מסכת בבא בתרא דף צ״ט עמוד א׳

מתקיף לה אביי ודלמא בולטין כתרנגולין ואם תאמר אכתי בנס היו עומדים דעשרים בעשרים היכי יתיב וי"ל מ"מ פריך אביי שהגוף לא היה עומד בנס:

דמצדדי אצדודי לא ה"מ למימר כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום דמסתמא העמידום תחלה לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום:

המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור ענין החלק השלישי ואמר על זה מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו נכנס בשעה שבני אדם נכנסין ויוצא בשעה שבני אדם יוצאין ואינו מכניס את בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ וזה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת אמר הר"ם פותחת שער שמשם נכנסים זה לבורו וזה לביתו:

אמר המאירי מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו כגון שלקחו ממנו והרי אינו צריך ליקח לו דרך כמו שביארנו בפרק הבית או שמכר את הבית ואמר חוץ מן הבור שאף זה אינו צריך ליקח לו דרך ונמצא שיש לו דרך ליכנס שם אינו נכנס בכל שעה שירצה הגע עצמך שיטריחהו לקום בלילות ממטתו ולפתוח לו אלא נכנס בשעה שבני אדם נכנסין ויוצא בשעה שבני אדם יוצאין וכשרוצה להשקות בהמתו אינו מכניסה בביתו של זה להשקותה בשפת הבור אלא ממלא ומשקה מבחוץ שלא נשתעבד לו ביתו של זה להכניס בהמותיו לשם זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת פירשו בגמ' שעושין דלתות על פי הבור ועושין שם שני מפתחות אחת ביד בעל הבור שלא יגנוב בעל הבית את מימיו המכונסים שם ואחת ביד בעל הבית שלא יבא זה לשאוב בעוד שאין בעל הבית שם ויגרום לו להיות רוח קנאה לובשתו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

בפרשב"ם בד"ה ומשני הא קמ"ל כו' דהא למטה דידהו ולמעלה כו' עכ"ל הכי משמע ליה בכולה שמעתין דכנפי הכרובים לא היו עומדין בנס וק"ל:

בד"ה כנף הכרוב כו' ודילמא ביתא מעילאי רווח וקושית אחרות כו' עכ"ל היינו דפריך ודלמא זה כו' ודלמא באלכסונא כו' אבל ודלמא בולטין כתרנגולין כו' הוה פריך שפיר וק"ל:

בד"ה מתקיף לה רב אחא כו' כנגד דרומית מערבית כו' בקרן צפונית מזרחית כזה עכ"ל ולולי פירושו היה אפשר לפרש גם כן באלכסונא שכ"א מהכרובים היה עומד באלכסון:

תוס' בד"ה מתקיף לה אביי כו' וי"ל מ"מ פריך כו' עכ"ל ק"ר כיון דע"כ עכ"פ כנפי הכרובים בנס היו עומדין משום דכ' בכ' היכי יתיב [א] מנ"ל לשמואל למימר כלל דגוף הכרובים בנס היו עומדין אימא דהכל היה בכנפים וק"ל:

גמ' ודלמא שלחופי הוי משלחופי פירוש שכנף האחד פרוש ושוכב על כנף כרוב השני ששני הכנפים פרושות זו על גב זו:

מתקיף לה רב אשי דלמא שלחופי הוו משלחופי כלומר הכרובים ביניהם בשורה אחת היו עומדין בכוון בלי שיהיה אחד מהם בולט מן השורה מעט אלא שקצת כנף כרוב זה היה מורכב על קצת כרוב זה איכא הכא לאקשויי בשלמא לאביי דאמר הגופין היו בולטין כתרנגולין ולא היה הגוף מבדיל בין כנף לכנף היינו דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו אלא הני אמוראי דמוקי לה באלכסון זה שלא כנגד זה ושלחופי הוו משלחופי דאלמא לא היה הגוף בולט אלא מבדיל בין כנף לכנף ונמצא רוחב הגוף מוסיף על אורך הכנף היאך אמר הכתוב עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו והרי הכנפים לבדם עשר אמות יש בהם דכתיב חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות כנף הכרוב השני. ומסתברא לן בפירוק קושיא זו דהא דכתיב עשר אמות מקצות כנפיו לאו אחד כרוב קאי אלא אתרי כרובים דכיון דתרווייהו קיימי בהדי הדדי וכל חד מינייהו משיך כנפיה להדי חבריה אשתכח דמקצות כנפיו הימני של אחד עד קצות הכנף השמאלי של שני עשר אמות ודיקא נמי דקתני חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות כנף הכרוב השני עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו אלמא כנפי דהאי כרוב בהדי כנפי דהאי כרוב קא חשיב והיינו דסליק חשבוניה לצשר אמות דהא ליכא גוף בנתים. ולהאי פירושא הא דכתיב קצה דלגבי גוף הכרוב קאי דההוא נמי קצוות מיקרי משום דתחלת הכנף הוא. עד כאן.

כיצד הן עומדין רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו. פירוש שניהם הכרובים בשורה אחת הן עומדין אלא ששניהם מחזירין פניהם זה לזה שאי אפשר שהכרוב עצמו עומד בפני חברו שהרי מקרא מלא דבר הכתוב ומשמע ששניהם בשורה אחת הן עומדים דכתיב וכנפי הכרובים אורכם עשר אמות כו' כנף האחד חמש אמות מגעת לקיר הבית כו'. וקשה לן הא דגרסינן ביומא פרק הוציאו לו את הכף כו' ככתוב בהרמב"ן. ופריק רבינו הרב ז"ל ששניהם בשורה אחת הן עומדים כדכתיב קרא וזה שהיו מעורים זה בזה כזכר עם נקבה בשעה שישראל עולים לרגל בלבד הוא מעשה נס להראות חיבת ישראל לפני המקום כחיבת זכר עם נקבה אבל בשאר ימות השנה לא היו מעורים ובשעה שנכנסו עכו"ם להיכל נמי היו מעורים במעשה נס כמו שהיו מעורים בשעה שעולים לרגל להראות לעכו"ם מה היתה חיבת ישראל לפני המקום אי נמי כדי להראות ערותם לעכו"ם כדי שיזילום שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה עד כאן. הר"י ן' מיגש ז"ל.

הָא קָא מַשְׁמַע לָן לְמַטָּה כִּלְמַעְלָה. לכאורה נראה הוה מצי למימר הא קא משמע לן דלא תימא ביתא מעילאי רווח ומה שאמר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב על החלל שלמטה אבל חלל שלמעלה רחב יותר דהכותלים מתקצרים מלמעלה ולזה אמר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב ועשרים אמה קומתו כלומר שיעור זה של אורך ורוחב הוא בכל העשרים אמה של קומתו שגם באותם העשרים של קומתו שלמעלה מן הכרובים גם כן הרוחב והאורך הוא עשרים על עשרים שלא היו הכותלים מתקצרים והולכים.

מְקוֹם אָרוֹן וּכְרוּבִים אֵינוֹ מִן הַמִּדָּה כלומר 'בְּנֵס עוֹמְדִים' ואין לוקחים מן הקרקע כלל. ונראה לי בס"ד הטעם בזה לרמוז כל מה שיעשה האדם הוצאות לצורך תלמוד תורה אינו מתמעט מן הקצבה שקצוב לו מן השמים ביום ראש השנה במזונותיו וכן הכרובים שרומזים לישראל כידוע עומדים בנס לרמוז כל מה שאוכלים בעולם הזה אין מחסרין מחלק עשו כלום אלא נזונין בנס מן הברכה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מה שעומד הארון שבו התורה והכרובין שרומזים לישראל כשעושין המצות בחיבור המדות למעלה בנס שאין לוקחים מקום מן הארץ כלום רמז שראוי לאדם שלא יהיה לו כונה ומחשבה ארציית בעסק התורה ומעשה המצות עד כאן דבריו נר"ו.

אָרוֹן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, יֵשׁ לוֹ עֶשֶׂר אַמּוֹת לְכָל רוּחַ וְרוּחַ נמצא יש כאן רמז לארבעה יודי"ן סובבין את הארון שבו התורה מן ארבע רוחות. ונראה לי בס"ד שהם כנגד ארבעה יודין דשם הוי־ה במלוי יודין העולה ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י =72] שהוא כמנין חסד [72] והתורה נתנה בחסד דכתיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב) ונקראת בשם תורת חסד דכתיב וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו). גם עשר אמות לכל רוח הרי הם ארבעים כנגד ארבעים יום שנתנו בהם הלוחות שהיו מונחים בארון (שמות כד, יח). גם נראה לי מספר העשר הוא י' ואות יו"ד [20] במלואה מספרה עשרים ואותיות עשרים [620] הם מספר כתר [620] והיו עשר לכל רוח הרי כאן ארבעה כתרים רמז למה שאמר התנא (משנה אבות ד, יג) רשב"י ע"ה שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן. וכל אלו הארבעה כתרים שהם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב זכו אליהם ישראל הרמוזים בכרובים שעומדים למעלה מן הארבע רוחות אלו שבהם רמוזים הארבע כתרים ולזה אמר השם יתברך ליעקב אבינו ע"ה וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה (בראשית כח, יד) רמז לארבע רוחות של עשר עשר הסובבים את הארון.

וְדִילְמָא, זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה הֲווּ קַיְמֵי אין לפרש הכונה דקאי על גוף הכרובים דודאי הם עומדים בשוה ממש אלא קאי על הכנפים שלהם דהיו אחד זקוף למעלה ואחד פרוס ביושר ולא הוו תרווייהו פרוסים ביושר. ומה שאמר וְדִילְמָא שַׁלְחוֹפֵי הֲווּ מְשַׁלְחֲפֵי יָדַיְיהוּ רצונו לומר לעולם גם הכנפיים שניהם פרוסים ביושר אלא שהיו נכנסים זה תחת זה כי כנף האחד היה מתעקם קצת ונכנס תחת חבירו.

כָּאן, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם נראה לי בס"ד הטעם כי הכרובים שניהם פניהם פני אדם זכר ונקבה וידוע בצורת הפנים של אדם יש רמז לשם הוי־ה ברוך הוא כי ב' עינים הם דוגמת שני יו"ד וחוטם דוגמת ו' הרי מספר כ"ו וכמו שכתב הגאון של"ה ז"ל ואם הם פניהם איש אל אחיו מורה להתחברות ב' פעמים כ"ו שעולה מספר בן [52] וכמו שנאמר אֲסַפְּרָה אֶל חֹק הֳ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה (תהלים ב, ז) ולכן אם יהיו פניהם איש אל אחיו זו הוכחה שהם עושים רצונו של מקום ולכן מבשר הכתוב לעתיד כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב הֳ' צִיּוֹן (ישעיה נב, ח) שלא יתהפכו הכרובים שניהם לבית אלא פניהם איש אל אחיו עין בעין.