מסכת בבא בתרא דף ל״ד עמוד א׳

הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי מודה וא"ת וליהמניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי וכי תימא דהא לא חשיב מיגו דהא אם אמר לא חטפי היה חייב שבועה דאורייתא לא היא דהא אמר בהמוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף ע. ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתיו לך בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו דהוי נאמן בשבועה אע"ג דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא ומיהו לפי' ר"ת דפירש שבועה דנאנסו דהתם היא מדרבנן דלא מיחייב שבועה דאורייתא אפילו בנאנסו אלא היכא דאיכא הודאה במקצת אתי שפיר וליכא למימר נמי דהאי לא חשיב מיגו דלא הוה חציף למימר לא חטפי להכחיש את העד או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות העד ובעל הנסכא כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דבעל דבר מהימן למימר [לדידי אוזפן ברביתא] דהא משמע דאי לאו דעד מחייבו שבועה היה פטור והיינו על כרחך במיגו דאי לאו מיגו לאו כל כמיניה למימר דידי חטפי דהא כי איכא תרי סהדי משלם ואינו נאמן לומר דידי חטפי ואומר ר"י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבועה היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפי שיכול להעיז פניו להכחיש את העד בלא שבועה אבל השתא דמחייבו שבועה לא מהימן בשבועה ע"י מיגו שהיה יכול להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל קשה אי ליכא מיגו מאי טעמא דרב ושמואל דפליגי בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) ארבי אבא ופטרי בנסכא דלית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם והשתא אמאי פטרי והא פשיטא דאינו נאמן לומר דידי חטפי בלא מיגו כדפרישי' לעיל לכך נראה כמו שפי' ריב"ם דודאי הוי מיגו ולהכי פטרי רב ושמואל דנאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר אע"ג דאית ליה מגו חייב דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מיגו ליפטר וא"ת ור' אבא היכי מפיק לה בפ' כל הנשבעין (שם) מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דדייק התם מדאיצטריך קרא למיפטר יורשים ש"מ באביו כה"ג מיחייב אלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והיכי דייק מינה אנסכא התם ודאי משלם דליכא מיגו אבל הכא דאיכא מיגו מנא לן דמשלם ונראה לר"י דרבי אבא לא הוי טעמיה מקרא אלא מסברא בעלמא כדמפרש והא דקאמר התם כוותיה דר' אבא מסתברא מדתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין קרא למיפטר יורשים אתא ולא לחייב האב והא דקאמר התם רב ושמואל האי שבועת ה' וגו' מאי דרשי ביה ה"ק כיון דבאב בכה"ג פטרי אמאי איצטריך קרא למיפטר יורשין וצ"ל דהא דאמרי' בהכותב (כתובות דף פה. ושם) גבי אבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי כו' מתוך דיכלי למימר להד"ם יכלי למימר סיטראי איירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא הוי השליח עד דנוגע בעדות הוא כיון דחייב שבועת היסת דאי קודם דתקינו רבנן שבועת היסת הוי השליח עד גמור דנאמן לומר למלוה פרעתי מיגו דאי בעי אמר אהדרתינהו ללוה כדאמר בריש האיש מקדש (קדושין דף מג:) וכיון דאיכא עד היכי מהימניה במיגו דלהד"ם דהוה ליה מחויב שבועה ומתוך שאין יכול לישבע משלם כדאמרינן הכא:

וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) תנן חשודים שניהם על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי ר"מ ורבי יוסי אומר יחלוקו ומפרש התם רבותינו שבא"י רבי אבא למקומה למחויב לה ומייתי התם מהך דשמעתין דרבותינו היינו רבי אבא והשתא רב נחמן דפסק התם כרבי יוסי ועובדא עבד כרבי יוסי יחלוקו לית ליה לר' אבא וקשה לר"י דאמרינן בפרק השואל (ב"מ דף צז: ושם) בגמ' דהשואל את הפרה לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומשני מתני' בשיש עסק שבועה ביניהן כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והיינו כר' אבא ומיהו איכא למימר דר"נ דמוקי מתני' כר"מ וכמו שמפרש ר' אבא הוא סבר כר' יוסי אבל עוד קשה דבשמעתין משמע דהלכתא כר' אבא מדקאמרינן סבור רבנן קמיה דאביי למימר דהיינו נסכא דר' אבא וקאמר נמי אלא אי דמיא לרבי אבא כו' ובכ"מ קי"ל כרב נחמן בדיני ועוד תימה דהתם גבי יתומים מן היתומים קאמרי רב ושמואל דאם מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ומתוך שאין התובעין יכולין לישבע פטור הנתבע ור"א פליג עליה (שם מח.) וקאמר יורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלין והיינו כרבי אבא דמתוך שאינו יכול לישבע או תובע או הנתבע משלם הנתבע ומסיק התם דעבד כרב ושמואל עבד דעבד כרבי אלעזר עבד ומפרש ר"ת דרב נחמן שפיר סבר כר' אבא בנסכא ובמנה יש לי בידך וא"ל אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע ודוקא בשניהם חשודין פסיק רב נחמן כר' יוסי דאמר יחלוקו ורבי אבא בשניהם חשודין מודה לר"נ דהלכה כרבי יוסי וטעמא משום דקנסינן שכנגדו לפי שהוא חשוד הלכך מפסיד החצי אבל בעלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והא דקאמר התם דרבותינו שבא"י ר' אבא לאו למימר דר' אבא סבר לה כר"מ אלא דדייק כיון דר' אבא בעלמא סבר דמתוך שאינו יכול לישבע משלם אית לן למימר דאיהו מפרש מילתיה דר"מ דחזרה שבועה למחויב לה והלכה כר"נ בשניהם חשודים וכר' אבא בנסכא ודוקא ביתומים מסקינן דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר"א עבד כדאמר הבו דלא להוסיף עלה אבל אין לפרש טעמא דרב נחמן דאמר יחלוקו משום דר' אבא דכיון דשניהם חשודים ה"ל כאילו תרוייהו מחויבים שבועה ואין יכולין והלכך כל אחד מפסיד חצי ורבי אבא סבר כיון דעיקר שבועה על הנתבע ואין יכול לישבע משלם הכל דא"כ ר' אבא ורב נחמן מצו סברי שפיר כרב ושמואל ביתומים מן היתומים כי מת לוה בחיי מלוה ומפסידין בני מלוה כיון דאין יכולין לישבע ואין נוטלין כמו שמפסיד שכנגדו חשוד על השבועה החצי שאינו נוטל כשגם הוא חשוד ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז.) משמע כל הסוגיא דרב ושמואל פליגי אדרב נחמן ואדרבי אבא וע"כ צ"ל ע"כ דלרבי אבא וכן לרב נחמן מתוך שאינו יכול לישבע אפילו התובע משלם הנתבע כדפרי':

איכא נוסחאות דגרסינן לישתבע הוה ליה כגזלן. ולאו משום דהוה ליה גזלן ולא מסרינן ליה מומתא קאמר, אלא הכי קאמר, כיון דמודי למאי דקא מסהיד סהדא, אי אפשר לאשבועי ולמפטריה בהכין דהוה ליה כאלו גזל באפי תרי דלא מהניא ליה שבועתיה למפטריה.

ואסיקנא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ואם תאמר ליהמניה במגו דאי בעי אמר החזרתי. יש מפרשים דגזלן אינו נאמן לומר החזרתי, דלאו לאהדורי קאי, ולא דמי למלוה את חברו בעדים והמפקיד את חברו בעדים דאינו צריך להחזיר לו בעדים, דהתם לחזרה קאי. ומביאין ראיה מנגזל שכנגדו נשבע ונוטל, ואוקימנא בשיצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו ולא ידעינן כמה, ואם איתא, השתא נמי הימוני מהימן אכולהו, למימר כולה החזרתי, ואפלגא לא מהימן, למימר כך וכך לקחתי. ואינה ראיה, דדילמא בדאיכא עדים שלא החזיר, שלא זזה ידן מתוך ידו של נגזל עד שעמד בפני בית דין. ועוד מביאין ראיה מההיא דאמרינן בכתובות (כא, ב) שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהן עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם, משחתמו אין מעידין עליו וחותם, ואוקימנא בערער דגזלנותא, ואם איתא דנאמן לומר החזרתי, להעיד עליו למה ליה, איהו גופיה נאמן על עצמו לומר שעשה תשובה. וגם היא אינה ראיה, דלהכשיר עצמו לדון ולהעיד צריך הוא לעדים, אבל לפוטרו ממון נאמן לומר החזרתי, דמספקא לא מפקינן ממונא. והרב ר' מאיר ז"ל אבולעפיה כתב דנאמן, והביא ראיה מהא דתנן בפרק האשה שנתאלמנה (טו, ב) מודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היה ולקחתיו ממנו נאמן, וליתני מודה רבי יהושע באמר לחברו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן, ודחינן משום דבעי למיתני סופא ואם יש עדים שהלוהו אינו נאמן, וקיימא לן המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, ולא קם להו התם שום אוקמתא במטלטלין, ואם איתא, ליתני באומר לחברו מנה גזלתי את אביך והחזרתיו לו נאמן ואם יש עדים שגזלו אינו נאמן, אלא שמע מינה דאפילו בגוזל נמי לא משכחת לה, דאף הוא אינו צריך להחזיר בעדים. וראיה גדולה היא, אלא שיש לדון עליה הרבה, וכבר כתבתיה בארוכה במקומו בריש פרק האשה שנתאלמנה בסייעתא דשמיא. ולענין שמעתין, איכא מאן דאמר כשנסכא יוצאת עכשיו בפנינו מתחת ידו, דליכא מגו. ואם תאמר עוד ניהמניה בשבועת התורה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי, ומגו בשבועה דאורייתא אשכחן, כדאמרינן לקמן בשילהי המוכר את הבית (בבא בתרא ע, א) המפקיד אצל חברו בשטר ואמר החזרתי נאמן, מגו דאי בעי אמר נאנסו, ואקשינן ואי אמר נאנסו שבועה מי לא בעי, ופרקינן מאי נאמן נאמן בשבועה. תירצו בתוספות מיגו להכחושי חד סהדא שיודע בו שיביאנו לידי שבועה לא אמרינן. ומעשה דאבימי בריה דרבי אבהו דשדר זוזי ביד שליחא ולבסוף אמר סיטראי נינהו, ואתא לקמיה דרבי אבהו ואמר אי ליכא סהדי דיהבינהו ניהליה נאמן מגו דאי בעי אמר לא לקחתי, כדאיתא בפרק הכותב (כתובות פה, א) ובפרק שבועת הדיינין (שבועות מב, א), איכא למימר דהתם לאחר התקנה שתקנו שבועת היסת דלא מהימן שליחא כעד, כדאיתא בפרק האיש מקדש (קדושין מג, ב), והוה ליה שליחא כבעל דבר. אבל ר"י ב"ר מרדכי ז"ל כתב דשבועת עד אחד תשלומין נינהו, דכי איכא תרי לא מיפטר מידי תשלומין בשבועה אלא שלומי משלם, וכי ליכא אלא חד, פטריה רחמנא מתשלומי ממון, ובלבד שישבע, והילכך או ישלם ממון או שבועה, ועד דמשתבע שבועה דעד אחד לא מיפטר מיניה. וזה נכון. ומשלם דקאמרינן, משלם ולא צריך שכנגדו לישבע, ואינו דומה לחשוד דכשנגדו נשבע, דהתם הוא דאיהו בעי (לא) לאישתבועי מאי דחייבתו תורה ואנן לא שבקינן ליה, ועוד דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל חשוד, הילכך רמו רבנן שבועה על שכנגדו. אבל הכא דאינו יכול לישבע שבועה שחייבתו התורה, דינא הוא דכי לא משתבע משלם לגמרי בלא שישבע שכנגדו. והראיה מדאמרינן בפרק שבועת העדות (שבועות לב, ב) הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה והכל מודים בעד דרבי אבא, ודייקינן עלה חשוד מאן, אילימא חשוד לוה, ולימא ליה מאן לימא לן דמשתבעת ושקלת דילמא לא משתבעת, ואוקימנא דוקא בששניהם חשודין, הא לאו הכי סהדא פטור מקרבן שבועה, משום דאמר ליה מאן לימא לן דאת מישתבע ושקלת, ואפילו הכי אמרינן בחד סהדא דרבי אבא חייב, שמעינן מינה דשכנגדו נוטל בלא שבועה, דאי לא התם נמי לימא ליה מאן לימא לן דמשתבעת ושקלת דילמא לא מישתבע. וזה ברור.

מי שחטף לשון כסף או איזה דבר מחברו והנגזל קובל עליו וטען לו שכן הוא שחטף אלא שמשלו חטף אם אין עדים על הגזלה הרי זה נאמן מתוך שהיה יכול לומר לא חטפתי ואם יש עדים על הגזלה אינו נאמן ואפילו בטענת מקח אחר שיש עדים ודרך גזל באה לידו היה עד אחד על הגזלה הרי זה משלם ולא מן הדין שהרי באיזה צד אתה דנו אם לחייבו מן הדין אין כאן שני עדים ולא הופקע מכל וכל דין מתוך שהרי מ"מ היה יכול לומר לא חטפתי ובשבועה וליפטר מכל וכל אי אפשר שהרי יש כאן עד אחד ואין כאן דין מתוך לגמרי שהרי מ"מ אם היה טוען שלא חטף היה נזקק לישבע שבועת התורה ושמא יראת השבועה מונעתו מלומר כן ומאחר שחל עליו חיוב שבועה מן הדין שלא חטף ואי אפשר לו לישבע שלא חטף שהרי מודה שחטף אין כאן שבועה שאין שבועה אלא למי שכופר במה שהעד מעיד ונשבע שאינו כמו שהעיד על הדרך שכתבנו ונמצא שהוא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ואם תאמר שישבע שמשלו חטף ויאמן בכך מתוך שאם אמר שלא חטף היה נאמן בשבועה וכענין מה שאמרו ב[מסכת] זו פרק הבית ע' א' שהמפקיד לחברו בשטר נאמן לומר החזרתי בשבועה מגו דמצי אמר נאנסו שהוא נאמן בשבועה אין זה ששבועת התורה אינה [אלא] בהכחשת דברי העד כמו שכתבנו ואחר שאינו יכול לישבע שבועה הראויה לו מן התורה הרי הוא חייב לשלם מן התורה וכן הדין בכל שבועות:

מי שהלוה לחברו מנה ותבעו בדין עליו והלה טוען שלוה אלא שיש לו עליו מצד אחר כשיעור אותו מנה אם אין עדים על ההלואה אין ספק שהוא נאמן מתוך שיכול לומר לא לויתי היה שם עד אחד מגדולי המחברים כתבו שהוא משלם מצד שהוא מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ואף הם הוסיפו לחדש בה דברים בשטר שאינו חתום עליו אלא עד אחד כמו שיתבאר בפרק אחרון ואף בזו שכתבנו עכשיו לדעתי אין הדברים נראין שהרי מ"מ הוא נאמן בפרעתי ומתוך שיכול לומר פרעתי נאמן לומר יש לי עליו מצד אחר כשיעור אותו מנה ואף בשני עדים כן אבל במעשה הנזכר כאן אינו נאמן בה בהחזרתי שהרי גזל וכל שנתברר שגזל אינו נאמן בהחזרתי ויש חולקין לומר שאף הגזלן נאמן בהחזרתי וראיה רמוזה להם במסכת כתובת פרק שני בסוגיית ומודה ר' יהושע וכו' ושמא תאמר לדבריהם נדון עליה בכאן להאמינו מתוך שיכול לומר החזרתי הם מתרצים כמו שתכף לחטיפה זו קבל עליו בבית דין ואין החזרה מצויה כל כך לשעתה ואין הדברים נראין:

בתוס' בד"ה הוי מחויב שבועה כו' איירי בתר דתקינו רבנן שבועת היסת דלא הוי השליח עד דנוגע כו' עכ"ל ומה"ט נמי הא דאמרינן התם דהשליח משלם למשלח היינו לבתר דתקינו רבנן שבועת היסת דלא הוה השליח עד והמשלח מפסיד כי המלוה נאמן לומר סטראי ננהו ואז המשלח נפרע מהשליח דא"ל לתקוני שדרתיך כו' אבל קודם דתקנו שבועת היסת הרי השליח נאמן ואין המשלח מפסיד כלום וק"ל:

בד"ה וכל המחוייב כו' ודוקא ביתומים מסקינן דעבד כרב ושמואל עבד כו' עכ"ל והיינו משום דיש לנו להקל על היתומים שלא להוציא ממון מהן וכדאמר הבו דלא להוסיף עלה מיהו ר' אבא ורב נחמן מדסתמו דבריהם ולא חלקו בין יתומים לדעלמא משמע דאפילו ביתומים אית להו האי סברא דמתוך שאינו יכול לישבע או תובע או נתבע משלם הנתבע וכן רב ושמואל מדלא מפלגי אינהו וקאמרי דלא להוסיף על היתומים משמע דבעלמא נמי אית להו האי סברא דמתוך שאין יכולין לישבע פטור הנתבע ולכך שפיר קאמר התם תלמודא דרב ושמואל פליגי אדרב נחמן אבל לאידך פירושא שכתבו לקמן דר' אבא ורב נחמן נמי סברי דהתובע נמי מפסיד היכא שאינו יכול לישבע ואם כן היינו דרב ושמואל ושפיר קשיא להו אמאי קאמר דפליגי וק"ל:

לישתבע הוה ליה גזלן וכו' כן נוסחת הגאונים. ואל תטעה לפרש הוה ליה כגזלן כיון שהוא מודה שחטף הרי הוא כגזלן שפסול לשבועה ואינו יכול לישבע דדידיה חטף דודאי אם אין עד שגזל והוא אומר גזלתי והחזרתי אינו חשוד על השבועה כלל שהרי מעיד על עצמו שעשה תשובה ונאמן על כך מתוך שיכול לומר לא גזלתי כל שכן זה שטוען שלא גזל אלא שנטל את שלו מיד זה דודאי אינו נפסל לשבועה על פי טענתו ועל פי עד אחד גם כן אין אדם נפסל מן השבועה. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

על מה שתירצו בתוספות כך נראה כפירוש ריב"ן וכו' כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל וזה לשונו: ולא דמי לההיא דלקמן דהמפקיד אצל חברו בשטר דכל זמן שלא טען נאנס עדיין לא נתחייב שבועה הילכך יש להאמינו במיגו. עד כאן לשונו. וזה לשון הר"י בעליות וגבי מפקיד אצל חברו בשטר לא שייך למימר מתוך שאינו יכול לישבע שנאנסו משלם שהרי אין חיוב שבועה חל על הנפקד עד שיטעון שאבד הפקדון ואז יחול עליו שם שבועה לישבע שאבד באונס. עד כאן לשונו. וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: אבל ריב"ם ז"ל כתב דשבועת עד אחד תשלומין נינהו דכי איכא תרי לא מפטר מידי תשלומין בשבועה אלא שלומי משלם וכי ליכא אלא חד פטריה רחמנא מתשלומי ממון ובלבד שישבע והילכך או ישלם ממון או שבועה ועד דמשתבע שבועה דעד אחד לא מפטר מיניה וזה נכון. עד כאן לשונו.

על מה שכתב הריא"ף ז"ל והיכא דליכא אפילו חד סהדא וכו' משתבע מרי ארעא וכו' משתבע שבועת היסת דליכא כו' כתב ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו: וצריך עיון איך שניהם נשבעים הרי בא אחד מהם לידי שבועת שוא כיון שבעל הקרקע נשבע שלא מכרו לו מעולם וזה נשבע שבדין אכל הפירות שמע מינה שקנאו ממנו בדמים. ויש לומר אף על פי שטען זה המחזיק מעיקרא דמינך זבינתה אפשר שעתה נשבע באמת דשמא לפירות הורידהו מתחלה ולא למכירת גוף הקרקע. עד כאן לשונו.

ואמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה תניא נמי הכי אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. כן היא גירסת רבינו חננאל ז"ל. ופירושו כגון שאכל הזמורות דאכילת הזמורות אכילה היא כלומר בשאסף לביתו הזמורות ונהנה מהן או שמכרן וזו אכילת היתר היא שאין ערלה נוהגת בעצים דלא אסרה תורה אלא הפרי והטפל לפרי וכדאמרינן את פריו לרבות את הטפל לפריו וזו היא ששנינו תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם הא בקשין של ערלה לא ושביעית נמי אינה נוהגת בעצים דכל שאינו פרי אינו מופקר בשביעית ששנו שם במסכת ערלה ובבבא קמא פרק הגוזל אמרו עצי שביעית מותרין. וכלאים נמי בזורע בין הגפנים והוסיפו הפירות ולא הוסיפו הזמורות באחד ומאתים ויש מי שאומר שאפילו הוסיפו הזמורות אינו נאסר אלא התוספת אבל עיקרן של גפנים שהיו שם קודם לכן לא נאסר. ויש לעיין בפרק כל הבשר דאמרינן התם אמר רב אדא בר אהבה זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסר והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה. ויש לומר דהתם בזרוע מעיקרו שנאסר בהשרשה. ויש מי שגורס אינה חזקה ומיירי באכילת הפירות. ואינו מחוור דתנן בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים המוציא הוצאות על נכסי אשתו בין שאכל הרבה והוציא קמעא בין שאכל קמעא והוציא הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמרינן עלה עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה ואפילו תאמר דרב יהודה תרתי אמר וההיא באוכל זמורות והכא באוכל פירות ממש אפילו הכי לא הוה שתיק גמרא לאקשויי מדידיה לדידיה הכי ותרצינהו הכין. ועוד דעל כל פנים לא הוה שתיק מלאתויינהו הכא ולימא אמר רב יהודה אכלה ערלה אינה חזקה ואמר רב יהודה אכלה ערלה חזקה ולא קשיא כאן באכילת פירות כאן באכילת זמורות. וגירסת רבינו חננאל ז"ל יפה ממנה. וכן גירסת הגאונים.

תפתיחא לא הוי חזקה פירש רבינו חננאל ז"ל (לא הויא חזקה) תפתיחא שדה שלא חרש אותה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונתבקעה כגון פתחי חרישה וזרע בה כגון זו לא הויא חזקה. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש בספר המקח תפתיחא זה פתיחת צינורי המים לתקון השדה כדכתיב יפתח וישדד אדמתו לא הויא חזקה לפי שאין הנאה למחזיק באותה עבודה ולעולם לא עלתה לו חזקה אלא כשהוא נהנה מאותה עבודה ואף על פי שנהנה בעל הקרקע באותה עבודה וכדאמרינן ניר לא הוי חזקה. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: תפתיחא מלשון יפתח וישדד אדמתו וגו' ותחלה פותחין השדה והוא חרישה שאינה עמוקה אחר כך פעם אחרת חורשים אותה עמוקה יותר ואם הוא לא חרש פעם אחרת וזרע שם באותה הפתיחה הראשונה שאין אותה הזריעה כי אם הפסד הזרע. ויש מפרשים תפתיחא שהארץ נבקעת מאליה והוא משליך שם. עד כאן לשונו. דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו. פירש רשב"ם ז"ל לפי שעשירים ואלמים ואין חוששים למחות לפי שבזרוע כו' ויש שפירש לפי שעוסקים בצרכי צבור כו'. ולא נהירא. עד כאן. וכן נראה בעיני דפירוש ראשון עיקר דלפירוש שני אין טעם אמאי לא מחזקי בן. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

פיסקא והעבדים כו'. תימה דלעיל מייתי מתניתין דחזקתם שלש שנים והך דהעבדים מוקדמת לאותה משנה ושמא אגב דאיירי לעיל באומר לפירות ירדתי בהנהו עובדי דחזקה אייתי מתניתין דתזקתם שלש שנים משום דבעי לאיתויי עלה הא דרב זביד דקאמר אי טעין ואמר לפירות הורדתיו. תוספי הרא"ש ז"ל.