מסכת בבא בתרא דף קי״א עמוד א׳

קל וחומר לשכינה י"ד אור"ת דלכך נקט י"ד משום דאמר בהמפלת (נדה דף לא.) שלשה שותפין יש באדם הקדוש ברוך הוא אביו ואמו ונותן בו הקב"ה כנגד שניהן אבל קשה קצת דאם כן אין זה קל וחומר דמן הדין יש להיות כנגד שניהן ועוד אמר בספרי בתוספתא קל וחומר למלך וכהן י"ד פירוש משה רבינו שהיה מלך וכהן גדול ששימש שבעת ימי המילואים ואמשה רבינו אמאי נקט י"ד ודוחק לומר דמלך היינו הקדוש ברוך הוא וכהן משה ורבינו חיים כהן מפרש קל וחומר לשכינה יותר מעט מז' וכיון דאפיקתיה מז' דהיינו הסגר אוקמה אשני הסגרות וכן משמע באבות:

מקיש מטה האם למטה האב וכו' תימה לרשב"א אמאי איצטריך לאשמועינן דבן קודם לבת בנכסי האם מהיקשא דמטות תיפוק ליה מוירש אותה דאמר לקמן (בבא בתרא דף קיג:) מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה בן קודם לבת אף ירושה שניה בן קודם לבת דמיניה ילפינן לקמן דבני אחות קודמין לבנות אחות לירש בנכסי אחי האם ובנכסי אבי האם דמה ירושה ראשונה דהיינו בנכסי האב בן קודם לבת אף ירושה שניה כגון בן הבת קודם לבת הבת בנכסי אבי האם ואומר רשב"א דבן בנכסי האם היינו נמי ירושה ראשונה הבאה מכח האם ואי לאו דנפקא לן מהיקשא דמטות דבן קודם לבת בנכסי האם היכי הוה שמעינן דקודם בנכסי אבי האם דלא אתי אלא מכח היקשא דירושה ראשונה הלכך איצטריך הכא למילף מעיקרא דבן קודם לבת בנכסי האם שהיא ירושה ראשונה הבאה מכח האם ושוב נפקא לן מהיקשא דלקמן דמקיש ירושה שניה לירושה ראשונה בין ירושה שניה דאב בין ירושה שניה דאם ור"י אומר דאע"ג דנפקא לן לקמן דבן קודם לבת בנכסי אבי האם היינו משום דמכח אבוה דאימיה קאתי ולא שמעינן מינה דקודם בנכסי האם עצמן ואין נראה לרשב"א דהא מכח דאבוה דאם לא ירית אלא ע"י משמוש דנפלו לפני האם והוא יורש את אמו וא"ת כיון דמהכא שמעינן דמהיקש דמטות דבן קודם לבת בנכסי האם אמאי איצטריך כל הנך קראי דלא תסוב נחלה דאיירי בסיבת הבן וקרא דאם אין לו בת דאמר לקמן בן הבת ובת הבת מנין ת"ל אם אין לו עיין עליו דמשמע דאתא לאשמועינן דבן יורש את אמו ומיהו ההוא דואם אין לו בת איצטריך טובא דלא הוה ידעינן שהיה בן הבת יורש כלל ע"י משמוש והא דדרשינן נמי מוירש אותה להקיש ירושה שניה לראשונה הוה מוקמינן בבת הבן דוקא ולא תסוב נמי איצטריך ללאו בסיבת הבן ולא תסוב שני בסיבת הבעל ולמאן דדריש בעל משארו איצטריך לעבור עליו בשני לאוין ומיהו קשה לרשב"א דאמאי איצטריך הכא היקשא דמטות כיון דשמעינן מואם אין לו בת ומלא תסוב דבן יורש את אמו תיפוק ליה מקל וחומר דבן קודם לבת והשתא לא אמר דיו כיון דמפריך ק"ו ומיהו פלוגתא היא בכיצד הרגל (ב"ק דף כה.) דאיכא מ"ד אפילו היכא דמיפרך ק"ו אמר דיו ומיהו אפילו למ"ד לא אמר דיו איכא למימר דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:

דין שיעוריה כשק ואם תאמר וכי גרע ממטלניות דפרק לא יחפור (לעיל בבא בתרא דף כ. ושם) דאוקימנא כעין [רסקא] ואפילו הכי שיעורייהו בג' על ג' וי"ל דהתם לא מוקי לה כעין שקא אלא לענין דלא חזו לאומנא לקנח הדם אבל האי קשה יותר מדאי:

כבר ביארנו במשנה שהבן יורש בנכסי האם צריך שתדע שירושתו בנכסי האם שוה היא לירושתו בנכסי האב מה ירשתו בנכסי האב בן קודם לבת אף ירשתו בנכסי האם בן קודם לבת ואין לבת בהן במקום בן כלום ואע"פ שכל עצמן של נכסי האם לא יצאה לנו ירושתן לבניה אלא מבת דכתוב וכל בת יורשת נחלה ממטות היאך בת יורשת שני מטות זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחד ומתו וירשתן ואח"כ למדנו לבן מקל וחומר והיה לנו לומר דיו לבא מן הדין וכו' שהרי מדת דיו מדה קבועה היא כמו שנדרשה בתורת כהנים מואביה ירוק ירק בפניה וכו' וכמו שביארנו ענינה בסוף שני של קמא זו אינה בכלל הואיל ויצאו שניהם במלה אחת ר"ל מטות הוקשה לגמרי נחלת האם לנחלת האב להיות הבן קודם לה:

הבגד והשק שני מינין הם לענין טומאה שהרי כתוב או בגד או שק וכו' ואף שיעורן אינו שוה לענין טומאה ששיעור הבגד להטמא במדרס שלשה טפחים על שלשה טפחים ומהם ולמעלה ושאר טמאות בבגדי צמר ופשתים שלש אצבעות על שלש אצבעות ושאר בגדים אף בשאר טמאות שלשה על שלשה אבל השק שיעורו לכל הטמאות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הבגדים העבים והגסים ביותר דינן אף לשאר טמאות בשלשה טפחים על שלשה טפחים ולעולם אין שיעורן כשק ולא נאמר בכאן באחד ששבחוהו לפני חכם לומר הוא יאיי וגלתיה יאיי וכשבא אצלו משש בבגדו ומצאו גס וכלשון הזה אמר דין שיעוריה כשק אלא דרך בדיחותא כלומר היה ראוי לדונו כשק מרוב גסותו או שאפשר ששבחוהו על חכמתו והוא ענין הוא יאיי וכן שבחוהו על מדותיו והוא ענין גיתיה יאיי שהמדות נמשלו לבגדים כמו שהתבאר בחבורי מקצת חכמים וכמו שאמרו במקום אחר ב"מ פ"ה א' חכימא עבדית יתך וגלתא דדהבא פרסית ארישך ור' קרו לך ואת אמרת לקריתי אנא אזיל וכשבא אצלו וראה מתנועותיו שאין מדותיו ערבות כל כך עד שהיה נמהר לשאול בהלכה קודם שיתישב לפניו אמר דין שיעורה כשק:

בד"ה ק"ו לשכינה כו' ועוד אמר בספרי כו' ואמשה רבינו אמאי נקט י"ד ודוחק כו' היינו הקב"ה כו' עכ"ל ר"ל דמלך וכהן גדול משמע דכולה אמשה קאי ולא אקב"ה והוא סתירה לפי' ר"ת ומיהו לא ניחא להו לפרש דנקט י"ד משום מלך וכ"ג ז' משום כל חד דאם כן תקשי נמי אין זה ק"ו דמן הדין יש להיות כך ודו"ק:

בד"ה מקיש מטה כו' והא דדרשי' נמי וירש כו' הוה מוקמינן בבן הבן דוקא כו' עכ"ל ר"ל אבל בת הבן וכל אינך דלקמן לא הוה ידעינן אפי' לירש אי לאו בן אין לו עיין עליו ולא הוה מקשינן ירושה שניה לראשונה לענין להקדים בן הבת לבת הבן אלא לענין שירש בן הבן אבל בת הבן לא תירש כלל אי לאו בין אין לו עיין עליו ודנקט לקמן גבי דרשת בין אין לו עיין כו' נמי בן הבן אגב אחריני נקט ליה דבן הבן שפיר שמעינן ליה מהיקשא דירושה שנייה לראשונה ובגליון תוספות מצאתי וז"ל אכתי אמאי איצטריך אין לו דבת למשמוש נילף לה ממשמוש דבן בהיקשא דמטות כו' ודו"ק:

אחד הבן ואחד הבת בנכסי האם פירוש ויורשים כאחד. וקשיא לי כיון דלא ידעינן דבן יורש אלא מקל וחומר מבת למה ידחה הבן את הבת ליטול חצי נכסים ונילף בן מבת כמו שבת יורשת כן הבן יורש כשאין בת אבל כשיש בת לא יירש הבן כלום דכהאי גוונא אמרינן לקמן האשה יורשת את בנה דבר תורה שנאמר מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב אב יורש את בנו אף מטה האם האשה יורשת את בנה ופירש ר"ש במקום שאין אב הכא נמי כיון דלא ידעינן בן אלא מבת לא יירש הבן אלא במקום שאין בת. ואפשר לפרש בכהאי גוונא אחד הבת ואחד הבן שוין בנכסי האם כמו שהבת יורשת כך הבן יורש במקום שאין בת מאי טעמא דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכיון שאינו יודע בן אלא מבת אין לו לגרע כחה כלום. תוספי הרא"ש ז"ל.

וגולתיה יאי כלומר גולתיה כמו כובע שנותנים אותו על הראש כדאמרינן התם וגולתיה דדהבא פרסי לך ארישך כי מטה לגביה גששיה כלומר רבי ינאי לגולתיה דרבי יהודה נשיאה בידיה למיחזי מאי ניהו משום דשבחיה ניהליה שמעיה אמר ליה דין שיעוריה כשק כו'. הרא"ם ז"ל.

בַּר אִינִישׁ דְּאָתָא לְקִיבְלָנָא הוּא יָאִי, וְגוּלְתֵּיהּ יָאִי נראה לי דזה היה קודם שנעשה רבי יהודה נשיא דאיך יתכן שלא הכירו רבי שמלאי אם היה נשיא, ואם היה מרחוק הרבה איך הכיר יופיו ויופי טליתו ולא הכירו בצורתו! ועוד בעת שקרב אליהם היה לו להודיע לרבי ינאי מי הוא זה. אך צריך להבין למאי הוצרך רבי שמלאי להודיע דבר זה לרבי ינאי דמאי נפקא מינה מזה? ואין דרכן של חכמים לשוח שיחה שאינה צריכה. ונראה לי בס"ד דראה רבי שמלאי דרבי יהודה נשיאה היה מהלך בשביל הדרך וכשראם נטה משביל הדרך שהיה מהלך בו ובא מהלך כנגדם ומזאת הבין שרצונו לדבר עם רבי ינאי ולכך הודיעו דבר זה כדי שידע איך יתנהג עמו בכבוד. ומה שאמר לֵית־דֵּין צָבִי לְמֵילַף קשא מהיכא ידע זה? ונראה שראה אחר ששמע הטעם של הקש ה'מַטּוֹת' הקשה לו תיכף ומיד אִי מַה מַּטֵּה הָאָב בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי־שְׁנַיִם, קודם שנתיישב בדבר והבין דקושיא זו היתה שמורה תחת לשונו ולכן נראה שהוא היה יודע זה הטעם ולא שאל מחסרון ידיעה אלא כדי להקשות. והיינו כי לקושיא זו יש שלשה אופנים לתרץ אותה: האחד כמו שאמר אביי אמר קרא (דברים כא, יז) 'בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ' ולא לה. והשניה כאשר אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא 'רֵאשִׁית אֹנוֹ' ולא אונה, ועל שני תשובות אלו יש קושיא כמו שאמרו בגמרא. והשלישי היא תשובה העיקרית כאשר אמר רבא דאמר קרא 'לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה' לו לאיש ולא לאשה וזו אין עליה תשובה. ורבי ינאי הבין שהוא יודע כל אלו הטעמים ושאל אותו מפני כי אמר אולי ישיב לי כפי שני הטעמים של אביי ורב נחמן בר יצחק ואז אקשה לו ולכן רבי ינאי לא השיב לו תשובה על זאת כי אמר הוא יודע כל הטעמים וגם טעם העיקרי ואינו שואל אלא כדי להקשות.