מסכת בבא בתרא דף קל״א עמוד ב׳

בנו גדול לא עשאו אלא אפטרופא - דקדקו עליה הגאונים ז"ל, דהא תנן במתניתין (לעיל בבא בתרא קל, א) איש פלוני ירשני במקום שיש בן וכו' רבי יוחנן בן ברוקה אמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה מודו ליה. ותרצו דהא הלכתא בלא טעמא הוא ואין לך אלא פשוטן של דברים מתניתין באומר ודרב יהודה בכותב, וטעמא קצת יש דבכותב דאית ליה קלא מוכחא מלתא דלכבוד בעלמא דליפוק עליה קלא ולשתמען מיליה. ועוד הקשו מהא דאמרינן לקמן (בבא בתרא קלג, א) אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, אלמא אפילו בכותב לא אמרינן עשאה אפטרופא. ותירצו דההיא בבת בין הבנות אי נמי באח בין האחים. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פירש דלא שנא כותב ולא שנא אומר, אלא מתניתין בשברר דבריו ודרב יהודה בשלא ברר. ואלא מיהו נראה לי דההיא דרב הונא אי אפשר להעמידה בשברר, דהא פריש לה רב הונא גופיה דאיהו לא אמר כלום, אלא דמכלל תשובתו שהשיב על מה ששאלוהו נכסי למאן דילמא לפלניא והשיב אלא למאן הוא שאמרו שנוטלם בראוי ליורשו משום ירושה, אלמא בשלא בירר היא. אלא דאפשר לומר דהיא הנותנת, דהרי היא כמברר למתנה, דודאי אותן ששאלוהו לא על אפטרופא שיעשה על נכסיו שאלוהו אלא על מי שיזכה בנכסיו שאלוהו. ומעתה אין אנו צריכין לדוחקה דוקא שלא בבן בין הבנים. וכן נראה לי משם דהכותב לאו דוקא, אלא מאי כותב אומר, וכמו שאמרו (כתובות פג, א) הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך, ופירש רבי חייא מאי כותב אומר, וכל נותן בלשון כותב מפקי ליה, וכדתנן נמי במתניתין הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו, ולאו דוקא כותב, והא דרב הונא נמי משמע ודאי דלאו דוקא כותב, דאיהו לא אמר אלא [אלא] למאן, וכמו שכתבתי. ויש מקשים על הרב הלוי ז"ל, דאי מתניתין דוקא בשברר, אם כן כי מקשי בסמוך על הא דרבי יהודה הנחתום במאי אילימא בשכיב מרע והא אומר לא עשאה אלא אפטרופא, מאי קושיא, דילמא ההיא בשברר. ואל תתמה ששנאוה סתם, דהא מתניתין על כרחך בשברר, כי היכי דלא תקשי' לן, ואפילו הכי שנאה סתם. והראב"ד ז"ל נעשה בפירושו כעין מכריע, ופירש דמתניתין באומר וכל באמירה למתנה נתכוון ואף על פי שלא בירר, דמפני שכבד עליו הדבור לא ברר, ודרב יהודה בכותב, שכתב, דכיון שכתב היה לו לברר, וכל שלא ברר בכתיבתו אני אומר שלא נתכוון אלא לאפטרופסות. ועוד כתב הרב ז"ל דאילו קנו מידו מתנה גמורה היא, שאין קנין לאפטרופסות. ומורי הרב ז"ל הקשה עליו מההיא נמי דרבי יהודה הנחתום, דאם כן לוקמה בשכיב מרע ובשכתוב בה קנין, ואי משום דשנאוה סתם אל תתמה, שהרי שנינו כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואוקימנא לה בפרק קמא דמציעא (יג, א) בשטרי אקניאתא, ואף על פי ששנויה סתם. ואני אומר שאין קושיא לא על דברי הרב הלוי ז"ל ולא על דברי הראב"ד ז"ל ממה שלא תרצו בדרבי יהודה הנחתום בשברר או בשקנו מידו, דאין הכי נמי, אלא משום דרבינו דמייתי מיניה ראיה הוה משמע ליה דבשלא ברר ולא קנו מידו הוא, כיון דמתניתין סתם, אף רבא ניחא ליה טפי לאוקומה בהכין ולתירוצא אפילו למאי דסבירא ליה, כיון דאפשר לאוקומה באוקמתא רויחא כצורתא וכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל וכדרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה, (ועוד) דהא ודאי פירוקא רויחא טפי כסתמא דברייתא, ולא לדחוקה ולאוקמא ממשמעותא. כנ"ל. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב דלא אמרו עשאה אפטרופא ובנו גדול עשאו אפטרופוס אלא בשיש בנים קטנים שצריכין לאפטרופוס, אבל גדולים מה להם לאפטרופוס. ומה שאמרו אפילו בנו קטן המוטל בעריסה בקטן בין הקטנים קאמר. ובדין הוא דהוה מצי לאוקומי ההיא ברייתא דרבי יהודה הנחתום בגדולים, אלא דניחא לארווחא ולאוקמה במאי דאתמר בגמרא בהדיא כרבינא באשתו ארוסה ובאשתו גרושה ולרב עוירא בכולהו לבר מאשה אצל הבנים ואצל בני הבעל. וצריכא עיונא, דאפילו בבנים גדולים אני אומר שמתכוין להחשיב הבן או אשתו בין הבנים. ותדע לך, דאי לא, מאי שנא בנו ואשתו אפילו אחר נמי, דלהנאת הבנים הוא מתכוין למנות עליהם אפטרופא לפקח על הנכסים, והיינו דאמר דניחא ליה דלישתמען מיליה. ותדע לך, מדבעי רבא בבריא היאך משום דהא קאי איהו, כלומר, ואין צריכין לאפטרופא לפקח אלא דלשתמען מיליה מהשתא, כלומר, שישמעו לו מעכשיו ויכבדוהו, ואי דוקא בשצריכים אפטרופא פשיטא דבבריא לא אמר, דהא אינן צריכין לו. כנ"ל. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבינא, דלישנא דמסקנא דשמעתא כותיה, מדאמרינן אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה. וכן פסקו ר"ח והרב אלפסי והראב"ד זכר כולם לברכה.