מסכת בבא בתרא דף קמ״ז עמוד ב׳

לתפלתו של כהן גדול שיתפלל שאם חמה לא תהיה חמה יותר מדאי ואם קרירא לא תהיה קרירא יותר מדאי:

המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול כו' פי' רבינו שמואל דלמאן דדאין דינא דגרמי הוה מוחל צריך להחזיר ללוקח מה שנתן לו ואור"י א"צ להחזיר אלא מעות שנתנו בו הלקוחות ולא כל השטר וראיה לדבר מדאמר בפרק החובל (ב"ק פט: ושם) אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה ואמאי לא הפסידה תזבין לה לכתובתה לבעלה בטובת הנאה דהאי חבלה דאי מחלה לה גבי בעל ליכא קפידא ומוקי לה כרבי מאיר ומשמע דוקא גבי בעל יכולה למכור אבל לגבי אחריני לא תוכל למכור כי האי גוונא פן תמחלנה לבעלה והיאך תמחלנה לרבי מאיר דאית ליה בהגוזל קמא (שם ק.) דינא דגרמי ע"כ נראה אפי' למאן דאית ליה דינא דגרמי היינו דוקא לענין שיש לה לשלם מה שנתנו בה הלקוחות ולא כל דמי הכתובה שהפסידתם והא דאמר בהגוזל קמא (שם דף צח:) מאן דדאין דינא דגרמי מגבי שטרא מעליא גבי שורף שטרותיו של חבירו וכן בפ' הכותב (כתובות דף פו.) על הך מלתא דשמואל לאו דוקא נקט שטרא מעליא שהרי לא תחזיר אלא מה שנתנו בה הלוקחין אלא משום דנקט לעיל התם ניירא בעלמא קלאי מינך נקט בתר הכי שטרא מעליא ועוד ראיה מרב נחמן דאית ליה בהגוזל בתרא (ב"ק קטז:) דינא דגרמי גבי ההוא גברא דאחווי אכריא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן חייביה כו' ואילו בפרק הכותב (כתובות פה: ושם פו. ד"ה תיזיל) אמר קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה ואיגרשא ושכיבא אתו לקוחות וקתבעי לה לברתה כו' אמר רב נחמן מאן לימא לה דתיזיל ולימחלה לכתובתה לגבי אבוה והדר תירתה מיניה ומה תרויח לרב נחמן והא איהו גופיה אית ליה בהגוזל בתרא דינא דגרמי ואם כן צריכה להחזיר לו כל הדמים ומה תרויח בזה אלא שמע מינה שתרויח בזה שלא היתה צריכה להחזיר להם אלא מה שנתנו בה ואם תאמר מכל מקום הפסידתם הרבה שהרי גרושה היתה והיה להם ללקוחות אז לגבות כתובתה מן הגרושה ואומר רבי דשמא קטנה היתה ולא היו יכולים אז לגבות ממנה כלום ומכל מקום מחילתה מחילה כיון שהגיעה לפעוטות כדאמר בהנזקין (גיטין דף נט.) דמתנתה מתנה עוד קשה לי רב נחמן איך השיאה עצה למחול כתובת אמן והא אמר בפרק לא יחפור (לעיל בבא בתרא כב: ושם) דגרמא בנזקין אסור פי' אע"ג דפטור הוא איסורא מיהא איכא וכל שכן למאן דדאין דינא דגרמי כמו רב נחמן דאיכא איסור יותר כשמורה לה למחול דאפילו בגרמא בניזקין שפטור לגמרי אסור וכ"ש דינא דגרמי שיש מחייבין שאסור ואומר ר"י דכיון שהיה לה הפסד לדבר שרי וגם שלא היו מפסידין כלל בדבר שמחזרת להם מה שנתנו בה ועוד ראיה מדאמר בפרק שני דקדושין (דף מז:) התקדשי לי בשטר חובי או שהיה לו מלוה ביד אחרים (וקדשה) עלייהו רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומסקנא דמילתא דפליגי בדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול מאן דאמר אינה מקודשת אית ליה דשמואל דלא סמכה דעתה כי שמא ימחול ואם צריך להחזיר כל הדמים למה ימחול ושפיר סמכה דעתה ועוד דקאמר התם בתר הכי דסמכה דעתה דלא שביק נפשה ויהיב לאחריני הוה ליה למימר שיתחייב לשלם הכל אם ימחול ומיהו יש לדחות כי שמא היה לה בושת לבוא לב"ד ולתבוע מבעלה מה שמחלה ולכך לא סמכה דעתה בכך יותר ועוד ראיה ממה דאמר בפרק קמא דבבא מציעא (דף יט: ושם) גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה אלא עד תשרי ואזלה וזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו כו' פי' ואם כן לא טריף שלא כדין שהרי יכולה היא למחול לבעלה ותימה למאן דדאין דינא דגרמי איך יטרוף שלא כדין והלא אם תמחול לבעלה יחזרו עליה הלקוחות ויגבו ממנה הכל על כן נראה שאין צריכה להחזיר להם אלא מה שנתנו בה ומיהו קשה לר"י מ"מ יטרוף לקוחות שלא כדין שהרי יחזרו עליה ממה שנתנו בה לכל הפחות ואומר ר"י דבדבר מועט כזה אין לחוש דאין כאן טריפה שלא כדין ועוד הוה קשיא לי דהא הוה מצי התם למיפרך מגרושה שכתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבנא לכתובה דמניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין וכיון שהיא גרושה א"כ מוכרת כתובתה בדמים יקרים ואם כן הפסידה הרבה ללקוחות וטורף בעלה שלא כדין שהרי לא תוכל למחול מה שהפסידתם ואי הוה מוקי לה לההיא ברייתא כמאן דלא דאין דינא דגרמי הוה אתי שפיר אך לא היינו יכולים עוד להביא ממנה ראיה מיהו לפי מה שפי' ר"י בפ"ק דבבא מציעא דבגרושה ליכא למיחש הכי הוה א"ש וכן הוא עיקר כמו שפי' שם דלא הוי מצי למיפרך מגרושה וא"ת מאי האי דקאמר בפ"ק דבבא מציעא (דף כ.) ש"מ איתא להא דשמואל דאמר המוכר שטר חוב כו' ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי והלכה והכניסתה לבעלה שאז אינה יכולה למחול דידו כידה כדאמר בהכותב (כתובות פה:) וצ"ל דמיירי שיודעין שאין לה בעל:

אלא אינה כשל תורה כו' מה שפירש רבינו יעקב שאין להוכיח מכאן דמכר שטר חוב חל מן התורה פירשנו לעיל בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף עו: ד"ה קני):

שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום למימרא דסבר רב נחמן מילתא דליתא בבריא. שאינו יכול להקנות הדירה דדבר שאין בו ממש הוא ופירות הדקל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

אי אמרת לאו דאורייתא אמאי אינו יכול למחול מהא שמעינן דמכירת שטרות לאו דאורייתא, דאי דאורייתא אינו יכול למחול, וטעמא דיכול למחול משום דמכירתן אינה תורה. וכן דקדק הרב אלפסי ז"ל (כתובות פ"ט דף מד מד"ה) מכאן. אבל בשם רבינו תם ז"ל (לעיל בבא בתרא עו, ב, תוס' ד"ה קני לך) אמרו דמכירת שטרות דאורייתא, ותדע דה(י)א ממעטינן להו מאונאה בפרק הזהב (ב"מ נו, ב) מכי תמכרו ממכר לעמיתך מי שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, ואי מכירת שטרות דרבנן איצטריך קרא למעוטינהו מאונאה. וטעמא דמוכר שיכול לחזור ולמחול אף על פי שמכירתן מן התורה, לפי שאין אדם יכול למכור אלא זכות השעבוד שיש לו בנכסי אביו, אבל חיוב הגוף שחבירו מחוייב לפרוע לו חובו, כדאמרינן (לקמן בבא בתרא קעד, א) פריעת בעל חוב מצוה, אינו יכול למכור לו, ונכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, וכל שזה מוחל ללוה חיוב הגוף פקע שעבוד הנכסים. ומיהו אם נתנה במתנת שכיב מרע ותמצא לומר שבמתנת שכיב מרע מדאורייתא אי אפשר ליורש למחול, משום דמתנת שכיב מרע כירושה היא, והרי מקבל מתנה זה כיורש בחלק זה שנתן לו השכיב מרע, והילכך אי אפשר לשאר היורשים למחול, דמאי אולמייהו ממקבל המתנה שהוא יורש כמותם, דאטו אם הוריש ראובן לאחד מבניו נכסיו והיו בהן שטרות מי מצו שאר יורשים למחול. וזהו שאמרו כאן אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול. ולא ירדתי לסוף דברים אלו, שאלו תאמר שאינו מוכר לו אלא שעבוד הנכסים שיש לו על חבירו, השיעבוד אין לו גוף שיהא קנוי ומכור, ואילו נכסי הלוה אינן של מלוה שיוכל למוכרן, דאקדיש מלוה וזבין מלוה לא עשה ולא כלום, דקיימא לן כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה (פסחים ל, ב). ואם חל על השעבוד ועל הגוף מכירה מדאורייתא, מה שהוא קנוי לו היאך אפשר לאחר למחול, שאין אדם מוחל נכסי חבירו. ועוד שאם אתה אומר שכל שפקע חיוב הגוף פקע השעבוד, אם כן אף אנו נאמר דאפילו מלוה בשטר אינה גובה מן היורשים, דשעבוד גוף הלוה פקע עם גמר מיתתו וכל שאין גוף אין שעבוד, וכי תימא שאני התם דלא פקע לגמרי, אלא משום דליתא, הא איתא אכתי מחוייב הוא, והרי זה כמי שהלך למדינת הים דיורדין לנכסין ונפרעין מן הנכסים של ערבים, כל שידענו שלא התפיסו צררי ושלא פרעו, אבל כאן אפילו איתיה לא מחייב, דהא פטריה מלוה זו אינה תורה, דאם חלה המכירה לא על השעבוד בלבד חלה אלא אף על [גוף] הלוה, ואילו אתא לוקח לבית דין לגבות את חובו אין בית דין מורידין לנכסים מקמי דלודעיה ללוה, דקיימא לן (לקמן בבא בתרא קעג, ב) אין נפרעין מן הערב תחלה, ואם איתא דאין המכירה חלה על שעבוד הגוף [של] הלוה אין כאן לוה לגבי דהאי, וכיון שכן או אז תפקע המכירה, דכיון דאין לוה אין ערב, או יורידו ללוקח לנכסים אף על פי שלא הודיעו ללוה, לפי שאין כאן לוה דידיה. ועוד דאפילו מת מלוה בחיי לוה לגביה אין יורשי המלוה גובין מן ה(מ)לוה, שלא נשתעבד להן אלא לאביהן, דכל שאינו חייב למכור שעבוד גופו כך אין יכול להוריש. ואי אמרת שחלה על שעבוד גופו [מכירה] מדאורייתא כבר נסתלק המלוה ונכנס לוקח תחתיו ומשעבד הוא לו ולא למלוה ואין המוכר יכול למחול. ונראה לי דברי הרב אלפסי ז"ל, והראיה שהוציאו שהיא מדאורייתא ממאי דאיצטריך קרא למעוטי שטרות מאונאה, אינה ראיה, חדא, דהא התם אדרבא אמרו יצאו שטרות שאין גופו מכור ואין גופו קנוי, אלמא התורה העידה עליו שאינה ממכר ואינו קנוי ומכור. ועוד אטו בקרא מי כתיב יצאו שטרות ויצאו קרקעות ועבדים, אלא קרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך כתיב, ואנן הוא דדרשינן מיניה דאי אפשר להיות אונאה מדיניה דקרא אלא במה שהוא מטלטל ובמה שיש לו גוף, והילכך למאי דתקינו רבנן מכירת שטרות כי תקנו בהו כדאורייתא תקינו, ואילו היתה מכירתן דאורייתא לא היתה אונאה נוהגת בהן, אף עכשיו אין דין אונאה נוהג בהן, דכל מאי דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. כנ"ל.

שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני [פירות] דקל זה לא אמר כלום. יש מפרשים דאין טעם שניהם אחד, אלא ידור פלוני בבית זה מפני שהדירה הוא דבר שאין לו גוף, ואפילו בשכיב מרע לא תקנו שיהא קונה מה שאינו קונה במתנת בריא. ויאכל פלוני פירות דקל זה, מפני שלא באו לעולם. וכן פירש רבינו האיי גאון ז"ל וכן הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פירש את שניהם מטעם אחד, ולפי שאינן בעולם, שאינה נקראת דירה אלא על שם עמידתו שם, ואותה עמידה אינה עד שיעמוד שם. והיינו דנקטו להו כחדא דאלמא חד גוונא אית להו. ומיהו לענין דינא לא נפקא מינה מידי, דבין דבר שאינו גוף בין דבר שאינו בעולם אינו בשכיב מרע אלא כמו שישנן בבריא, ועד שיאמר תנו לו בית לדירה ודקל לפירותיו לא קנה. ושמעינן מינה דלא מתקני' לישנא במתנות שכיב מרע, אלא דייניה ליה כדיינים בבריא, דדברי שכיב מרע כדכתובין וכדמסורין אמרו, אבל להוסיף על דבריו לא אמרו, דאי לא אף אנו נתקן הלשון ונדון המחשבה ונאמר כיון שאמר ידור כבר גלה בדעתו שרצה לדור זה בביתו ונתקן ונאמר דבית לדירה קאמר. וזה נראה לי ברור. ולפיכך שכיב מרע שאמר תנו שטר חוב שיש לי על פלוני לפלוני לא קנה אלא הנייר דעלמא לצור על פי הצלוחית, כמו שאמר נמי במוכר שטר חוב לחבירו, ועד שיאמר הוא וכל מה שכתוב בתוכו כבריא לא קנה. ומלוגא דשטרי דאימיה דרב עמרם דלקמן (לקמן קנא, א), בשאמרה ליהוו לעמרם ברי הן וכל שעבודן קאמר, ואף על גב דלא אדכרו התם בגמרא אלא אמרה ליהוו לעמרם ברי, לישנא קיטא נקטון, דלאו משום האי דינא אתינן לה, וליהוו לעמרם כדינייהו קאמרה כלומר, דאמרה בהדיא ליהוו לעמרם ברי הן ושעבודן. הא דאמרינן [אמר] רב נחמן שכיב מרע שאמר יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום, מסתברא דלאו דוקא לטעמיה דאית ליה המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו, אלא לכולי עלמא היא, ואילו לרבי מאיר דאמר (לעיל בבא בתרא עט, ב ובכ"מ) אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, משום דכשבאו הפירות כבר מת, ואילו נכסים שנפלו [לו] בשעה שהוא גוסס אינו יכול להקנות, וכדאמרינן לעיל (בבא בתרא קכז, ב) גבי זה בני נאמן.

זה שאמרו במתנת שכ"מ שקונה בלא שום דרך קנין אלא בצואה בעלמא כאלו היא נחלה מדברי סופרים הוא וטעם תקנה זו שמא תטרף דעתו עליו ר"ל שאם אתה מצריכו קנין בעוד שהם משתדלים על דרכי ההקנאה תטרף דעתו ר"ל שיבא לידי שבוש הדעת ולא יוכל להקנות ומתוך כך תקנו שכל שהוא מצוה בין בחול בין בשבת בין כתבו בין לא כתבו יהו המקבלים זוכים כשימות ואין צריך להזמין עדים ולומר אתם עדי אלא כל השומע הרי זה עד ואע"פ שאינה של תורה עשאוה כשל תורה לענין זה שאע"פ שאמרו המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וטעם הדבר שמכירת השטר הואיל ואין גופה ממון אין לה מכירה מן התורה אף בכתיבה ומסירה והמחילה בין מבעל דבר בין מיורשו מועלת מן התורה אם נתן החוב במתנת שכ"מ ומת אין היורש יכול למחול שעשו מתנת שכ"מ כזוכה בה מן התורה ונעשה המקבל יורש עליה אבל הוא עצמו אין צריך לומר שיכול למחול שכל שאלו עמד חוזר במתנתו:

זה שביארנו שהשטר אין לה מכירה מן התורה אף בכתיבה ומסירה יש שואלין בה והלא אמרו במציעא נ"ו א' על מכירת השטר שאין בה אונאה וממעט לה מדכתוב ממכר מי שגופו מכור יצאו שטרות וכו' ואם מכר השטר אינו אלא מדברי סופרים היאך ממעט לה מן התורה עד שכתבו מזו קצת חכמי צרפת שמכר השטרות ונתינתם מן התורה אלא שאין יכול למכור ההלואה שאינה בעין שהרי להוצאה נתנה אבל שעבוד הקרקעות שהוא בעין מוכר וחלה המכירה על השעבוד מן התורה אבל אינה חלה בגוף ההלואה ונמצאת הלואה ברשות מוכר ויכול למחול וכשמחל פקע השעבוד מאליו שהשעבוד תלוי במלוה והיא עיקר וכשהמלוה בטלה השעבוד בטל וסוגיא שבכאן הם מפרשים אותה אי אמרת בשלמא שמתנת שכיב מרע נקנית בדבור בעלמא מן התורה שהיא כירושה דין הוא שלא יהא יכול למחול שהרי יש זכיה למקבל בגוף ההלואה כמו היורש אלא אם מדברי סופרים היא שעשאוה כמתנת בריא בקנין מפני מה אין יכול למחול והיאך כחה גדול ממתנת בריא וכתבו מכאן שאם מכר שטר חוב לחברו ומחל הקונה אין מחילתו מחילה ויכול לחזור ולומר שעבוד הקרקע קניתי גוף ההלואה לא קניתי ולא מחלתי אלא שעבוד הקרקע ונשארה מלוה על פה ואין זה נראה כלל שלא אמרו שאינו קונה גוף ההלואה אלא מפני שאין יכול להקנות לו מה שאינו ברשותו אבל מ"מ דעתו להקנות לו כל חובו והרי הוא כשלוחו לעשות מן החוב כל מה שירצה הגע עצמך הרי ודאי יכול לקבל המעות אע"פ שלא מכר לו גוף ההלואה אלא השעבוד וכשקבלם אינו יכול לומר תנם לי שלא מכרתי אלא השעבוד אלו היה פורעך בקרקע ואחר שכן הרי כל מחילה הרי היא קבלת פרעון:

ויש להקשות לגופן של דבריהם היאך המתנה חלה על השעבוד והרי אינו יכול להקדיש שכבר פסקנו בפסחים ל"א א' כרבא שבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואם הקדיש מלוה אינו קדוש וכל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ואפשר שאע"פ שאין יכול להקדיש גוף הקרקע עד שיהא שלו חל הוא מ"מ על שטר החוב ולכשיתברר שעבודו יהא קדוש מכאן ולהבא וא"ת מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדוש מ"מ הואיל ויש עליו קנין כל שהו לגבי השעבוד מתפשט ההקדש מחמת אותו קנין וכן באומר הרי עלי מנה להקדש נשתעבדו כל נכסיו להקדש ואין ההקדש חל עליהם עד שיגבנו בחובו ואף לרבא שאמר מכאן ולהבא מודה שיש לו קניה באותם קרקעות למפרע שטורפם מיום ההלואה ואם לא שקנה היאך הוא טורפם מאותה שעה אלא שיש לו בהם קניה אלא שאינה מועלת לחול עליה הקדש מעכשו שכל לגבי הקדש לרשותו ממש אנו צריכים וכל שיכול לדחותו מאותו שעבוד אין זו רשותו ממש תדע שהרי מטלטלין אע"פ שיכול להוציא בדיינין אין יכול להקדישם ומ"מ כל שמקדיש שטר החוב חל ההקדש באותו כח שיש לשעבוד מכח השטר שהוא ברשותו וההקדש יהא תובע החוב כקונה שטר חוב מחברו:

אע"פ שדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים הם מ"מ במקום שאין לבריא בו דרך הקנאה אין דבריו כלום דיו שבמה שהבריא צריך הקנאה יהא רשאי הוא להקנות באמירה אבל מה שאף הבריא אין יכול להקנותו אף בדרכי ההקנאה אף שכ"מ אין דבריו בהם כלום מעתה הקנה דבר שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש לא אמר כלום אחר שכן שכ"מ שאמר תהא דירת בית זה קנויה לפלני כל ימי חייו או לזמן פלני או ידור פלני בבית זה שנמצא שלא הקנה לו אלא דבר שאין בו ממש או יאכל פירות דקל זה כל העתידין לבא שנמצא שהקנהו דבר שלא בא לעולם לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלני לדור בו ותנו דקל זה לפלני לאכול פירותיו ויש מפרשים אף בפירות שהם בדקל ומצד דבר שאין בו ממש שהדירה והאכילה אין בהם ממש והרי הם כדבור בעלמא וכמקנה ריח האתרוג או טעם הצנון הואיל ולא הקנה גוף הפירות אלא אכילתם וכן כל כיוצא בזה וגדולי המפרשים באים בשתיהם מטעם דבר שלא בא לעולם שאין נקראת דירה עד שידור שם ואותה עמידה אינה בעולם עדין והרי הן כפירות העתידין לבא גדולי המחברים כתבו שאם הקדיש ואמר דירת בית זה לעניים ופירות דקל זה לעניים זכו בהם עניים מפני שדין העניים כנדרים והקדש ולא כדין הדיוט ואלו אמר כל שתלד בהמתי הקדש לבדק הבית או יהא אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו הקדש גמור לפי שלא בא לעולם חייב הוא מ"מ לקיים דבריו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה וכשם שמצווה לקיים את הנדר כך הוא מצווה לקיים את דבריו בצדקה או בהקדש ורוב גאונים חולקים לומר שאין עניים זוכים אלא במה שההדיוט זוכה וכן יראה ממה שכתבנו בקמא ל"ו ב' במעשה ההוא גברא דתקע ליה לחברי' וכו' וכבר כתבנו מענין מחלקת זה במי שאמר נכסי לך ואחר כך לעניים:

שכ"מ שאמר הלוו מאתים זוז לפלני שירויח בהם עד זמן פלני יראה ממה שכתבנו שקנה שהרי זה כבית לדור בו אבל אם אמר תנו לו ריוח מאתים זוז בכל שנה לא אמר כלום אלא אם כן ייחד לו המאתים זוז וצוה להתעסק בהם בשבילו:

בד"ה המוכר שטר כו' ומשמע דוקא גבי בעל כו' אבל לגבי אחריני לא תוכל למכור כו' עכ"ל בהדיא נמי אמרינן התם הכי דלגבי אחריני לא תוכל למכור מה"ט פן תמחול לבעלה אלא דאיכא לאוקמא הך מלתא כמאן דלא דאין דינא דגרמי ומש"ה הוצרכו להקשות מדיוקא דדוקא גבי בעל כו' דההיא מוקמינן לה התם כר"מ דדאין דינא דגרמי וק"ל:

בא"ד וא"ת מ"מ הפסדתם הרבה שהרי גרושה היתה כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחות שלפנינו גם בתוס' ישנים ומהרש"ל מחק ואם תאמר מלשון התוס' והגיה ומכל מקום כו' בוי"ו והוא מוסב אדלעיל ולא ידענא מהיכא פסיקא דלא נאמר כן לקושייתם וא"ת כו' שצריכה להחזיר כל ההפסד שהיה להם עכשיו [א] כשהיתה גרושה מדין דינא דגרמי דכ"כ גרמו להפסיד ללקוחות אע"ג שלא נתנו בה רק מועט דהיינו טובת הנאה אם תתגרש או שתמות קודם לבעלה ובהך דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו שאין צריך להחזיר ללוקח אלא מה שנתן בו היינו נמי משום דכך הוא שוה החוב עכשיו למכרו בשלא נגבה עדיין והלוקח יגבנו וכן לקמן בגרושה שהפסידה הלקוחות הרבה שכך נתנו לה כמו ששוה עכשיו למכור ובההיא דהחובל כיון דמחלה לבעלה קודם שנתגרשה אז נתחייבה מדינא דגרמי ולא תחייב לשלם לו רק מה שנתנו לה אף אם נתגרשה אח"כ דהא בשעה שמחלה לא היה שוה רק כפי מה שנתנו לה והשתא מכח קושית וא"ת מ"מ כו' הוצרכו לומר תירוץ אחר ואומר ר"י דשמא קטנה כו' דהשתא אין ראיה מכאן (לעיל) אדלעיל וק"ל:

בא"ד ומיהו קשה לי מכל מקום יטרוף לקוחות שלא כדין שהרי יחזרו עליה ממה שנתנו בה לכל הפחות ואומר ר"י דבדבר מועט כזה כו' עכ"ל צריך לומר דודאי גם אם השובר ניתן בניסן היא צריכה להחזיר ללקוחות מה שנתנו לה אלא שאנו אומרין שעשתה קנוניא עם בעלה אבל למחול לבעלה בחנם לא תעשה כיון דלכל הפחות יחזרו עליה מה שנתנו לה אבל ק"ק דאם כן כיון דלא אמרינן במחילה שעשתה קנוניא עם בעלה תקשי להו נמי לעיל בההיא דהחובל למה תמחול לבעלה בחנם כיון שצריכה להחזיר לכל הפחות ללקוחות מה שנתנו לה גם בדברי הרא"ש בפ"ק דמציעא משמע דשייך במחילה קנוניא ודו"ק:

בא"ד וא"ת מאי האי כו' ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו' והלכה והכניסתה לבעלה שאז כו' עכ"ל פי' לבעלה שני וע"כ בגרושה שנשאה בעל שני בין ניסן לתשרי והכניסתה לו כתובתה מבעלה הראשון ולפי מה שפירשו בפ"ק דב"מ דבגרושה ליכא למיחש הכי כמ"ש התוספות לעיל אין מקום לקושייתם הכא אבל קושייתם לפי מה שכתבו לעיל דבגרושה נמי איכא למיחש הכי אלא דמוקמינן להך ברייתא כמאן דלא דאין דינא דגרמי ולפי זה הקשו הכא שפיר אכתי מגרושה ושמא הכניסתה כתובתה לבעל שני ודו"ק:

ברשב"ם ד"ה ומודה שמואל שאם נתנו המלוה כו' אי נמי ע"י קנין וכו' ומיהו אם עמד חוזר אם מתנת ש"מ במקצת היא כדפסקינן לקמן עכ"ל. דברי הרשב"ם הללו א"א לי ליישבם דהא אדרבה הוא דמתנת ש"מ במקצת דבעי קנין יש לה דין מתנת בריא ואם עמד אינו חוזר וכדתנן במתני' דהכא שייר קרקע כל שהוא מתנה קיימת וכדמפרש גמרא לקמן בפרקין ואם הרשב"ם ר"ל בלא קנין אפילו לא עמד נמי לא קנה דמתנת ש"מ במקצת בעי קנין ואי מסירת השטר לא השיב קנין לענין אם עמד א"כ אפילו לענין לא עמד נמי לא ליחשיב קנין ואי חשיב קנין כשמת וכמ"ש הרשב"ם דכיון דמסרו לידו בחייו אין לך קנין גדול מזה א"כ אפילו לענין אם עמד ליחשב קנין ולא יהא יכול לחזור ודו"ק:

בתוס' ד"ה המוכר שטר חוב לחבירו וכו' פירש רשב"ם וכו' הוה מוחל צריך להחזיר ללוקח מה שנתן לו. נ"ל דט"ס הוא הדא דהא הרשב"ם לא כתב האי לישנא אלא כתב שצריך להחזיר לו מעותיו ועוד דאם איתא דהרשב"ם כתב בהדיא שצריך להחזיר ללוקח מה שנתן לו לא יותר א"כ מה מוסיף ר"י על דבריו וכתב דא"צ להחזיר אלא מעות שנתנו בו הלקוחות כו' הלא גם רשב"ם כתב הכי ע"כ נ"ל דצריך להגיה פירש רשב"ם וכו' צריך להחזיר ללוקח מעותיו ואומר ר"י וכו' ר"ל דר"י מפרש שלא תטעה בדברי רשב"ם לומר שצריך להחזיר ללוקח כל דמי הסך הכתוב בשטר לכך פירש דא"צ להחזיר אלא המעות שנתן לו הלוקח וק"ל:

בא"ד והיאך תמחילנה לר"מ דאית ליה דינא דגרמי ר"ל והלא תהיה חייבת לשלם כל דמי הכתובה ללוקח וכ"ת לא יהא לה במה לשלם ללוקח כשתמחול מ"מ כיון שלא תרויח כלום במה שתמחול ואדרבה תשאר עליה חוב ללקוחות בכדי כל הכתובה ליכא למיחש שתמחול וישאר עליה חוב ללוקח גם באפשר שתהיה לה לאחר זמן במה לשלם אלא ודאי הדין הוא שלא תצטרך לשלם ללוקח כי אם מה שנתן לה בה לכך איכא למיחש שתעשה קנוניא עם בעלה ותמחול לו כתובתה והוא יתן לה בעד הכתובה סך מה יותר ממה שנתן לה הלוקח וא"כ תרויח המותר וכי תימא מה יפסיד הלוקח ולמה לא יקנה הכתובה בטובת הנאה הלא אם תמחול לבעלה תהיה חייבת להחזיר לו מעותיו מה שנתן לה מ"מ אין מי שיקנה אותה משום דכל לגבי בעלה ודאי תמחול לו ולמה ליה לאטרוחי בכדי ועוד שמא תאמר שלא נתן לה בעלה כלום בעד שמחלה לו ותאמר שאין לה במה לשלם א"כ גם מה שנתן לה חלוקה יפסיד וק"ל:

בא"ד לאו דוקא נקט שטרא מעליא שהרי לא תחזיר אלא מה שנתנו לה חלוקה וכו'. צ"ל דזה לא קאי אלא אשורף שט"ח וחזר ומחלו אבל בשורף שט"ח של חבירו אה"נ שצריך לשלם לו כל דמי החוב אבל שיטת התוס' לא משמע כן אלא דקאי גם על שורף שטר חוב של חבירו או י"ל שגם בשורף שט"ח של חבירו אין צריך לשלם אלא דמי שוויו שהיה עומד לימכר בהם לפי שעבוד נכסיו של לוה ולפי אלמותו וכן משמע מדברי הרא"ש שם בפדק הכותב ע"ש אבל מדברי הטור ח"מ סי' שכ"ו משמע דבשורף שט"ח של חבירו צריך לשלם כל הסך הכתוב בשטר וע"ש:

בא"ד וא"ת מ"מ מפסדת הרבה שהרי גרושה היתה וכו' ר"ל אפילו את"ל דאפילו למאן דדאין דינא דגרמי אין צריך המוהל לשלם כ"א מה שנתן בו היינו כשמכר לו שט"ח שעדיין לא הגיע זמנו לגבות אבל הכא שאמה היתה גרושה וכבר הגיע זמנה לגבות כתובתה א"כ היו הלקוחות א"כ גובין כתובתה מבעלה וא"כ כשהבת מחלה הכתובה לאביה הפסדתם כל סך הכתובה וא"כ למאן דדאין דינא דגרמי היתה הבת צריכה לשלם ללקוחות כל דמי כתובתה וא"כ מה הרויחה הבת במה שמחלה הכתובה לאביה ואומר ר"י דשמא הבת היתה קטנה ולא היו הלקוחות יכולין לגבות ממנה כלום מה שהזיקה אותם ומ"מ מחילתה מחילה כיון שהגיעה לפעוטות אבל לענין חיוב תשלומין עדיין קטנה היא ואין מוציאין ממנה מה שתזיק והשתא לפי זה אין ראיה מכאן לדברי ר"י דהשתא איכא למימר דלעולם למאן דדאין דינא דגרמי צריך המוחל לשלם כל דמי השט"ח ואעפ"כ נתן לה ר"נ עצה שתמחול כתובתה לאביה משום דקטנה היתה ולא היו הלקוחות יכולים להוציא ממנה מה שהזיקתם אבל אם לא מחלה הכתובה לאביה היו הלקוחות גובין הכתובה מאביה שכבר נתחייב הכתובה לאמה והם קנו אותה ממנה וכן הוא מבואר בתוספות דכתובות שם בדף פ"ו וז"ל ד"ה תזיל ותמחול לכתובתה דאמה לגבי דאביה קשה לר"י דמה הרויחה הא אמרי' בסמוך מאן דדאין דינא דגרמי מגבי דמישטרי מעליא ורב נחמן דאין דינא דגרמי וכו' וי"א דקטנה כמו הפעוטות דמתנתן מתנה ולא מיחייבא מדינא דגרמי ולר"י נראה מתוך כך דלא מיחייב מדינא דגרמי אלא דמים שנתנו על כתובתה ולא כל הכתובה ונמצא שמרויחה הרבה עכ"ל מבואר בהדיא דלפי פירוש הי"מ אין ראיה לדברי ר"י והי"מ לא מפרש כדברי ר"י ומכל הלין נ"ל דהאי וא"ת דהכא והתירוץ שמתרץ ואומר ר"י דשמא קטנה היתה אינו מדברי ר"י דלעיל מיניה אלא גליון הוא ופליג אדברי ר"י דלעיל והוי כאילו אמר שאף לדברי ר"י עדיין אינו מתורץ מה הרויחה במחילתה שהרי עדיין קשה מ"מ הפסדתם הרבה והיתה צריכה לשלם ללקוחות כל הכתובה שהפסדתם וא"כ מה הרויחה אלא ע"כ צ"ל דקטנה היתה וכו' וא"כ אין ראיה ג"כ לדברי ר"י ודו"ק:

בא"ד לא שבק לדידי ויהיב לאחריני וכו' לשלם הכל אם ימחול וכו' בושתה לבא לב"ד לתבוע מבעלה מה שמחל. כצ"ל:

בא"ד וא"ת מ"מ יטרוף לקוחות שלא כדין שהרי יחזרו עליה ממה שנתנו בה לכל הפחות וכו'. ר"ל דאם היתה מוחלת בלא שובר היו הלקוחות חוזרים שתשלם להם מה שנתנו לה בה לכל הפחות והשתא שיחזרו לבעל השובר יפסידו הלקוחות וצ"ל דהשתא ס"ל לתוס' דכשיוציא הבעל השובר ויטרוף מהלקוחות ר"ל שלא ישלם להם לא יוכלו הלקוחות לחזור על האשה שתשלם להם מה שנתנו לו בה וזה דבר תימה:

בא"ד ומיהו לפי מה דפרישית בפ"ק דמציעא דבגרושה ליכא למיחש להכי הוה א"ש. כצ"ל ור"ל דשם בפ"ק דמציעא דף כ' ד"ה ש"מ איתא לדשמואל הקשו שם דליחוש שמא מכרה במעמד שלשתן דאינה יכולה למחול ותירצו דלא תקנו מעמד שלשתן בכתובה דאינו חייב עד אחר גירושין אין לחוש שמא מכרה אחר גירושין במעמד שלשתן כי אחר גירושין מסתמא מכרה בדמים יקרים וכשמוציא הבעל שוברו שקדם הא צריכה לשלם ולא תרויח כלום בקנוניא ולא חיישינן אלא שמא מכרה בעודה תחתיו בטובת הנאה שהיא דבר מועט ואינה צריכה לשלם אלא מעט ומרווחת הרבה ומשני איתא לדשמואל ואם היתה מוחלת לבעלה לא תפרע ללקוחות אלא דבר שנתנו לה ותרויח הרבה עכ"ל ר"ל ולכך אין מפסידין הלקוחות במה שמחזירין לבעל השובר דבלא שובר נמי היתה יכולה למחול ולא היתה צריכה לשלם להם אלא מה שנתנו לה וזה גם כשיוציא השובר צריכה לשלם להם מה שנתנו לה וא"כ לפי זה גם הקושיא שהקשו התוס' הכא לעיל מזה ומיהו קש מ"מ יטרוף לקוחות שלא כדין שהרי יחזרו עליה ממה שנתנו לה לכל הפחות לא קשה כלל דהא השתא נמי שיש לו שובר כשיוציא בעל השובר תצטרך לשלם להלקוחות מה שנתנו לה בה ודו"ק:

ורבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן היא כלומר דאי מדאורייתא הקנאה מעלייתא מחיים בעיא אבל בצוואה בעלמא לא והיינו טעמא דתקינו רבנן הכי משום דחיישינן דילמא אדקנינן מיניה מיטרפא דעתיה ולא יכיל לאקנויי. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון הר"י ז"ל בעליות רבא אמר רב נחמן כו'. (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל). אי אמרת בשלמא דמתנת שכיב מרע מדאורייתא הוא דהיינו טעמא דאין היורש יכול למחול משום דלגבי האי חוב אינו נקרא יורש כלל אלא כנכרי הוא חשוב ומקבל המתנה הוא כיורש. אלא אי אמרת מדרבנן הוא אבל מדאורייתא לא קני האי מקבל כלל אלא היורש הוא דקני ליה אמאי אין היורש יכול למחול. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון הר"י ז"ל בעליות אי אמרת בשלמא כו' (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת להרב ז"ל).

אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה כו'. פירוש משום דדבר שאין בו ממש ואין לו גוף מצוי בעולם הוא דהוה ליה כקנין דברים שהרי הקנין לא היה בגוף הבית ולא בגוף הדקל או בגוף הפירות שהם גופין מצוין בעולם אלא על האכילה ועל הדירה היתה ההקנאה והאכילה והדירה מעשה הם ואינם דבר שיש להם ממש ולא גוף מצוי בעולם כדי שיהו בתורת הקנאה וזהו שמחלקין בו חכמי אומות בין אל גוה"ר ואל ער"ץ כי הוא חשבון העצם והמקרה. אלא עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו שנמצאת ההקנאה בגופין מצוין בעולם. הרא"ם ז"ל. והרב רבי יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ידור פלוני בבית זה ויאכל פירות דקל זה לא אמר כלום שאין גוף הבית והדקל נקנין לו בלשון זה אלא הפירות לחודייהו רצה לתת לו אבל אין מועיל לו דיבור זה דמצי אמר ליה בעל הדקל עקור פירותיך שקול וזיל כי לא יתבשלו בגוף דקל שלי וכן נמי בידור פלוני בבית זה ואמרו לו יורשיו שהם בעלי הגוף של בית לא תכנס בבית. אבל כשיאמר לו בפירוש תנו דקל זה לפלוני שיאכל פירותיו או בית זה כו' ודאי גוף הבית והדקל הקנה לו. עד כאן. והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו: ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום. (לא מיבעיא) לאו דוקא בית דלא קנה אלא אפילו לדירה נמי לא קנאו שאין מתנה חלה אלא על דבר שיש בו ממש. כך שמעתי מיסודו של מקח וממכר. ולי נראה לפי שאינה נקראת דירה אלא על שם עמידתו שמה ואותה עמידה אינה עד שיעמוד שמה והרי הוא כמו יאכל פלוני פירות דקל זה שלא באו לעולם ודיקא נמי דהא קתני להו בחד גוונא ואי כטעמא קמא איבעי ליה לפרושי דהא לא אידכר ההוא טעמא בכוליה תלמודא. עד כאן.

וזה לשון הר"ן ז"ל שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה כו'. פירוש לפי שאכילה ודירה דבר שאין בו ממש הוא ולפיכך לא קנה עד שיקנה לו גוף לדירה ולאכילת פירות שאין הקנאה חלה אלא בדבר שיש בו ממש וקמשמע לן רב נחמן שאין שכיב מרע יכול להקנות מה שאין בריא יכול להקנות שלא תקנו בשכיב מרע אלא דלהוי דבור דידיה כקנין דברים אבל מאי דלא מהני בבריא בקנין לא מקני בשכיב מרע. עד כאן.

אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות זכייה ומתנה שכתב וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר כו'. ואין היורש יכול למחול. ואפשר לי לקיים דבריו ז"ל דכל שכיב מרע שמתחיל הדבר בדרך שיש לו להתחיל אף על פי שלא גמרו אנו גומרין את דבריו וכדאמרינן בשכיב מרע שאמר כתבו גם לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכיב מרע מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם דאמרה בהנהו שטר ליהוו לעמרם בני כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד הוא בכלל דבריה אלא שלא פירשה כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה אין חלות לדבריו כלל לא בכל ולא במקצת ואין לנו לחוש (לשון) ללשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו. ולפי זה האי עובדא דאימיה דרב עמרם חסידא דמלוגא דשטרי אתיא כפשטא דמכיון דאמרה ליהוו לעמרם ברי הרי הכל בכלל ואינו אלא פירוש שאנו עושין לדבריה. כן נראה לי ועולה כהוגן. הר"ן ז"ל. וכיוצא בזה חלק הרב בעל מגיד משנה עיין שם.

רשב"ם ד"ה מודה שמואל כו' א"נ ע"י קנין כדין כל מתנת שכ"מ במקצת. תמוה לי דא"כ הוי מתנת בריא ויכול למחול [וכן הקשה הגר"א בח"מ סי' רנ"ג ס"ק מב]: