מסכת בבא בתרא דף ל׳ עמוד ב׳

מפלניא זבינתיה דזבנה מינך ואכלתיה שני חזקה אמר ליה פלניא גזלנא הוא פי' יש לי עדים שהוא גזלן ואפי' דר ביה חד יומא הא קי"ל דגזלן אין לו חזקה ולא כפ"ה דפירש דאין לו עדים שהחזיק בה המוכר אפילו יום אחד דתו לא הוה מצי טעין פלניא גזלנא הוא משמע שרוצה לפרש גזלנא הוא לא שיש לו עדים שהוא גזלן אלא כלומר בגזל היא הקרקע בידו ואין נראה לר"י דהוה ליה לאסוקי כדמסיק לעיל לא קמודית לי דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתיה וכו':

עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה אבל אי לא עביד אף על גב דאית ליה סהדי דאכלה שבע שנין לא מהימנינן דהא איהו דמכחיש להו דמודה שלא אכלה אלא שני חזקה דהיינו שלש שנים:

מעשה דההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא ואמר ליה מפלניא זבינתה ואכלתיה שני חזקה ואמר ליה פלניא גזלנא הוא. כשיש עדים למערער דשלו היתה, שהרי זה בא בכח חזקה, וכן המחזיק היו לו עדים דדר ביה קמא חד יומא ושאכלה הוא שלש שנים, דאכלתיה שני חזקה כדיניה משמע, וכיון שכן, הא דאמר ליה מערער פלניא גזלנא הוא, גזלן ידוע על קרקע זה קאמר, כלומר דגזלן אין לו חזקה, דאלו היה המערער טוען פלוני גזלה ממני לא היה נאמן בכך, ולא היה צריך המחזיק לבא עליו בטענת אית לי סהדי דאתאי לאימלוכי בך ואמרת לי זיל זבין, אלא מכח חזקתו היה בא ודי לו, ורבא נמי לא הוי מפיק לה מיניה, דהא משמע דרבא חייביה לאהדורי לה, מדקאמר דינא קאמר ליה, אלא על כרחין גזלן ידוע קאמר. ואם תאמר אם כן מאי קאמר ליה אית לי סהדי דאתאי לאימלוכי בך, ואהדר ליה איהו אמינא הראשון קשה ממני, דמשמע דאי לאו האי טענא הוה מפסיד לה מערער בכך, ואמאי, והא אמרינן לקמן (בבא בתרא מ"ז, א) גזלן ובן גזלן אין לו חזקה, ואוקימנא דלא צריכא אלא דקאמרי בפנינו הודה לו ואפילו הכי אינו מהימן, כדרב כהנא דאמר רב כהנא אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשיחור. י"ל דהני מילי במודה שהוא של גזלן, דהרי הוא מודה לו או למי שרוצה לקנותה ממנו מפחד הגזלן, דאמר ליה קא מפסדת לה עלאי, דאמרת דלאו דידי היא וליכא מאן דזבינא מינאי, אבל להשיא עצה ללוקח לקנותה מי מכריחו, אלא ודאי הודאה גמורה היא ממנו. ואהדר ליה אמינא השני נוח לי והראשון קשה ממני, ואמר רבא דינא קאמר ליה דדבורא בעלמא מיקרי ואמר מחמת טענה זו. ושמעינן מהכא דאלו כפר בו ואמר לא היו דברים מעולם והביא זה עדים שיעצו בכך, מחייבין ליה למערער בכך, דראיה גדולה היא זו שאינה שלו.

מעשה שני דההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא ואמר ליה מפלניא זבינתה ואכלתיה שני חזקה. יש ספרים דגרסי ביה: אמר ליה פלניא גזלנא הוא, וכאותו מעשה שלמעלה מזו הוא, ולא בא אלא לחדש טענת אמינא אזבון דיני, ולאשמועינן דטענה הוא דעביד אינש דזבין דיניה. ואית דלא גרסי ליה, אלא: אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית לאורתא גבאי ואמרת לי זבינא ניהלי, ודברי המערער הן, ופשוטה היא.

ומעשה דההוא דאמר ליה מאי בעית בהאי ארעא ואמר ליה מפלניא זבנתה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה הא נקיטנא שטרא דזבינא לי מיניה הא ארבע שנין. כגון שהקרקע הזה ידוע לראובן, והיה עכשו ביד שמעון, ואתא יהודה וקא מערער עלויה, ולא ידע עדיין שמעון מאי זה צד היה בא עליו, שהרי לאחר טענתו השיבו הא נקיטנא שטרא דזבינא לי מיניה הא ארבע שנין, והוצרך לחזור ולברר מי סברת שני חזקה תלת שנין קאמינא, שני חזקה טובא קאמינא, ואלו גלה לו טענתו מתחלה והראה לו שטר, לא היה זה משיבו סתם ואכלתיה שני חזקה, אלא היה אומר לו מתחלה אכלתיה שבע שנים, כמו שאמר לו בסוף, ואילו רצה היה משיבו לאו בעל דברים דידי את, אלא שהשיבו לפי תומו, מפני שחשב שבא לו בטענת אבות, ולפיכך אמר לו מראובן קניתיה ואכלתיה שני חזקה, דהיינו מסתמא שלש שנים, ודר ביה קמא חד יומא, ואמר ליה אנא נמי לאו מכוח אבות קא אתינא, אלא שגם לי מכרה קודם לכן, ומה שאינו שלו מכר. ואהדר ליה דשני טובא קאמינא, ואמר רבא דינא קאמר ליה דעביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה. קשיא לי, ואפילו תמצא לומר דלא קרו אינשי לשני טובא שני חזקה, האי ודאי עדים קא מייתי דאכלה שבע, דאי בלא עדים לא מהימן, וכיון שכן אין לאחר עדים כלום. וניחא לי, דאי לאו דקרו אינשי לשני טובא שני חזקה הוה ליה כמודה שלא אכלה אלא שלש. ואין לאחר הודאה כלום, דהודאת בעל דין כמאה עדים. ומשמע דאלו אמר מתחלה ואכלתיה שלש שנים הפסיד, דחוזר הוא עכשו וסותר לגמרי דבריו הראשונים. ושמא נאמר דהוא הדין באומר אכלתיה שלש שנים, דכיון דשני חזקה שלש שנים הם, גם המחזיק אינו חושש להזכיר בכיוון מנין השני', אלא שלש, שהן עיקר החזקה ותלת כמאה ומאה כתלת, והילכך לא חש, והכל נכנס בלשון רבא דאמר עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה, כלומר שני חזקה דהיינו שלש שנים. כנ"ל. ואם תאמר אפילו באומר דוקא שלש שנים ולא יותר, למה יפסיד לוקח שני זה, ניטעון ליה ונימא שמא חזר ראובן המוכר ולקחה מיהודה, וכאותה שאמרו בכתובות בההיא דעשאה סימן לאחר. י"ל אילו כן היחה צריך להביא עדים דדר ביה קמא חד יומא לאחר שמכרה ליהודה, ואינו יכול, כי בודאי זה שבע שנים לא עמד בה, וכדאהדר ליה מי סברת שני חזקה תלת שנים קאמינא שני חזקה טובא קאמינא, ואפילו מקודם שמכרה לך הייתי אני אוכל את השדה ובא.

והני מילי דאכלה שבע אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו ואם תאמר אפילו שית נמיע תיהוי חזקה, כיון דשוב לא מיחה, וכדאמרינן לקמן וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. י"ל דהתם דוקא בשלא מכרה המערער לאחר, דהשתא איכא למימר כיון ששתק לבסוף שלש שנים ולא מיחה, הרי זה גלה שמחאתו הראשונה לשקר היתה וחזר בו והודה, ולפיכך גם המחזיק לא נזהר בשטרות אחר ששתק שלש שנים ולא חזר למחות, אבל כאן לא תהא שתיקתו גדולה מהודאתו, הרי שנינו בתוספתא הרי שמכר את השדה וחזר ואמר גזולה היא בידי לא כל הימנו לאבד זכותו של זה. ואם תאמר הלוקח שני בעצמו לא מיחה, וכיון שלא מיחה הודאה הוא ממנו, ולפיכך לא נזהר לוקח ראשון בשטרו. לא היא, דכיון דשדה זו בפירוש מכר לו ראובן, יודע הוא ללוקח ראשון דלא קנאה יהודה זה הלוקח השני, עם היותו יודע שמכרה כבר לשמעון זה, ואף על פי שהוא שותק, לא מחמת הודאה, אלא שהוא טרוד בענינים אחרים או שבוטח בעצמו שלא למחות, שאין הלוקח טוען שלקחה ממנו, ואם מחמת ראובן הרי מיחה כשמכרה, דאין לה מחאה גדולה מזו. ואם תאמר אפילו שית מפני מה אינו נאמן דלדידיה מכרה מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה. זו היא שאמרתי שזה כשהשיבו מתחלה לתומו השיבו, ולא היה יודע מאיזה טענה בא עליו, והיה חושב לומר האמת שמראובן קנאה ואכלה שני חזקה, ואילו אמר מינך זבינתה שמא אינה של זה המערער ונמצא מתחייב בטענתו עם ראובן שמכרה לו.

ודוקא שבע פירש ר"ח זל ורבינו שמואל ז"ל שצריך להביא ראיה על חזקת השבע, כלומר על אכילת השלש שנים של קודם שטרו של זה. ויש מרבוותא שפי' דאינו צריך ראיה אלא על השלש האחרונות, ובכך נאמן לומר שאכלה שבע במגו דאי בעי אמר מינך זבינתה. וכבר אמרתי שאין כאן מגו. ועוד שהן צריכין לדחוק הרבה לשון הגמרא שאמרו אבל שית אין לך מחאה גדולה מזו, ואומרים דגריע טפי מביא ראיה על שש מביא ראיה על שלש, דמביא ראיה על שש אינו יכול לומר עוד מינך זבינתה, שהרי כבר היתה בידו קודם שקנאה זה, והיאך קנאה ממנו קודם שקנאה הוא. ואינו מחוור בעיני, דיכול הוא לומר מתחלה בתורת פירות ירדתי ואחר כך קניתיה ממך. ונראין לי דברי ר"ח ז"ל ור"ש ז"ל עיקר.

הוציא זה עדים שפלוני המוכרה לו דר בה או שטען בבריא שהוא מכרה לו אלא שהמערער מביא עדים שהלוקח בא אצלו אחר שלקחה מאותו פלני ואמר שימכרנה אצלו ואמר המחזיק באמת כך היה ומ"מ רוצה הייתי לקנות ממך שלא תערער ותטריחני בדין ועכשו דרתי בה שני חזקה ואיני רוצה בכך זכה המחזיק שטענתו טענה היא על זה אמרו עביד איניש דזבין דיניה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאם לא טען אין טוענין לו יש מפרשים דבר זה כשלא טען המחזיק בבריא שאותו פלני לקחה מן המערער אלא שטען המחזיק והביא עדים שהמערער בא אצלו אחר שלקחה שימכרנה אצלו אין זה כלום אף הוא טוען רוצה הייתי ליקח את שלי בזול כדי שלא אצטרך לטרוח ולהוציא בבית דין ונמצא לפי מה שכתבנו שלשה מעשים נזכרים בגמ' נכללים בביאור אחד ויש מפרשים בהם דרכים אחרים ולא תחוש לדבריהם:

יש מי שאומר מכח ביאורים שיש לו בסוגיא זו במה שנאמר באחד מן המעשים שהוזכרו פלניא גזלנא הוא שאפילו הביא המחזיק עדים שאותו פלני דר שם יום אחד או שטען בפירוש שהוא יודע שמכרה לו אם היה אותו פלני נודע בגזלן שאין לו חזקה אין טענת המחזיק כלום ואין זה נראה הואיל ומ"מ יש כאן טעם מתוך ומ"מ בשלא טען בפירוש שהוא יודע שמכרה לו אלא שהביא עדים שדר בה יום אחד יש לפקפק בה:

אע"פ שביארנו שכל שהמחזיק מודה שהקרקע של מערער היה אלא שהוא לקחה מפלני ואותו פלני אמר לו שלקחה הימנו שמחזירין את הקרקע למערער אע"פ שאין לו עדי אבות יראה שביורש אינו כן ר"ל יורש שטען שלך היתה ואמר לי אבא שלקחה ממך וירדתי בה ודרתי שני חזקה שכל ספק אצל יורש כודאי אצל אחרים הוא וטוענין לו שאלו היה אביו קיים היה טוען בבריא שלקחה ממנו וכן הדין בלוקח מלוקח וכן כתבוה חכמי פרווינשא בחבוריהם:

מערער שבא אצל המחזיק וטען המחזיק שמפלני לקחה וטוען בבריא שמאותו פלוני היתה ושהוא דר בה שני חזקה והוציא המערער שטר שאותו פלני מכרה לו זה לו ארבע שנים ונמצא שהוא קדם לתחלת חזקתו שהיא משלש ולהלן וחזר המחזיק ואמר לו אע"פ שאמרתי שני חזקה לא כונתי לשלש שנים לבד אלא להרבה שנים ומ"מ כבר דרתי בה שני חזקה בקודם לזמן מקחך אין כאן הכחשת טענה הראשונה שאדם עשוי לקרות הרבה שנים שני חזקה ומעתה אם הביא עדים שדר בה שבע שנים שהם שלש שנים קודם מקחו של זה זכה בה אבל אם לא הביא עדים מזמן רחוק כל כך אלא בכדי שמקחו של זה היה תוך שלש אין חזקתו חזקה שאין לך מחאה גדולה מזו ונמצא שבמכירה זו מיחה בעל הקרקע על המחזיק ואע"פ שאחר מחאתו דר בה שלש הרי נעקר מרשותו לרשות זה והרי זה מודה שלא לקחה ממנו ויש מפרשים שאין מצריכין אותו לעדות שבע אלא לעדות שלש ומאמינין לו על השאר ולא הסכימו בה רוב מפרשים נמצאת למד מ"מ שכל שמחזיק בקרקע של אחד ובעל הקרקע מוכרה לאחר תוך שלש הרי היא מחאה ומה שאמרו באכלה בפני האב שנה ובפני לוקח שנה ובפני הבן שנה שהיא חזקה אלמא שמכירתו ללוקח אינה כמחאה פירשוה בשמכר שדותיו סתם אבל כל שפירשה בפני עצמה ומכרה מחאה היא:

בד"ה מפלניא זבינתא כו' דפי' דאין לו עדים שהחזיק בה המוכר אפילו יום אחד כו' עכ"ל פי' וגם שהוא לא אמר מעיקרא שהיה המוכר דר בו יום אחד דאי הוה אמר הכי מעיקרא היה נאמן במגו דאי בעי הוה אמר מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה אבל השתא אינו נאמן לומר הכי דהוה מגו למפרע כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בא"ד ואין נראה לר"י דהו"ל לאסוקי כדמסיק לעיל לאו קמודית לי כו' עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' לעיל דלאו קמודית לי משמע דלא היה למערער עדים וא"כ הכא איכא למימר דהוה ליה עדים שהיה הקרקע שלו ולא המ"ל האי לישנא דלאו קמודית לי אלא דמ"מ כיון דלא ה"ל עדים שהוא גזלן לא הל"ל פלניא גזלנא ואי ה"ל סהדי דהקרקע שלו היתה הל"ל לאו אית לי סהדי דארעא דידי הוה ואת לא זבינתה מינאי כו' כדלעיל ודו"ק:

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבנתה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה פלניא גזלנא הוא שגזלה היא בידו שגזלה ממני כו'. כמו שפירש רשב"ם ז"ל. ולישנא לא משמע הכי דהוה ליה למימר פלניא גזלה כיון שלא היו עדים על כך. הר"י בעליות.

ועוד דקאמר השני נוח לי והראשון קשה ממני אם כן נראה שהיתה בידו של ראשון ודר בה חד יומא. לפיכך רואה אני מה שפירש ר"י שהיה לו עדים למערער שהיתה שלו וקאמר ליה האי מפלניא זבינתה שידוע שהיתה בידו ואכלה חד יומא ואכלתיה אנא שני חזקה ואמר ליה פלניא גזלנא הוא כלומר ידוע ומוחזק הוא לגזלן כו ככתוב בתוספות. עד כאן משיטה לא נודעה למי. ואיכא דקשיא להו על זה אם כן האיך היה הנתבע מביא ראיה מה שנמלך בו ואמר זיל זבין ומאי האי דקאמר תלמודא נמי דינא קאמר ליה דמשמע דאי לאו האי טענה הוה מפסיד לה מערער בכך והלא אפילו הודה לו התובע בפירוש אין הודאתו ראיה כדאמרינן לקמן גזלן ובן גזלן אין להם חזקה אף על גב דאודי ליה דאי לא אודי ליה הוה ממטי ליה ולחבריה לשחוור. ונראה לי שעל פי הודאתו לא היה ראיה דאיכא למימר דמחמת יראה הוא דקא מודי ליה אבל ממה שהשיאו עצה ליקח את השדה היה ראוי להביא ראיה אי לאו טעמא דאמרינן השני נוח לי והראשון קשה ממני לפי שאין לומר מחמת יראה השיאו עצה שאלו נמנע להשיאו עצה ליקח את השדה לא היתה עלילת הגזלן עליו ובלבד שיודה שהקרקע של גזלן וכהאי גוונא אמרינן לקמן בענין תלוהו וזבין דקא סלקא דעתיה דתלמודא למימר דבשדה זו זביניה לאו זביני דאמרינן עלה ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לאשתמוטי אבל הוה ליה לאשתמוטי לא דכיון דהוה מצי לאשתמוטי ולהסיר מודעה ולא משתמיט לאו מחמת אונסא זבין. ועוד נהי דהיכא דאודי בפני הגזלן אמרינן דמחמת יראה מודה אבל בפני הבא ליקח מה לו להודות הלא היה לו לאשתמט ולשתוק. אמר ליה והא אית ליה סהדי דאתאי אמלכי בך כו'. פירוש שאף על פי שהוחזק אותו שמכרה לו בגזלנות על שדה זו מתחלה כיון שנועצתי בך ואמרת לי זיל זבין אלמא בתר הכי זבנתה את ניהליה. עד כאן מעליות הר"י ז"ל והרשב"א. ושמעינן מהכא דאלו כפר בו ואמר לא היו דברים מעולם והביא זה עדים שיעצו בכך מחייבינן ליה למערער בכך דראיה גדולה היא שאינה שלו. הרשב"א ז"ל.

עלה בידינו אמר ליה ראובן לשמעון מה אתה עושה בתוך שדה שלי ויש לראובן עדים שהיתה של אבותיו אמר לו מלוי לקחתיה והחזקתיה בה שלש שנים ויש שם עדים שדר בה לוי יום אחד אמר לו ראובן והלא יש עדים שגזלה לוי ממני ואין חזקה לגזלן כיון שהחזיק בגזלנות על שדה זו אמר לו שמעון הרי יש לי עדים שבאתי ונועצתי בך אם אקח שדה זו מלוי ואמרת לי שאלך ואקחנו ממנו ואלמלא שמכרת לו לא היית משיאני עצה ליקח שדה שלך מאחר יכול ראובן לטעון ולומר שרצוני היה שתקח שדה שלי מן הגזלן כדי שאוציאה מידך בדין שאתה נוח לי ולוי קשה הימני. לא טען ראובן כלום אלא שאמר מפחד הגזלן לא ראיתי להשיאך עצה שלא תקח שדה זו ממנו אין זו הטענה כלום שאף על פי שאמרו הודה לגזלן בפני עדים שמכר לו שדה זו אין הודאתו ראיה כל שלא הודה לו ראובן בפירוש בפני עדים ששדה זו מכרה לאותו גזלן אחר שגזלה ממנו וכיון שכן אין הודאת ראובן ראיה שיכול לומר לו אלמלא הודתי לך היה הגזלן מוסר אותי ביד אדונים קשים אפילו הכי היה לו לשתוק וכמו שבארנו. עליות הר"י ז"ל. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבנתא ואכלתי שני חזקה והמערער היו לו עדים שהיתה של אבותיו ולפיכך הוצרך לטעון המחזיק שאכלה שני חזקה והויא ליה למחזיק עדים דדר ביה ההוא דזבנה ניהליה חד יומא. אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית באורתא גבאי ואמרת לי זבנה ניהלי. פירש רש"י ז"ל שהמחזיק בא אצל התובע הזה לקנותה ממנה והיה התובע מביא ראיה מזה שהוא בעצמו הודה שהוא שלו ועד עכשיו בגזלנות ירד לה. ורבינו חננאל פירש ואמרת לי זבנה ניהלי כלומר קנה אותה לי והרי שהודית שעד עכשיו לאו בתורת מקח היתה בידך ואני הלכתי ולקחתיה וקניתיה לעצמי אחר שאמרת לי לקנותה לך ועכשיו אתה חוזר וטוען אחר שקניתיה שהיא שלך. אמר ליה דאמינא איזבון דינאי. פירוש לפי שאבדתי את השטר והיה המוכר בא לערער עלי הייתי רוצה ליקח ממנו שיחזור ויכתוב לי את השטר. ונראה לי כי מה שהוסיף רבינו חננאל ז"ל על הטענה הסדורה בתלמוד לומר שהתובע היה טוען שקנאה הוא לעצמו אחר כך אין צורך לכך אלא המערער היה לו עדים שהיתה של אבותיו והיה מביא ראיה ממה שאמר לו הנתבע לקנותה לו מאותו שטוען שמכרה לו כי עד עכשיו לא בתורת מקח היתה בידו הלכך אין החזקה שהחזיק בה ראיה שהיתה של מוכר ולפיכך זוכה בה המערער בעדים שהיו לו שהיתה של אבותיו שאין שום חזקה מועלת אלא אם כן יש עמה טענה שיטעון שלקחה מן המערער או מאחר ואלו הוכחש זה במה שטען מפלניא זבנה שוב לא היתה חזקה זו לראיה וגם לא היה יכול לחזור ולטעון לאריס הורידני שם והחזקתי בשבילו. ומצאתי במקצת ספרים ואמרת לי זיל זבנה ניהלי ולשון זיל מכריע כי לקנותה לו מיד אמר היה אומר. עליות הר"י ז"ל. מעשה שני דההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא ואמר ליה מפלניא זבנתה ואכלתיה שני חזקה יש ספרים דגרסי ביה אמר ליה פלניא גזלנא הוא וכאותו מעשה שלמעלה מזה הוא ולא בא אלא לחדש טענת אמינא אזבון דיני ולאשמועינן דטענה הוא דעביד איניש דזבין דיניה. ואית דלא גרסי ליה אלא אמר ליה והא אית לי סהדי דאתית לאורתא גבאי ואמרת לי זבנה ניהלאי ודברי המערער הן ופשיטא הוא. הרשב"א ז"ל. ורביבו האלפסי ז"ל לא גריס הכא והא פלניא גזלנא הוא. עד כאן משטה לא נודעה למי.

עלה בידינו אמר לו ראובן לשמעון מה אתה עושה בתוך שדה שלי אמר לו מלוי לקחתיה והחזקתי בה שלש שנים וגם לוי שמכרה לי דר בה יום אחד אמר לו ראובן והלא יש לי עדים שבאת אתמול אצלי ואמרת לי שאמכרנה לך ואלמלא שידעת שהיתה גזולה ביד לוי שמכרה לך לא הוצרכת לבקש ממני למכרה לך וטען שמעון ואמר לכך בקשתי לקנותה ממך לפי שידעתי שאתה המערער עליה ורציתי להסיר מעלי ריב ומדון הרי זה נאמן. טען ראובן ואמר יש לי עדים שהלכת אצל לוי ובקשת ממנו שימכור לך שדה זו ואלו לקחת אותה ממנו כמו שאתה אומר לא היית לוקח אותה ממנו פעם שניה אם טען ואמר להסיר מעלי ריב ומדון נתכונתי לפי שהיה לוי המוכר מערער עליה נאמן לא טען כן אלא אמר לו לא היו דברים מעולם והעדים מעידים אותו שבקש מלוי אתמול למכרה לו הרי נתברר שגזלה שמעון מלוי ובגזלנות אכל שלש שנים ואין אומרים תחזור השדה ללוי שהרי לוי לא החזיק בה שלש שנים אלא תחזור השדה לראובן טען ואמר לוי שמכרה לך הרי יש עדים שהוחזק בגזלנות על שדה זו ואין חזקה לגזלן ולא לבאים מכחו אמר לו שמעון והלא יש עדים שבאת אלי ואמרת לי שאמכור לך שדה זו יכול ראובן לטעון ולומר לא הייתי חפץ לריב עמך ולפיכך בקשתי לקנותה ממך. עליות הר"י ז"ל.

ודוקא שבע פירשו רבינו חננאל ורשב"ם ז"ל שצריך להביא ראיה על חזקת השבע כלומר על אכילת השלש שנים של קודם שטרו של זה. ויש מרבוותא ז"ל שפירשו דאינו צריך להביא ראיה אלא על השלש האחרונות ובכך נאמן לומר שאכלה שבע במגו דאי בעי אמר מינך זבנתה. וכבר אמרתי שאין כאן מגו. ועוד שהם צריכים לדחוק הרבה לשון הגמרא שאמרו אכל שית אין לך מחאה גדולה מזו ואומרים דגריע טפי מביא ראיה על שית ממביא ראיה על שלש דמביא ראיה על שית אינו יכול לומר עוד מינך זבנתה שהרי כבר היתה בידו קודם שקנאה זה והיאך ממנו קודם שקנאה הוא. ואינו מחוור בעיני דיכול הוא לומר מתחלה בתורת פירות ירדתי ואחר כך קניתיה מינך. ונראה לי דברי רבינו חננאל ור"ש ז"ל עיקר. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"י בעליות: ועוד דמדאמרינן והני מילי דאכלה שבע אלמא לא משתכחת לה שיהא נאמן המחזיק אלא כשאכלה שבע ולא כשאכלה שש ואין עדים אלא על שלש שנים האחרונות. ומצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל שכתב הכין היה מעשה ראובן אמר ליה לשמעון מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה זבנתה מלוי דזבנה מיהודה ואכלתה שני חזקה אמר ליה ראובן הא אית בידי שטרא דאנא זבנתה להאי ארעא מן הדין יהודה ארבע שנים ואת זבנתה מלוי מאי דלאו דיליה דהא כבר זבנתה אנא מיהודה מקמי דזבנתה את מלוי. וגירסת הגאון דזבנה ליה מיניה דפירש. ונראה לי שפירש הגאון כך לפי שאין כאן עוד למחזיק מגו וכגון שטען המחזיק זבנתה מלוי דאמר לי דזבנה מיהודה דנהי דמהימנת ליה במגו על טענתו שטוען שלקחה מלוי הוא עצמו אין לו לסמוך על דברי לוי כיון שמיחה בו יהודה קודם שהחזיק שתי שנים דכיון שמכרה לראובן אין לך מחאה גדולה מזו. עד כאן לשונו. ומסתברא לי שאף המוכר שדהו בעדים בלא כתיבת שטר אית ליה קלא דכל מאן דמזבן בפרהסיא זבין ואין לך מחאה גדולה מזו והוה ליה להאי לאזדהורי בשטריה עד שיביאנו בדין עם עדי המכירה ויוכיחנו שאותה מכירה בגזל היתה. עד כאן משטה לא נודעה למי.

עלה בידנו אמר לו ראובן לשמעון מה אתה עושה בתוך שדה שלי אמר לו מלוי לקחתיה והחזקתי בה שלש שנים אמר לו והלא יש בידי שטר שמכרה לי לוי זה ארבע שנים והרי קדם מקחי למקחך ולוי דבר שאינו שלו מכר לך חזר שמעון וטען זה שבע שנים שלקחתיה והחזקתי בה וקדמה חזקה שלי למקחך והלך והביא עדים שהחזיק בשדה זו שבע שנים אינו נאמן שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים וכבר הודה שמעון שלא החזיק בה אלא שלש שנים. ואם טען שמעון מתחלה מלוי לקחתיה ואכלתיה שני חזקה אמר לו ראובן והלא יש בידי שטר שמכרה לי לוי זה ארבע שנים הרי שקדם מקחי לחזקה שלך אמר לו שמעון לא כאשר דמית על שני חזקה שאמרתי שהם שלש שנים בלבד אלא שבע שנים החזקתי בה וקדמה שלש שנים חזקתי למקחך ויש לו עדים לשמעון שהחזיק בה שבע שנים הרי הוא נאמן שאין זה סותר טענתו הראשונה שיש במשמע שני חזקה שנים רבות. לא אחזיק בה שמעון אלא שש שנים אין חזקה שלו כלום שהרי לסוף שתי שנים שהחזיק בה שלא עלתה לו חזקה עדיין מכרה לוי לראובן ואין לך מחאה גדולה מזו ושוב אין חזקה עולה לשמעון. ואף על פי שאמרו צריך למחות בסוף כל שלש ושלש בזה יפה כח המכירה מן המחאה שכיון שמכרו בעלים הראשונים את השדה קודם שעלתה חזקה למחזיק אין המוכר ואין הלוקח זקוקים למחות אלא צריך המחזיק להזהר בשטרו לעולם. ולמה אין שמעון המחזיק נאמן לומר שלקחה קודם מלוי והחזיק בה שלש שנים מגו שהיה יכול לומר שירד בה שתי שנים הראשונות לפירות ואחר שנמכר לראובן לקחה מראובן והחזיק בה שלש שנים לפי שאין להאמין לשמעון מן הטעם הזה שהרי היה ירא לטעון שלקח מראובן פן יאמר לו ראובן אחר כך אין בידי שום שטר ולא לקחתיה מלוי לעולם ויבא לוי ויאמר הרי הודית שלקחתה מראובן ואינה לקוחה בידך ממני וכיון שיש עדים ללוי שהיתה של אבותיו יוציאנה מיד שמעון בדין לפיכך ירא שמעון לטעון שלקחה מראובן ובעל כרחו שלקחה מלוי. באיזה מכירה אמרו שהיא מחאה במכירה בשטר שהיא פרהסיא והקול נשמע ויש למחזיק להזהר בשטרו אבל מכירה בעדים אינה פרהסיא כל כך כמו המחאה ואין הקול נשמע כדי שיזהר המחזיק בראיותיו לפיכך צריך הלוקח למחות עד שלא יגמור המחזיק שלש שנים באותה שדה ואם לא מיחה בידוע שהיה ברור לו שזה המחזיק לקחה מתחלת הזמן שהחזיק בה קודם מקחו של זה. עד כאן מעליות הר"י.