מסכת בבא בתרא דף ע״א עמוד ב׳

לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל פ"ה עקור אילנך לכשייבש ותימה דמה כח הוא זה דמנא ליה שאינו רוצה לעולם להסתלק מן הקרקע ואין ה"נ דמצי א"ל עקור אילנך לכשייבש ועוד מדמסיק בתר הכי דאי נפלי הדר שתיל להו משמע דעד השתא הא דקאמר יש לו קרקע היינו לזרוע תחת האילן ועל זה אינו מפרש שום טעם ועוד קשה דהשתא משמע דטפי אית ליה בקרקע דמשייר לפניו ב' אילנות ממאי דאית ליה דרך כשמשייר בור ודות לר"ע ובלוקח הוי איפכא דקנה ב' לא קנה קרקע לפי מה דפרישית בפרק חזקת הבתים (לעיל בבא בתרא דף לז.) וקנה בור ודות יש לו דרך לר"ע על כן נראה לר"י לפרש דאי לאו דלא שייר כלל קרקע לימא ליה עקור אילנך לאלתר ולכך זקוק הוא לשייר הקרקע ליניקת האילן ומיגו דנחת לשיורא משייר נמי קרקע לזרוע סביב האילן וליטע אחר במקומו לכשייבש כדמסיק אבל גבי לוקח לא שייך למימר הכי מגו דזבין קרקע ליניקת האילן זבין נמי לזרוע סביב וליטע אחר במקומו שהמוכר מה שהוא רוצה מוכר ומה שרוצה משייר אבל הלוקח אינו קונה מה שרוצה אלא מה שהמוכר רוצה למכור לו וא"ת דהשתא משמע דטפי משייר קרקע עם האילן ממה שמשייר דרך לבור ודות ולעיל משמע דאי לאו דרב הונא הוה אמינא מכר קרקע ושייר אילנות שנים אין לו קרקע אפילו לרבנן כדמסיק דאי נפלי הדר שתיל להו ואמאי הא לרב' כששייר בור ודות יש לו דרך א"כ כ"ש שיש לו קרקע עם האילנות ששייר כדפי' וי"ל דה"מ מעיקרא דלא ידעינן טעמא דמיגו דנחת לשיורא משייר טפי דרך לבור ודות לפי שהוא צריך יותר דרך לבור ודות ממה שצריך לקרקע בשביל האילן אבל השתא דאשמועינן רב הונא טעמא מיגו דנחת לשיורא שייר טפי קרקע עם האילן מדמשייר דרך עם בור ודות דהא ודאי ביניקת האילן משייר טפי מדרך לכולי עלמא שאינו רוצה לקוצו לאלתר:

ואי סלקא דעתך שיורי משייר כו' תימה לר"י ולר"ת דמ"מ לאו מדנפשייהו ינקי דלא שייר אלא חוצה לו כמלא אורה וסלו כדאמרינן בפרק הספינה (לקמן בבא בתרא דף פב.) והאילן יונק ט"ז אמה וי"ל דלא מפליג ר"ש ואמר אפילו חרוב ושקמה שענפיו יוצאים חוץ לט"ז אמה קאמר דהקדיש ואמאי הא לא ינקי משדה הקדש שקנה כל הקרקע שתחת ענפיו וחוצה להן כמלא אורה וסלו א"נ כשהוא מוכר לאחרים לא קנה הלוקח אלא חוצה להן כמלא אורה וסלו אבל הכא כשמשייר לעצמו משייר כל צורך יניקת האילן:

מדנפשייהו קא ינקי תימה מאי קשיא ליה נהי דגבי מכר אמר דמשייר קרקע בהדי אילן גבי הקדש לא משייר דמקדיש טפי בעין יפה מקדיש ממוכר וכי האי גוונא פריך לקמן לר"ש אליבא דמ"ד מקדיש אילן אחד לא הקדיש קרקע אי אליבא דר"ע האמר מוכר בעין יפה מוכר לענין דרך כל שכן מקדיש דמקדיש טפי בעין יפה הוא מקדיש להיות קרקע קדושה לגבי אילן אע"ג דבמכר אין הקרקע מכורה עם האילן דכן צריך לפרש כדפרישית בחזקת הבתים (לעיל בבא בתרא דף לו: ד"ה ממטע) והיה ר"י מתרץ דהכא לא בעי לשנויי הכי משום דאית לן לדמויי הקדש או למכר או למתנה וא"כ לא הוה דמי לחד מינייהו דבמכר משייר בהדי אילן קרקע ולמתנה נמי לא דמי דבמתנה נתן את כולן אבל לקמן פריך שפיר דכיון דסבר ר"ע דמוכר בעין יפה מוכר א"כ מקדיש בעין יפה מקדיש כמו במתנה דבמתנה נמי הוי דינא דכי יהיב ג' אילנות בזה אחר זה יהיב נמי קרקע וחזר בו ר"י דא"כ מגופה דמתניתין תפשוט דר"ש דלא כר"ע דבמתנה לכולי עלמא נתן את כולן ובהקדש קאמר ר"ש דלא הקדיש את כולן ובמסקנא נמי מפרש דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר פירוש די לכם אם תעשו עין יפה דהקדש מעט יותר ממכר והקדיש כל הקרקע ולא תאמרו בהקדש בעין יפה כמו במתנה ואומר ר"י לר"ש דודאי דלא עביד בהקדש כחו כמתנה אין נראה לגמרא שיהא בהקדש עין יפה טפי ממכר אלא פורתא דהיינו לענין שאם הקדיש אילן הקדיש נמי קרקע אף על גב דבמכר לא מכר קרקע עם האילן אבל עין יפה כולי האי שיהא קרקע של החרוב קדוש בהדי שדה כולי האי אין לנו לעשות עין יפה לר"ש והשתא לפירוש זה משמע דאית לן למימר טפי כשמוכר אילן שיהא קרקע הצריך לאילן מכור עם האילן מדנימא כשמכר שדה שיהא הקרקע הצריך לאילן המשויר מכור עם השדה ותימה דמשמע דאי לאו מילתא דרב הונא הוה אמינא מוכר קרקע ושייר אילנות לפניו אין לו קרקע אלא מכר הקרקע הצריך לאילן בהדי שדה אע"ג דכשמכר אילן לא מכר קרקע הצריכה לאילן וי"ל דהיינו משום דאי לאו דרב הונא הוה ס"ד דכשמכר שדה ושייר אילן מכר כל השדה אף הצריך לאילן ששם שדה על הקרקע יותר ממה ששם אילן על הקרקע הצריכה לו אבל השתא דאשמעינן רב הונא דשם שדה לא מהני ליה לאזדבוני בהדי שדה משום דנחת לשיורא סברא היא למשדייה בתר אילן המשויר לפי שהיא צריכה לאילן מבתר שדה המשויר וא"ת אכתי והא במסקנא דשמעתין אמר לדבריהם דרבנן קאמר דאודו לי מיהא דלא ליהוי הקדש כמו מתנה אלא לכל היותר לא הקדיש אלא חרוב וסדן ובהכי הוי מקדיש בעין יפה טפי ממכר ואע"ג דבמכר לא מכר חרוב ולא קרקע הצריך לו כשהקדיש הקדיש כל הקרקע ולכך הקדיש גם החרוב וכמו שאמר ר"ש לרבנן כן נאמר עתה אליבא דר"ש כל זמן שלא ידע הברייתא דמייתי מינה דלא הקדיש טפי ממכר ואומר ר"י דאע"ג דקאמר הכי ר"ש לרבנן במסקנא מכל מקום נראה לגמרא דוחק לר"ש לומר שיסבור דכולי האי מקדיש בעין יפה טפי ממכר. ר"י:

רב הונא כרבנן פשיטא תימה לרשב"א מנין פשיטא לו זה ע"כ היינו משום דלרבנן יש לו דרך במשייר בור ודות וכל שכן כשמשייר אילן ומשום הכי פשיטא ליה אלמא מסתברא דמשייר טפי קרקע בהדי אילן מדמשייר דרך בהדי בור ודות והא בלוקח הוי איפכא לרבי עקיבא דיש לו דרך כשקנה בור ודות וקנה אילן אין לו קרקע ואר"י דפשיטא ליה טעם דנחית לשיורא אליבא דרבנן אפילו בלא רב הונא ידעינן דטעם דנחית לשיורא מהני לרבנן לשייר קרקע בהדי אילן כמו דרך בהדי בור:

מתני' בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולן. האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן. פירש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש דלא אמרו נתן את כולן אלא כגון בור ודות וגג ושובך וחרוב המורכב, שהן בתוך השדה ואינן בכלל המכירה, אבל מה שאינו בתוך הבית או בתוך החצר, כגון יציע וחדר שלפנים ממנו, כי היכי דאינן בכלל המכירה אינן אף בכלל המתנה. ותדע לך, דהא אמרינן לעיל (בבא בתרא סד, ב) איתמר רב אמר הלכה כרבנן ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא, לימא רב ושמואל אזלו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ורב אמר יש להם וכו', אלמא לענין דרך דין אחין שחלקו כדין מוכר נינהו, וממילא שמעת דהא דתנן אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו זכו כולן להנך דקיימי בתוך השדה עצמו הוא, אבל מאי דליתיה בתוך השדה וכיוצא בו, ואי נמי דרך שצריך למה שחוצה לו, איכא למימר דמאן דסבירא ליה כרבנן לענין מוכר אין המוכר צריך ליקח לו דרך, סבירא ליה לענין אחין שחלקו דיש להן דרך זה על זה. וזה עיקר. כן כתב הרב ז"ל. ומיהו לענין דרך שעובר במה שנתן אלא שצריך למה [ש]הוא חוצה לו, כלומר, שצריך לעבור לשדה ששייר, פליגי בה רב [ו]שמואל בפירוש של מתניתין, דלדעתיה דרב, הא דקתני זכו בשדה זכו בכולן אין פירושו זכו בכל השנויין במשנה, דהיינו בור ודות ושובך ודרך, אלא על רישא דמתניתין, דהיינו בור ודות ושובך, אבל לא על סופא, דהיינו צריך ליקח לו דרך, משום דכל שהוא צריך למה שחוצה לו, כדבר שהוא חוצה לו הוא, ואינו בכלל החלוקה ולא בכלל המתנה, ולדעתיה דשמואל אינו משייר שום דבר במה שנתן ואפילו דרך, וכן האחין שחלקו, וזכו בכולן דקתני במתניתין אכולהו דתניא במתני' קאי, כלומר, בין אבור ודות [ו]שובך בין אדרך. וכן מצאתיה בירושלמי (בשלהי פרקין) דגרסינן התם: רבי אליעזר שאל על כל התורה כולה הושבה או על הראשונה הושבה, נשמענה מן הדה האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה, ואית דבעי למימר הכי אמר רבי אליעזר האחין שחלקו זכו בכולן. עד כאן בירושלמי, ופירושו, הא דקתני זכו בכולן, על כל התורה כולה הושבה, כלומר, על כל מה ששנינו במשנתינו שאינו בכלל המכר הושבה זו שאמרו במה דברים אמורים במוכר אבל בנותן מתנה [וכו'], ואפילו דרך בכלל, או על הראשונה, כלומר, על בור ודות ושובך ששנינו בראשה של משנתינו, ומעיקרא פירשה כדעת רב דאמר האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה, אלמא לאו אכולה אלא על ראשונה והדר פירשה כדעת שמואל דבכולהו זכו, כלומר, דסתמא קתני זכו בכולן. כנ"ל פירושו.

אמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע. ולאו דוקא שנים, אלא הוא הדין לאחד, דהא טעמא דקאמר, אפילו בחד נמי שייך. ויש מקשים, מאי אף על גב, דאדרבה היא הנותנת, דמאי טעמא אמור רבנן בקונה שני אילנות שאין להם קרקע, משום דמוכר בעין רעה מוכר ומשייר, ומינה במוכר קרקע ומשייר שני אילנות דבעין רעה מוכר ומשייר במה שמכר קרקע ליניקת שני האילנות, דהא אפילו גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא, אמור רבנן דאין צריך ליקח לו דרך. ותדע לך עוד, דכי אקשינן עליה דרב הונא מדרבי שמעון, ואמרינן רב הונא דאמר כרבנן הדר אקשינן רב הונא כרבנן פשיטא, אם כן מאי אף על גב דקאמר. ויש מתרצים, דבין שני אילנות ושלשה אילנות אם קנה קרקע אם לאו, אינו תלוי בעין רעה ובעין יפה, אלא אם הקרקע טפלה להם ונקרא שדה אילן אם לאו, ואמור רבנן דשלשה הן שגוררין את הקרקע להיותו טפלה להן, אבל שנים לא, ואפילו הכי לגבי דידיה אית להו קרקע, דמשום דלא לימא ליה לוקח עקור אילנך אנן סהדי דרמי אנפשיה ונחית לשיורא. ולא תימא דוקא לרבנן דאמרי דמוכר בעין רעה מוכר בעלמא אלא אפילו רבי עקיבא דאית ליה בעלמא מוכר בעין יפה מוכר הכא מודה דנחית לשיורא, משום דמכחשי בארעא. וזה נכון. ועוד נראה לי, דהא דאמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן, הכי קאמר, אף על גב דתנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע, דמתניתין היא בפרק הספינה (בבא בתרא פא, א), וההיא אפילו רבי עקיבא היא, וכדכתבינן בפרק חזקת (בבא בתרא לז, א) בשמעתא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע, ומשום דמתניתין אפילו רבי עקיבא היא, אלא דלא מפרש בהדיא מאן תני לה, אמר הכין, ואמר אף על גב דאמור רבנן, ומפרש ואזיל דכולי עלמא מודו בה ואפילו רבי עקיבא. וכי אקשי עליה דרב הונא מדרבי שמעון ואתי למימר דרב הונא כדרבנן, משבשי כל האי לישנא, ולומר דלא הכין אמר רב הונא, אלא הכי קאמר, לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מכר קרקע ושייר שני אילנות יש לו קרקע, כי היכי דמשבשי ליה ואמרינן דלא אפילו לרבי עקיבא קאמר.

הא דאמרינן דאי לא אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל. פירשו משום רבינו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות, דאי לא אמר ליה עקור אילנך, מעתה קאמר, ואף על גב דקונה שני אילנות בשל חבירו אין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך מעתה, אלא עומדין שם עד שיבשו, הני מילי גבי לוקח שני אילנות, דכולי עלמא ידעי דלא שדי זוזיה בכדי, אבל משייר שני אילנות סבור הלוקח דכל שקבל מעות ומכר לו את הקרקע לא שייר קרקע לאילנות, אלא לקוצצן לעצים שיירן, ואמר לו עקור מעתה. ואף על פי שמן הדין יש לו לשיירן כל ימי העץ, אפילו הכי כי היכי דלא ליתו לאינצויי ולא תהוי ליה ללוקח תרעומת עלויה, אנן סהדי דנחית לשיורא ושייר כל הצריך לאילנות. כך נראה לי לפרש לפי דברי ר' יצחק ז"ל.

אלא ר' שמעון דאמר כרבי עקיבא ורב הונא דאמר כרבנן קשיא לי, כי אמרינן ר' שמעון כרבי עקיבא מאי הוי, הא מכל מקום לכולי עלמא יניקתן משויירת היא למוכר כל ימי העץ, וכמו שכתבתי למעלה, ואם כן אכתי קשיא לרבי שמעון והא מדנפשייהו קא ינקי. ואי אפשר לומר דלרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, חרוב המורכב וסדן השקמה, שאינן נכנסין בכלל מכר השדה, משויירין הן לעצים וצריך הוא לקוצצן כדי שלא יהו יונקין משדה הלוקח, דאי כן מאי צריך ליקח לו דרך דקתני, ואם קוצצן דרך למה להו. ולפיכך נראה לי שהמקדיש את השדה כולו בפירוש ואי נמי בסתם, אי אפשר לו לשייר אילנות לפניו, מפני שהן יונקין משדה הקדש, ואי אפשר להיות השדה מוקדש ושיהו אילנות של הדיוט יונקין ממנו, ובשלמא אילו היה משייר קרקע, קרקע של הדיוט הוא, דהא משייר גוף הקרקע, אבל זה אי אפשר לו לשייר יניקה בשדה הקדש. ואף על גב דקיימא לן דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ואפילו לרבי עקיבא, וכדקיימא לן במוכר דקל ושייר פירות לעצמו דמשייר דקל לפירותיו, כדאיתא בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח, א) וכדאמרינן נמי לעיל בריש פירקין מקום מעשר שיורי שייר, והכא נמי הרי הוא כמשייר מקום יניקת האילנות, אפילו הכי אי אפשר בשדה הקדש, שגוף הקרקע מוקדש הוא ושייר מקום היניקה אינו אלא כדי שיהא גוף לפירות, וכן בדקל לאחד ופירות לעצמו וכן במוכר דקל לפירותיו. ותדע דהא אם מכר דקל לפירות שנה אפילו תוך זמנו אם מכרוהו הבעלים מכור, וכמו ששנינו (לקמן בבא בתרא קלו, א) בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב. ולפיכך אמר רבי שמעון שהמקדיש את השדה אי אפשר לו שלא להקדיש חרוב המורכב וסדן השקמה, וכן כל היונקים מן השדה למאן דאית ליה דלרבי עקיבא לא שייר מקום האילן ממש. כנ"ל. ולפי זה אפשר להקדיש דקל ולשייר פירותיו וכן קרקע, מעכשיו ולאחר זמן אי אפשר שיהא מוקדש והפירות שלו, וכיון שהקרקע אינו מקודש מעכשיו, דהא מעכשיו ולאחר זמן קאמר ומספקא לן אי תנאה או חזרה, אינו מקודש כלל, אוקי ממונא בחזקת מאריה, כדאמרינן בירושלמי (גטין פ"ז, ה"ג): תמן תנינן הכותב נכסיו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה. אמר ר' אילא במתנה מכיון שכתב מהיום ברורה היא, לאי זה דבר כתב לאחר מיתה, לשייר פירות. בגיטו אין גיטו ברור, לאי זה דבר כתב לאחר מיתה לשייר לו גופה. אמר ר' אבון בר כהנא קומי ר' אילא ושייר לו מעשה ידיה. אמר ליה לא מצינו אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר. והוה ר' זעירא מקלס ליה בנייה דאורייתא, פירוש בנים של תורה, אף כשאמר כן הרי גט שחרוריך מעכשיו ולאחר שלשים על דעתיה דרבי מובקרת ועל דעתין דרבנין אינה מובקרת, כלומר, דאף דהפקר אי אפשר שיהא (גיטו) [גופו] מופקר ופירותיו לבעלים. כנ"ל ועוד צריך עיון.

בפרשב"ם בד"ה דאם איתא כו' אבל לוקח אילנות אין לומר כו' עכ"ל לר' עקיבא ודאי בלוקח ב' אילנות נמי קנה לפרשב"ם אבל לרבנן דבלוקח אילנות לא קנה קרקע איצטריך למימר הכי דלא שייך ביה דאם איתא כו' דעביד איניש דזבין כו' דאי הוה שייך ביה האי טעמא הוה קונה קרקע אע"ג דאית להו לרבנן בעין רעה מכר כמו לר"ע דשייר ליה קרקע מהאי טעמא אע"ג דאית ליה בעין יפה מכר ודו"ק:

תוס' בד"ה לימא ליה כו' ע"כ נראה לר"י כו' אבל גבי לוקח לא שייך למימר הכי מגו כו' עכ"ל ולענין דרך בור ודות הוה דינייהו איפכא משום עין יפה דמגו לא שייך התם וק"ל:

בא"ד ולעיל משמע דאי לאו דרב הונא כו' אפי' לרבנן כדמסיק דאי נפיל הדר כו' עכ"ל פי' דלפום סברא דהשתא דאיצטריך ליה לר"ע וכן לפי המסקנא דלקמן דר"ש לדבריהם דרבנן קא"ל איכא למימר נמי הכי דעיקר מלתא דרב הונא לר"ע איצטריך ולא לרבנן אלא דלמאי דבעי למימר לקמן דרב הונא דוקא לרבנן ונ"מ דאי נפיל כו' קשיא להו שפיר ודו"ק:

בד"ה מדנפשייהו כו' דא"כ מגופא דמתני' תיפשוט דר"ש דלא כו' עכ"ל ר"ל דלפום הסברא דפריך לקמן לר"ע משום כיון דמוכר בעין יפה מוכר אית לן למימר במקדיש דהוי עין יפה כמו במתנה תפשוט ליה הכי ממתני' דע"כ דלר"ע כיון דמוכר בעין יפה מוכר הוי במקדיש עין יפה כמו במתנה דנתן את כולן ור"ש לא ס"ל הכי וק"ל:

בא"ד והשתא לפי' זה כו' ותימה דמשמע דאי לאו מלתא דרב הונא ה"א מוכר כו' אין לו קרקע כו' אע"ג דכשמכר אילן לא מכר כו' עכ"ל ק"ק דתקשי להו הכי למאי דמשני ר"ש דאמר כר"ע דאמר דשייר שני אילנות לפניו אי לו קרקע אלא מכר הקרקע אע"ג דכשמכר אילן לא מכר קרקע הצריכה לאילן ויש ליישב ודו"ק:

הא דאמרינן דאי לא אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל פירשו משם רבינו יצחק ז"ל הידוע בכל התוספות דאי לא אמר לו עקור אילנך מעתה קאמר דאף על גב דהקונה שני אילנות בתוך של חברו אין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך מעתה אלא עומדים שם עד שיבשו הני מילי גבי לוקח שני אילנות דכולי עלמא לא שדו זוזי בכדי אבל משייר שני אילנות סבור הלוקח דכל שקבל מעות ומכר לו הקרקע לא שייר קרקע לאילנות אלא לקוצצן לעצים שיירן ואמר לו עקור מעתה ואפילו שמן הדין יש לו לשיירן כל ימי העץ אפילו הכי כל היכי דלא ניתו לאינצויי ולא תיהוי ליה ללוקח תרעומת עילויה אנן סהדי דנחית לשיורא ושייר כל הצריך לאילנות. כן נראה לי לפרש לפי דברי רבינו יצחק ז"ל. הרשב"א ז"ל. ורשב"ם ז"ל פירש עקור אילנך לכשיבשו. דהלשון דחוק לפירושו דאי לא תימא הכי שלא יוכל ליטע אחר במקומו כשיבש אם כן יאמר לו כשיבש עקור אילנך ודאי כן יאמר לו והכי הוה ליה למימר שיורי שייריה ליטע אחר במקומו לפי שאינו רוצה להסתלק לגמרי מן הקרקע ולא דמי לבור ודות שאינו מסתלק שלעולם הבור ודות קיים אבל האילן סופו להתייבש ועוד לפי פירושו לא נתן טעם אלא שיוכל ליטע אחר במקומו אבל מה שיש לו קרקע לזרוע סביב האילנות בזה לא פירש לו ועכשיו מיירי אם יש לו קרקע לזרוע סביב האילן מדפריך לקמן פשיטא ומשני דאי נפל כו' וכי תימא דשמעינן זה מכלל זה מדאית ליה קרקע ליטע אחר במקומו הכי נמי אית ליה לזרוע סביב אם כן פשיטא לן טפי דאית ליה קרקע ליטע אחר במקומו מדאית ליה לזרוע סביב ולקמן לא משמע הכי דפריך אי כרבנן פשיטא פירוש שיש לו קרקע לזרוע סביב האילן ומשני נפקא מינה דאי נפל הדר שתיל להו. ועוד קשה מאי שנא במוכר קרקע ושייר אילן שייר לו קרקע ושייר בור ודות לא שייר לו דרך לרבי עקיבא ולוקח הוי איפכא קנה שנים לא קנה קרקע כו'. לכן נראה לפרש כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.

ואי סלקא דעתך שיורי שייר אמאי מדנפשייהו קא ינקי פירוש אי אמרת בשלמא דלא שייר ארעא אתי שפיר דאף על גב דמדינא מצי לשיורי אילנות גביה כל זמן שיתקיימו וכדאמרינן בהדיוט אפילו הכי כיון שאין לו קרקע ולכשימותו יחזור הקרקע להקדש מחזי כאלו ינקי משדה הקדש ומשום הכי ודאי יהיב אדעתיה לאקדושינהו עם הקרקע אלא אי אמרת דמשייר ארעא מדנפשייהו קא ינקי דאף על גב דנהי דשייר ארעא מכל מקום לא שייר אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ואינהו ינקי טפי דאינהו עד שש עשרה אמה אבל הא לא קשיא דכיון שיש להם קרקע ליכא משום מראית העין דכשדה אחר דמיא ומדינא נמי ליכא איסורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ ואם כן למה ישנן בכלל הקדש. הר"ן ז"ל.

ואי סלקא דעתך שיורי משייר כו' תימא לר"י ולרבינו תם דמכל מקום לאו מדנפשייהו ינקי כו' ככתוב בתוספות. אי נמי כשהוא מוכר לאחרים לא קנה הלוקח אלא תחתיהן וחוצה להן כו'. אי נמי כיון שתחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו אינו קדוש בשביל יניקה מועטת שיונקת חוצה להם לא הוה ליה למימר דקדשי והכי צריכין למימר גבי חיצת הקנים דלא קדשי מהאי טעמא דינקי משל הקדש משום דעיקר יניקתם בקרקע שתחתיהן ואין יונקים לחוץ אלא יניקה מועטת. ומיהו איכא למימר דשמא הקדיש הקנים החיצונים אבל הפנימיים דלא ינקי משל הקדש כלל לא הקדיש. תוספי הרא"ש ז"ל.

אלא רבי שמעון דאמר כרבי עקיבא ורב הונא דאמר כרבנן קשיא כי אמרינן רבי שמעון כרבי עקיבא מאי היא הא מכל מקום לכולי עלמא יניקתן משויירת היא למוכר כל ימי העץ וכמו שכתבתי למעלה ואם כן אכתי קשיא לרבי שמעון והא מדנפשייהו קא ינקי. ואי אפשר לומר דלרבי עקיבא דאמר בעין יפה מוכר חרוב המורכב וסדן השקמה שאינם נכנסים בכלל מכר השדה משויירים הן לעצים וצריך הוא לקוצצן כדי שלא יהי יונקין משדה הלוקח דאם כן מאי צריך ליקח לו דרך דקתני אם קוצצן דרך למה להו ולפיכך כל שהמקדיש את השדה כולו בפירוש ואי נמי בסתם אי אפשר לו לשייר אילנות לפניו מפני שהן יונקים משדה הקדש ואי אפשר להיות השדה מוקדש ושיהיה אילנות של הדיוט יונקין ממנו דבשלמא אלו היה משייר קרקע של הדיוט הוא דקא משייר גוף הקרקע אבל זה אי אפשר לו לשייר יניקה בשדה הקדש ואף על גב דקיימא לן דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ואפילו לרבי עקיבא וכדקיימא לן במוכר דיקלי ושייר פירות לעצמו משייר דקל לפירותיו כדאמרינן בפרק מי שמת וכדאמרינן נמי לעיל בריש פרקין מקום מעשר שיורי שייר והכא נמי הרי הוא כמשייר מקום יניקת האילנות אפילו הכי אי אפשר בשדה הקדש שגוף הקרקע מוקדש הוא ושייר מקום היניקה אינו אלא כדי שיהא גוף לפירות וכן בדקל לאחר ופירותיו לעצמו וכן במוכר דקל לפירותיו. ותדע דהא אם מכר דקל לפירות שנה אפילו תוך זמנו אם מכרוהו הבעלים מכור וכמו ששנינו בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב. ולפיכך אמר רבי שמעון שהמקדיש את השדה אי אפשר לו שלא להקדיש חרוב המורכב וסדן השקמה וכן כל היונקין מן השדה למאן דאית ליה דלרבי עקיבא לא שייר מקום האילן ממש כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.