבריו, דאפילו כתב לו בפירוש עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני לא יצא בן חורין. וכבר כתבתיה שם בפרק קמא דגיטין (ט, א) בסייעתא דשמיא.

מטלטולי ואיתנהו בעינייהו הוי שיור - פירש ר"ש ז"ל, איתנהו בעינייהו, שישנם תחת ידו, לאפוקי אם הלוה אותם לאחר. ואינו מחוור בעיני, אלא איתנהו בעינייהו שהם מיוחדין לכתובתה, וכאותה שאמרו בריש פרק אף על פי (כתובות נה, א) מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה.

ואידך אם קדם מוכר וכתב ללוקח וכו' - כבר כתבתיה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עז, א) בסייעתא דשמיא.

שטרא איקרי נכסי - איכא למידק, היכי דמי, אי לא כתב ליה וכל שעבודא דאית ביה, אפילו כתב כלו בפירוש שטרות לא קני, וכדאמר רב פפא פרק הספינה (בבא בתרא עו, ב) דלא הקנה לו אלא גוף השטרות לצור על הצלוחית, לפי שאין בלשון אלא הנייר בלבד. ואי כשאמר לו כל נכסי וכל מה שכתוב בתוכן, הרי הקנה לו השטרות בפירוש, ואפילו לא היו בכלל נכסים דעלמא, שהרי גלה זה שהוא נותנן בכלל נכסיו. ויש אומרים דכולל נכסיו שאני, דכל שאמר דרך כלל כל נכסי אפילו שעבוד שטרותיו בכלל נכסיו. ואינו מחוור בעיני כלל, דהא נכסי לוה אינן של מלוה ואינן בכלל נכסין, וזבין מלוה ואקדש מלוה לא עשה ולא כלום, ואפילו גבאם בחובו לאחר מכאן, משום דקיימא לן כרבא דאמר בפרק כל שעה (פסחים ל, א) בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, ואי משום השעבוד אין לו גוף ואינו קרוי נכסים, שאין שם נכסים נופל אלא על דבר שגופו ממון. ויש מפרשים דהכא במתנת שכיב מרע קא מיירי, ובשכיב מרע שנתן שטרותיו אפילו שלא אמר וכל שעבודן הכל בכלל, דמתני' דיבוריה וכאלו אמר הן וכל שעבודן, והיינו דאמרינן בסמוך (קנא, א) גבי אימיה דרב עמרם דהוה ליה מלוגא דשטרי וכי קא שכבה אמרה ליהוו לעמרם ברי, אתו אחוה קמי דרב נחמן ואמרין ליה הא לא משך, ואמר להו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אלמא אף על גב דלא אמרה אלא ליהוו לעמרם ברי (ו)אפילו הכי אוקמינהו רב נחמן בידיה, ואחוה נמי לא ערערו אלא משום דלא משך, הא משום דלא אמרה וכל שעבודן לא ערערו. ואינו מחוור כלל, שכבר כתבתי למעלה שאין אנו מתקנין ומוסיפין בלשון מתנת שכיב מרע כלל, ואין בין מתנת שכיב מרע למתנת בריא אלא שדברי שכיב מרע אינם צריכין כתיבה ומסירה, דככתובין וכמסורין דמו, והיינו דאמרינן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום, ולא מתקנין דבוריה לומר דבית זה לדירה ודקל זה לפירותיו קאמר. אלא מסתברא לי דהכא ודאי בשכיב מרע, ובכולל ונותן כל נכסיו, דאזלינן בתר אומדנא ואמרינן דדעתו ליתן השטרות ושעבודן. אלא משום דטריח ליה מלתא לפרוט השטרות מתוך שאר הנכסים ולומר נכסי ושטרותי וכל שעבודן, לפיכך כלל את הכל, וכענין שאמרו לעיל (בבא בתרא קמו, ב) באומר כתבו גט לאשת(ו)[י], אבל בריא שכלל ונתן כל נכסיו אין שעבוד שטרותיו בכלל עד שיפרשו, דדילמא נייר של שטרות לבד נתן, דשתי קניות יש בשטרות, האחת קניית הנייר לצור על פי צלוחית, ובשמים לבשם, והשנית קניית השעבוד, וכל שלא אמר וכל שעבודן לא נכנס בכלל ההקנאה אלא הנייר לצור על פי הצלוחית, וכן (אפי') הדין בשכיב מרע שאמר שטרותי לפלוני לא נתן אלא גוף הנייר, דאי לא לימא וכל שעבודן, ולא דמי לכתבו גט לאשתי, דהתם כתיבה בלא נתינה לא מהני לה כלום ולא מידי קאמר, אבל באומר תנו שטרותי לפלוני הרי נתן לו גוף הנייר, ואם נתן לו הנייר לא נוסיף אנו על מתנתו לומר שאפילו השעבוד נתן לו. ועוד דגט אינו חסר אלא מסירה, וכשאמר להם כתבו הרי הוא כמסור, אבל בנתינת שטרות מפי כתבו ומסר לא קנת' אלא גופו של נייר אבל לא השעבוד שבהן עד שיכתוב כן בפירוש. אבל שכיב מרע דכולל ונותן כל נכסיו, בזה ודאי הולכין בתר אומדנא דמשום דכבד עליו דבורו טריחא ליה מלתא לפרוט השטרות לבדן ולומר וכל שעבודן, אלא כל שאמר כל נכסי אפילו השטרות שעבודן בכלל. כנ"ל. וההיא דאימיה דרב עמרם, כשאמרה בפירוש הן וכל שעבודן וליהוו כדינייהו קא אמרה, אלא שקצרה הגמרא לשון מתנתה, שאין זה מקומו של אותו דין, ולא הוצרך להזכיר אלא טענת האחים שהיו סבורים דמחסרי משיכה. וכן מצאתיה בירושלמי דפרק אלמנה ניזונת, דגרסינן התם: ר' יודן בן חלפי' אוביל עובדא קומי ר' יוסי שכיב מרע שאמר אותיותי לפלוני, אמר לה אין שכיב מרע מזכה בדברים אלא בדברים שהן נקנין או בשטר או בחזקה. עד כאן.