מסכת בבא בתרא דף קל״ז עמוד א׳

הכי גרסינן אחריך תנאי היא. ולא גרסינן אלא אחריך תנאי היא דלא הדר ביה מההיא תירוצא דתרצי לעיל לריש לקיש דאחריך שאני, אלא תירוצא קמא ודאי אתיא, דאפילו ההוא תנא דתנא בברייתא קמייתא יחזרו נכסים ליורשי ראשון אית ליה בעלמא כריש לקיש דקנין פירות לא[ו] כקנין הגוף דמי, וכל שכן האי תנא דברייתא קמייתא יחזרו נכסים ליורשי נותן דאית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וקשיא ליה לרבי יוחנן, ופרקי דאחריך תנאי היא לכולי עלמא בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן, ורבי יוחנן אמר לך אנא דאמרי כתנא דברייתא קמייתא דאמר יחזרו נכסים ליורשי ראשון, והיינו רשב"ג, ולאו משום דאחריך שאני, אלא מדינא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וריש לקיש מתריץ להו תרווייהו אליבא דרבי, [דרבי] ודאי כותיה, ורשב"ג נמי אית ליה בעלמא לא[ו] כקנין הגוף דמי ואחריך שאני. והילכך לענין פסק הלכה: אף על גב דקיימא לן כריש לקיש בקנין פירות דלאו כקנין הגוף דמי, כדאיפסקא הלכתא בריש פרק החולף (יבמות לו, ב) אפילו הכי איתא נמי לרשב"ג, דהא מודה בה ריש לקיש דלאו משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי אלא משום דאחריך שאני, ורבא נמי הכין סבירא ליה לעיל (בבא בתרא קכה, ב) גבי מעשה דסבתא מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינא זביניה דזביני, דאלמא כרשב"ג סבירא ליה. וכן פסק רבינו אלפסי והרב ר' יהוסף הלוי תלמידו זכר כולם לברכה, וכן ר"ש ז"ל. והביא ראיה מאביי דאמר אי זהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור כרשב"ג, וכן נמי ממעשה דרב ביבי בר אביי דאזל ואקנייה לבניה, אלמא כרשב"ג סבירא [ליה]. ור"ח ז"ל פסק כרבי, משום דרשב"ג בקנין פירות פליגי ברישא, ורשב"ג כרבי יוחנן, ורבי יוחנן דפסק כרשב"ג לטעמיה אזיל, וכיון דלא קיימא לן כרבי יוחנן ממילא אידחיא הא דרשב"ג. אלו דברי הרב ז"ל. והראשון עיקר.

(והאמר) [והא דאמר] רב נחמן בר יצחק גבי אתרוג עד כאן לא פליגי רבי ורשב"ג התם אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי. דאלמא פלוגתייהו כפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן היא, כתב הרב אלפסי ז"ל דרב נחמן בר יצחק כרב הונא סבירא ליה דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, וליתא להא דרב הונא, כדשלחו מתם הלכתא כרב ענן ולא מטעמיה. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל תלמידו דחה טעם זה, דאם איתא, לרב נחמן בר יצחק הא דתניא יחזרו נכסים ליורשי נותן, אמאי ליורשי נותן, ליורשי שני מבעי ליה. ואלא מיהו סבר הרב הלוי ז"ל דאף על גב דרב נחמן בר יצחק מוקי פלוגתייהו בקנין פירות אי כקנין הגוף או לא, וכסברא דרבי יוחנן, מכל מקום מאי דפסק רבי יוחנן כרשב"ג איתיה נמי כריש לקיש, משום דאחריך שאני, והילכך ריש לקיש נמי איתה לרשב"ג, ולא מטעמא דרבי יוחנן אלא משום דאחריך שאני. ולי נראה דרב נחמן בר יצחק לרווחא דמילתא קאמר הכי, ומאי דאיצטריך לשנויי משני, דמשום דדריש רב נחמן בר רב חסדא דאתרוג זה נתון לך במתנה נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג, ולימא דלרבי סבירא ליה דאין לראשון בו [גוף] ולא אמרינן אחריך שאני לא יצא דבעי לכם, ולכ[ן] אתא רב נחמן בר יצחק למימר דאפילו לרבי יצא, דאף על גב דרבי סבר בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף ואפילו באומר אחריך, הכא שאני, ובודאי לכולי עלמא אית ליה לרבי קנין פירות לאו כקנין הגוף, ומשום הכי סבירא דלדידיה נטלו ראשון לא יצא, ומשום דרבי איצטריך רב נחמן בר רב יצחק למימר דיצא, ואף על גב דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי, כלומר, אפילו תמצא לומר דפלוגתא בקנין פירות כסבריה לרבי יוחנן, אפילו הכי יצא לכולי עלמא, ולא דאיצטריך להכי אליבא דרשב"ג, אלא משום דאיצטריך לשנויה לרבי אמר הכי. כנ"ל. אי נמי יש לפרש, מר סבר קנין פירות דאומר אחריך (כאומר) לאו כקנין הגוף דמי. וגם זה נכון.

אלא אמר אביי מתנת שכיב מרע אימתי קא הויא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך. משום דש(א)ני כיורש נכסים אלו. ומהכא שמעינן דירושה עם גמר מיתה היא, דאף היורשים אחר אביהם הם זוכים בנכסים ממילא, שהתורה זכתה הנכסים ליורש אחר מיתת המוריש. וזה נראה לי ברור דאיכא למשמע הכין מהא, דודאי לא עדיף אחריך מיורשי.

זה שכתבנו בנכסי לך ואחריך לפלני שאם מכר הראשון מכר חכמי התוספות מספקים בה שמא דוקא מכר ואכל אבל אם המעות עדין בעין זכה בהם השני והדברים נראין ובלבד בשנתברר שאותם המעות הם שיצאו להם משם ומ"מ אם לוה ושעבד אותם הנכסים או נשא אשה אין בית דין מגבין מהם החוב או הכתבה אלא מפירותיהם אע"פ שהראשון קיים וכן כתבו גדולי המחברים ואם מת הראשון ובא בעל חוב ואשתו לגבות מנכסים אלו אין מגבין להם ואפילו עשאן אפותיקי או ייחדן לאשתו בכתבתה השביח הראשון את הנכסים יראה לי שהשני נוטל אף השבח ואפילו שבח שעל ידי הוצאה שכל שהוא אוכל פירות ראוי לדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל:

אע"פ שהדין כך הוא ר"ל שאם מכר מכר מ"מ לכתחלה אסור לו למכור את הנכסים או לגרום אבדתם וחסרונם וכל העושה כן על דעת גרמת פסידא נקרא רשע ואוכל גזלות והמשיא עצה על כך נקרא רשע ערום:

אע"פ שאם מכרם מכורים נתנם במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום אפילו בלשון מתנה ואין צריך לומר בלשון ירושה שמתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך בשעת מיתה ופירשוה חכמי הצרפתים אפילו אמר מהיום שאין מהיום במתנת שכיב מרע מעלה ומוריד ויש חולקים בה לומר שמהיום קנאו וקדם לאחריך ואע"פ שמהיום אינו מוציא מדין מתנת שכיב מרע מ"מ מועיל לכך על הדרך שביארנו למעלה שמועיל להוציא מדין שטר לאחר מיתה ולפי דרכך למדת מ"מ שמתנת שכיב מרע לדברי הכל אינה עד לאחר גמר מיתה ולא עם גמר מיתה ואחריך קונה עם גמר מיתה הואיל ואינה תלויה בזה הנותן אלא בנותן הראשון ונותן ראשון דעתו להקנות לשני עם גמר מיתה של ראשון ואע"פ שבראשון של גיטין בשמועת שכיב מרע שאמר הולך מנה לפלני יראה הפך הדברים טעם הדברים מפני שאמרו הולך כזכה הרי הוא כמעכשו ומ"מ לדעת חכמי הצרפתים שפירשו שאין מעכשו מעלה ומוריד בה קשה הדבר לפרש אלא שנראין הדברים לשטתם שבמעכשו או במהיום לא קנה שאם רצה לחזור חוזר שלא נאמר בשכיב מרע לאחר מיתה בין במהיום בין במעכשו אלא לתנאי ולא לקנות גוף מהיום ואינו דומה למשוך פרה וקנה אותה מעכשו ולאחר שלשים שאין יכול לחזור שהרי בפרה יש לומר בה קנין הגוף מהיום ומ"מ עיקר הדברים שאין ירושה חלה לעולם ממוריש עד לאחר מיתה:

לפי דרכך למדת שאם נתנם במתנת בריא הרי הם נתונים ואפילו אם היו שם עבדים והוציאן לחירות אע"פ שעבר בעשה של לעולם בהם תעבודו מה שעשה עשוי ואפילו עשאן תכריכין למת שנמצא שאסרם בהנאה לכל העולם וכן הדין אם זרקם על המת ונגעו במטה הנקברת עמו שקנאם המת ונאסרו בהנאה מה שעשה עשוי ואין יכול הלה לשמטן ולומר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שכל שמכר מכר והרי הם כמכורים:

ממה שכתבנו בנכסי לך ואחריך לפלני שאין לשני אלא מה ששייר ראשון ושאף הגוף קנוי לראשון למדנו שמי שאמר לחברו אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלני ונטלו ראשון ויצא בו יצא שהרי הגוף קנוי לו מעכשו וכדעת רשב"ג ואע"פ שאמרו בכאן שמחלקת רשב"ג ור' תלוי בקנין פירות אם כקנין הגוף אם לאו אין הלכה כן אלא אף רשב"ג מודה שקנין פירות אינו כקנין הגוף ואחריך שאני כמו שביארנו וכן אם מכרו או אכלו יצא ואין דין שיש לאחריך בו מעכב ומכאן אתה למד וזו שאמרנו אין לשני אלא מה ששייר ראשון לא סוף דבר בקרקע שיש שם גוף ופירות אלא אף במטלטלין כן:

הא לגופא הא לפירא הא דקתני השני מוציא מיד הלקוחות לגופא. הא דקתני יורד ראשון מוכר ואוכל פירות. ואם תשאל פירות פשיטא צריכא למימר דפירא דראשון הוא. תשובתך הא קמשמע לן דאף על גב דאכתי ליתיה בעולם אי זבין ליה לארעא למיכלינהו לפירי כל ימי חייו כההוא דאמר דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו זביניה זבינא שלא תאמר כיון דגופא דארעא לאו דיליה הוא ההיא הקנאה דלא מיקניא ליה ללוקח גופא למכלינהו לפירי לאו כלום הוא קמשמע לן דאף על גב דלית ליה קנין בגוף ממש מכל מקום הא משתעבד לפירי כל ימי חייו וכי מזבן לגוף למיכלינהו לפירי ההוא שעבודא דאית ליה בגוף הוא דזבין וזביניה זביני. דרבי שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל לא קשיא הא דקתני אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד לכתחלה דאי נקט רשותא מבי דינא לזבונא הגוף אמרינן ליה (לשני) לראשון לית לך לזבוני הגוף והא דקתני אין לשני אלא מה ששייר ראשון דיעבד הוא דאף על גב דלכתחלה דלית ליה לזבוניה הגוף אם דיעבד דעבד וזבין הגוף זביניה זבינא. הרא"ם ז"ל.

הא לכתחלה הא דיעבד פירוש רשב"ם ז"ל דחוק וגם מדקאמר רבי שמעון בן גמליאל אין לראשון משמע דשמעיה לרבי דאמר יש לראשון יותר ממאי דקאמר איהו והא ליתא. ונראה דבהא פליגי דלרבי יורד ראשון ומוכר ואוכל ואפילו תולש פירות שלא הגיעו ליתלש כדתניא במתניתא דאב תולש ומאכיל פירוש סמוך למיתתו יכול לתלוש אפילו פירות שלא הגיעו ליתלש דאם לא כן מאי קמשמע לן בסיפא טפי מרישא ורבי שמעון בן גמליאל סובר אין לראשון אלא אכילת פירות כלומר לכתחלה אם רוצה לעשות כדין אין לו אלא אכילת פירות התלושין אבל לא לתלוש פירות שלא הגיעו לתלוש אבל בדיעבד אף הגוף יכול למכור. עד כאן לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

וכתוב בשיטה לא נודע מי שם מחברה וזו לשונה הא לכתחלה הא בדיעבד. פירוש נראה לי ברייתא קמייתא דיעבד מה שמכר מכר ואפילו בגוף אבל בתרייתא לכתחלה אין לו למכור אלא לפירות כדי שיתקיימו דברי המת שישאר לאחרים ורבי שמעון בן גמליאל הוא דקא אמר ליה לרבי בהא מודינא לך דלכתחלה. עד כאן.

מתנת שכיב מרע לא חיילא אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך כלומר משום דאחריך חייל עם גמר מיתה. ותמהני כיון שכן אפילו נאמר דמתנת שכיב מרע חיילא עם גמר מיתה אכתי אמאי מהניא דהא כיון דבשעת גמר מיתה זוכה אחריך אפשר למקבל שיזכה מכח ראשון באותה שעה דהאי נכסי לאו דראשון הוא אלא דאחריך. וניחא לי דאם איתא דמתנת שכיב מרע חיילא עם גמר מיתה אין אחריך זוכה אלא לאחר מיתה שהרי הקנה לראשון כל זמן שאפשר לאחר שיזכה בנכסים מכחו אבל השתא דאמרינן דמתנת שכיב מרע לא חיילא עד לאחר מיתה נמצא שאינו יכול להקנות עם גמר מיתה לא במתנת בריא ולא במתנת שכיב מרע וכיון שעם גמר מיתה אין הנכסים ראוים לראשון מכלום מקיים ביה אחריך וחל (שאין) זכותו של שני. ואביי ורבא דהוו פליגי מעיקרא במתנת שכיב מרע אימת קונה בהא פליגי דלאביי דאמר עם גמר מיתה אם נתנו ראשון במתנת שכיב מרע דבריו קיימים שכיון שהוא יכול להקנות לאחר באותו זמן אין אחריך חל עדיין ורבא דסבירא ליה שאינה חלה עד לאחר גמר מיתה כיון דעם גמר מיתת הראשון מסולק חייל אחריך ונמצא שקדמו למקבל מתנה. ואין הכי נמי דאפילו לא קדמו כגון דנימא דאחריך נמי לא חייל עד לאחר גמר מיתה לא זכה מקבל מתנה בנכסים באותה שעה דאחריך נינהו אלא מיהו הא קושטא דמילתא היא דלמאן דאמר דמתנת שכיב מרע לא חיילא עד לאחר מיתה אחריך קונה עם גמר מיתה מהטעם שכתבתי שכבר קדמו. הר"ן ז"ל.

לא סלקא דעתך דתנן זה גיטך כו' אלמא אם מתי לאחר גמר מיתה הוא כיון שכן לענין מתנת שכיב מרע נמי שהוא כאם מתי לאחר מיתה הוא קונה. וטעמא דמילתא משום דאחריך לא מכח הראשון קאתי כי היכי דלא ליקני אלא לאחר גמר מיתה אלא מכח הנותן הוא דקאתי והאי ראשון עכובי בעלמא הוא דמעכב ליה לההיא הקנאה כל ימי חייו וכיון שכן נמצא גמר מיתה וזכיית השני באותה הקנאה שהקנה לו הנותן באין בבת אחת אבל במתנת שכיב מרע כיון דמכח המת הוא דאתי דליקני ליה לאחר מיתה לא קני אלא לאחר גמר מיתה. אלא אפילו עשאן תכריכים למת. פירוש כגון שזרקן על המת ונגעו למטה הנקברת עמה ואפילו שעדיין לא נקבר המת כיון שנגעו במטה הנקברת עמו קנאן המת וכאלו מכרן דמי. ודבר זה מפורש בסנהדרין בסוף פרק כהן גדול. ואמרינן פשיטא. כלומר כיון שקנאן המת פשיטא כמכורים דמי. ומהדרינן מהו דתימא לשוויינהו איסורי הנאה לא יהוי לך כלומר ולעולם לא קנאן דמצי שמיט להו שני מן המת קמשמע לן דכיון דנגעו במטה הנקברת עמו קנאן המת וכמכורים דמו ולא מצי שני למשמיט להו. הרא"ם ז"ל.

גמרא ממאי דמההיא הדר עי' חולין דף עז ע"א תוס' ד"ה בלשון וצע"ק: