מסכת בבא בתרא דף צ״ה עמוד א׳

התם הן חסר הן יתר א"ל ה"פ התם בית כור הן חסר יתר א"ל ואפי' כי א"ל בית כור סתמא אני מוכר לך ולא אמר לו הן חסר הן יתר אמר בפ' בית כור (לקמן בבא בתרא קד.) דאם פיחת או הותיר רובע הגיעו (ולהכי היכא) דא"ל בית כור סתמא אית לן למימר דיותר מרובע לא הויא מחילה וכיון דהדר הדר כולו אבל גבי סאה כשאדם אומר לחבירו סאה פירות אני מוכר לך רגיל להיות שם רובע טנופת וכשיש שם רובע טנופת קרי ליה שפיר סאה פירות ולכך אין לנו לומר דאי איכא יותר מרובע שינפה את כולן:

כל יתר מכאן כבא ליטע מתחלה דמי פירוש בתחלה כשמתחיל ליטע אינו יכול ליטע אות' שיודע בודאי שהוא גרוע ואפילו הפחות מעשר ואם נודע דכל זמן שהוא עסוק במלאכה שנטע אפילו אחד שאינו טוב חייב להסירו וליטע אחר במקומו הלכך כשיש יותר מעשר אע"פ שלא נודע עד זמן ארוך אחר שיצא מן המלאכה אכתי כיון דלכל הפחות צריך ליטע היתר א"כ עדיין לא יצא מן המלאכה ועדיין הוא עוסק בה וכבר פי' דכל זמן שהוא במלאכה אפי' נודע שאחד מהן גרוע חייב לעקור וליטע אחר במקומו:

נותן לו יין הנמכר בחנות היינו ריחיה חלא וטעמיה חמרא כדמוכח לקמן בשמעתין ותימה למ"ד ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא היכי יהיב ליה והא מרתף זה של יין קאמר והא לאו יין הוא ואומר ר"י דאע"ג דהוי חלא מיקרי יין שפיר וקשה לרשב"א דבפרק בתרא דע"ז (דף סו. ושם) פליגי אביי ורבא בחמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם ומפרש גמרא דבהא פליגי דאביי סבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ורבא סבר דהוי חמרא והוה ליה מין בשאינו מינו ואם תמצא לומר אפי' למ"ד חלא (מ"מ) מיקרי חמרא אם כן לימא דלכ"ע ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והוה ליה מין במינו ורבא לטעמיה דאמר התם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד:

חבית של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה אבל ביין הנמכר בחנות לא אפילו למ"ד ריחיה חלא חמרא מכל מקום אהאי חמרא לא יהבי אינשי דמי:

תני ברישא דברייתא ומקבל עליו עשר קוססות למאה מסתברא דלאו חסורי מחסר לה, אלא פריש, מקבל עליו קאמר, דכל מה ששנו במרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין הנמכר בחנות, ומרתף זה אפילו כולו חומץ הגיעו, תנא נמי ברישא נותן לו יין שכולו יפה, ולא שכולו ממש, אלא כולו יפה כדרך האוצרות, שכולו יפה אלא שעל הרוב יש בהם קצת קוסס.

הא דאקשי מדתני רבי חייא המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה. משום דחבית של יין משמע ליה דלאו חבית ידועה קאמר ליה, אלא שיעור חבית, כי מדת החבית ידועה. ופריק, כל שאמר לו חבית יין הראויה להיות בחבית אחת קאמר, ואין ראוי לערב יין יפה ויין קוסס בחבית אחת.

המקבל שדה מחברו ליטע הרי בעל השדה מקבל עליו עשר נטיעות בורות למאה ר"ל אילנות שאין עושין פירות וכל שאין שם מהם אלא עשר למאה שהם אחד לעשרה אין המקבל צריך ליטע אחרים תחתיהם הא יותר מיכן כגון י"א למאה מגלגלין עליו את הכל וצריך ליטע תחתיהם עד שלא נשאר שם אחת מן הבורות שהרי זה כמי שבא ליטע מתחלה וכאלו לא נטע כלום ויש גורסין עשר בורות לסאה ואי אפשר לפרשה באילנות שהרי עיקר נטיעתם עשרה לבית סאה אלא בגפנים:

כבר ביארנו במשנה שהמוכר לחברו מרתף של יין מקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה מ"מ יש בענין זה צדדים אחרים שאנו דנין בהם בדרך אחרת וכיצד הוא הדין אמר לו מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין יפה ומקבל עליו לוקח עשר קוססות למאה והוא הדין הנזכר במשנתנו אמר לו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה ר"ל ליתן לתוך תבשיל והוא צריך ליין חשוב ומתקיים ביותר מפני שמסתפק מעט מעט נותן לו יין יפה ואינו מקבל עליו אפילו אחת קוססת אמר לו מרתף זה אפילו כלו חומץ הגיעו אמר לו מרתף זה של יין נותן לו כלו מיין הנמכר בחנות והוא שהוא מתחיל להקריס אלא שאין טעם החומץ ניכר בו עדין אמר לו מרתף זה של יין למקפה נותן לו יין יפה ומקבל עליו עשר למאה לא מכר לו מרתף אלא חבית נותן לו יין שכלו יפה וראוי לתבשיל שאין דעתו של אדם לקבל פשרה בענין זה בחבית אחת ואפילו לא התחילה להחמיץ הואיל וניכר לקפילא שהוא עתיד ליתן את הדין אינו מקבלו כלל ונמצא הענין חלוק לששה דרכים ודיניהם ארבעה ויט חולקין במרתף של יין סתם שאם לא פרעו אין מוציאין מידו הואיל ונשאר בספק ולא פסקנו שמקבל אלא מפני שכל ספק ממון קולא לנתבע שהוא המוכר ואין הדברים נראין שהרי מחלקת זו של רב אחא ורבינא הוא וכל שנחלקו שניהם הלכה כדברי המיקל והקולא דרך כלל הוא שיקבל עליו הלוקח מן הקוססות וכן עיקר:

בד"ה חבית של יין כו' אבל ביין הנמכר בחנות לא אפילו כו' עכ"ל מגופה דברייתא קמייתא ה"מ להקשות כן מסיפא לרישא דבמרתף של יין סתם אמאי נותן לו יין שכולו יפה ולא יין הנמכר בחנות דהא מקרי חמרא אלא דאיכא למ"ד (למאן) [לקמן] דמוקי הך רישא דברייתא קמייתא דוקא למקפה ותו לא מידי וק"ל:

ד"ה התם הן חסר הן יתר אמר ליה והכי פירושו התם בית כור הן חסר הן יתר אמר ליה וכו' ולהכי היכי דאמר ליה בית כור סתמא אית לן למימר דיותר מרובע לא הוי מחילהכ וכו'. הם בלאו אע"ג דלא מיפסלי וק"ל:

לשון התוס' לפי הספרים שלפנינו מגומגם ונראה לי דתיבות ולהכי היכי הוא ט"ס וכך צ"ל וכיון דאמר ליה בית כור מסתמא אית לן למימר וכו' וכונת התוס' הוא דהא דקאמר התם הן חסר הן יתר אמר ליה ר"ל בית כור הן חסר וכו' אמר ליה והעיקר תלוי כיון שהזכיר לו בית כור ודאי לבית כור שלם נתכוין הלכך מסתמא אית לן למימר דיותר מרובע לא הוי מחילה אבל בסאה כשאומר סאה מסתמא סאה עם טינופיה קאמר וק"ל:

ד"ה כל יתר מכן וכו' ואם נודע כל זמן שהוא עסוק וכו' כיון דכל הפחות צריך ליטע היתר וכו' כצ"ל:

ד"ה נותן לו יין הנמכר בחנות וכו' הא מרתף של יין קאמר והא לאו יין הוא כצ"ל ואומר ר"י דאע"ג דהוי חלא. ר"ל לענין ברכה מקרי יין שפיר ר"ל בלשון בני אדם מקרי יין:

בא"ד ואם תמצא לומר אפילו למאן דאמר חלא מקרי חמרא אם כן לימא דלכ"ע וכו' והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד. כצ"ל:

ותני ברישא דברייתא ומקבל עליו כו' מסתברא דלאו חסורי מחסרא לה אלא פריש מקבל עליו קאמר דכלפי מה ששנו במרתף זה של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ולא כולו ממש אלא כולו יפה כדרך האוצרות שכולו יפה אלא שעל הרוב יע בהן קצת קוסס. הרשב"א ז"ל.

והא תני רבי חייא המוכר חבית של יין פירוש משום הכי מקשה דהוה משמע ליה דלאו חבית ידועה קאמר ליה אלא שיעורא דחבית ואפילו בכלים הרבה הלכך הוה ליה לקבל יין קוסס לפי חשבון. ופריק שאני חבית של יין דכוליה חד חמרא הוא כלומר דכיון שאמר לו חבית יין הראוי להיות בחבית אחת קאמר ואין מערבין יפה בקוסס באחד. הר"ן ז"ל.

קשיא זה וזה תימה לי אמאי לא משני דברייתא קמייתא סברה דריחא חלא וטעמיה חמרא חמרא הלכך נותן לו יין הנמכר בחנות וברייתא דרב זביד סברה דריחא חלא וטעמיה חמרא חלא הלכך נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות כו' וצריך עיון. חד אמר מקבל. תימה לדידיה אמאי מוקי רב זביד מתניתין כרבי הושעיא כו' ככתוב בתוספות. ונראה לי דאין הכי נמי והכי קאמר בברייתא וזהו דין אוצר ששנו חכמים במשנה. ור"מ תירץ משום דסיפא נמי מוקמינן לקמן למקפה להכי נמי אוקי רישא בדאמר ליה למקפה. תוספות הרא"ש ז"ל.