מסכת בבא בתרא דף ע״ב עמוד א׳

ואת האילנות שביניהם כגון אילנות סרק ומשום אותן אילנות לא חשבינן להו רצופין דכיון שאין טוענים פירות עומדים ליעקר טפי מן השאר כדאמרינן בהמוכר את הספינה היה אריס ביניהם מהו כו' א"ל קני פי' דלא חשיב רצופין:

אלא פשיטא אליבא דרבנן וקסבר כי היכי דמוכר כו' אבל כר"ע לא מצית לאוקמה דהא דכיון דנחית לעין יפה במוכר אית לן למימר דמקדיש בעין יפה טפי מקדיש אבל השתא דסבר כרבנן דלא נחתי כלל במכר לעין יפה אתי שפיר דלית ליה בהקדש נמי עין יפה:

מדמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש פירש רבינו שמואל דפריך לרב הונא דאמר לרבנן דמשייר קרקע בהדי אילן דהכא אשכח דר"ש סבר כרבנן ואפילו הכי לא משייר קרקע כשמשייר חרוב דקאמר דינקי משדה הקדש והא דקאמר אלא קשיא פירוש אדקשיא לך מר"ש לרב הונא תקשי לך דר"ש אדר"ש גופיה היכי מצי למימר כרבנן ותימה דהו"ל למימר וליטעמיך ועוד דמעיקרא פריך אי כרבנן פשיטא דמשייר קרקע בהדי אילנות לזרוע והשתא פריך דלרבנן נמי לא משייר קרקע דהא ר"ש כרבנן סבירא ליה ונראה לרבינו יצחק דלא פריך לרב הונא כלל אלא אדרבה בא לקיים דבריו הראשונים הא דאמרינן אפילו לרבי עקיבא כו' והכי קאמר ומי מצית מוקמת ר"ש כר"ע והא ע"כ ר"ש כרבנן ולרבנן פשיטא דמשייר ארעא כדקאמר לעיל וא"כ תקשי דר"ש אדר"ש דהיכי קאמר ר"ש דינקי משדה הקדש אלא ע"כ ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר וא"כ אתי שפיר נמי הא רב הונא דקאמר ואפילו לר"ע כו' דאתיא מילתיה דרב הונא אפילו כר"ע דלדידיה נמי לדבריהם דרבנן קאמר והא דאמר ואלא קשיא ה"פ ואלא קשיא דר"ש אדר"ש ומאי משני ורשב"א פירש דלא פריך אלא לרב הונא דאי לאו דרב הונא לא קשיא מידי דר"ש אדר"ש אלא משום דאמר רב הונא דאי נפלי הדר שתיל להו הוא דקשיא לן דר"ש אדר"ש דכיון דסבר ר"ש כרבנן א"כ לא ינקי משדה הקדש אבל אי אמרת דאי נפלי לא הדר שתיל להו אע"ג דר"ש כרבנן מ"מ ינקי משדה הקדש דכיון דאי נפלי חל ההקדש מאליו סתמא דמלתא דעתיה שיקדשו חרוב וסדן בהדי קרקע והיינו דקאמר ואלא קשיא כלומר לרב הונא דאמר אי נפלי הדר שתיל להו הדרא קושיא לדוכתה אמאי קאמר ר"ש הואיל וינקי משדה הקדש:

ומשייר ארעא פירש רבינו שמואל דלא גרסינן ליה ועל חנם פירש כן דמנא ליה דסבר דבעין רעה מקדיש אי לאו מהאי דקתני בזה אחר זה לא הקדיש קרקע והיינו דמשייר ארעא ולמאי דפרישית נמי בחזקת הבתים (לעיל בבא בתרא דף לז:) דמוכיח דבעין רעה מקדיש מדלא קתני ברישא דפודה וחוזר ופודה יש לפרש נמי ומשייר ארעא כלומר דהא פשיטא לך דלרבנן דמשייר והיכי קאמר ר"ש לעיל דלא משייר:

מני אילימא רבי עקיבא הא אמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש. כלומר מאן תנא דאמר בהקדיש זה אחר זה הרי זה לא הקדיש את הקרקע, מני, דאילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אפילו קונה אילן בתוך של חבירו יש לו קרקע. כן פירשו רוב המפרשים. וכבר הארכתי בסתירת פירוש זה בפרק חזקת בשמעתא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע (לעיל בבא בתרא לז, א), דקושטא דמילתא דמתניתין דפרק הספינה (בבא בתרא פא, א) דקתני הקונה שני אילנות בשל חבירו לא קנה קרקע, אפילו רבי עקיבא מודה בה. אלא הכי פירושא: האי תנא דקתני הקדיש שלשה אילנות הקדיש את הקרקע, וכשהוא פודה פודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל, מני, אי רבי עקיבא הא אמר מקדיש בעין יפה מקדיש, וכל שיש בו בעין יפה מקדיש אית ליה פודה את האילנות בשויהן וחוזר ופודה את הקרקע לפי זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. והכין אמרה רב הונא בערכין (יד, א). כן פירש רבינו יצחק ז"ל וכן עיקר, וכבר כתבתי בארוכה יותר מזה בפרק חזקת הבתים באותה שמועה (דהא) [דזה] החזיק באילנות בסייעתא דשמיא.

המקדיש אילן אחד או שנים לא הקדיש אלא האילנות ונפדין בשווין הקדיש שלשה אילנות במפזר אלא שהם בשדה אחת הוקדשו עם הקרקע הצריך להם הקדיש שישה אילנות ממטע עשרה לבית סאה הואיל והשרשים נוגעים זה בזה הקדיש כל הקרקע שביניהם וכן כל האילנות שביניהם וכשהוא פודה פודה הקרקע לפי שיעור הקרקע והאילנות בשוויין היו נטועין ליתר ממטע עשרה לבית סאה או בפחות לא הקדיש את הקרקע וטעם הדבר שבפחות מכן הואיל ולעקור הם עומדים אין כונתו להקדיש הקרקע כלל וכן ליתר מזה הואיל ומפזרים הם לא כיון אלא לקרקע הצריך להם וכן אם הקדיש את האילנות בזה אחר זה לא הקדיש את הקרקע כלל וכשהוא פודן פודן בשווייהן הקדיש את האילנות ואח"כ הקדיש את הקרקע פודה את האילנות בשווייהן והקרקע לפי מדתו אבל אם הקדיש את הקרקע הוקדשו האילנות כמו שביארנו במשנה והם נפדים על גב קרקע ואינו צריך לפדותן בפני עצמן וגדולי המחברים כתבו שצריך לפדותן בפני עצמן ונראה שהוציאוה מסוגיא שבמסכת ערכין פרק יש בערכין לדעת רב הונא ומ"מ מדברי רב פפא שהוזכרו באותה סוגיא נראה כמו שכתבנו ועוד ראיה לדברינו שאם לא כן מה הוצרך ללמדנו בהקדיש אילנות תחלה ואח"כ הקדיש קרקע שפודה אילנות לעצמן וקרקע בפני עצמו:

בד"ה מדמוכר בעין כו' אדקשיא לך מדר"ש לרב הונא תקשי לך דר"ש אדר"ש כו' עכ"ל אע"ג דבלאו רב הונא ה"א דאי נפלי לא הדר שתיל לה מ"מ בלאו רב הונא פשיטא לן לזרוע תחתיהן דמשייר לעצמו וא"כ לא יונקין משדה הקדש הן וק"ל:

בא"ד אבל אי אמרת דאי נפלי לא הדר שתיל להו אע"ג דר"ש כו' עכ"ל ולפ"ז צ"ל הא דפריך לעיל מדר"ש דאמר מה טעם הואיל כו' לרב הונא דהוה ידע שפיר דאתא רב הונא לאשמועינן דאי נפל הדר כו' כפרשב"ם ולא כמ"ש התוס' מדמסיק בתר הכי דאי נפל הדר כו' משמע דעד השתא כו' היינו לזרוע תחת האילן כו' ודו"ק:

הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם פירוש משום דשרשים נגעו בהדדי והויא להאי שדה אילן וכי אקדשינהו לאילנות אקדשיה לקרקע הלכך כי פדה להו בתורת קרקע הוא דפדה להו. פחות מכאן. פירוש דכיון דמקרבי גבי הדדי לא קיימי וכיון דלא קיימי לית להו זכייה בקרקע וכי אקדשינהו לא מקדשא ארעא אמטו להכי יותר מכאן נמי לא הקדיש דכיון דמרחקי לא מקדשא ארעא בהדייהו. הרא"ם ז"ל.

אלא רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו כו' כתב הר"ז הלוי ז"ל וכיון דקם ליה האי תירוצא קמה לה שמעתתא דרב הונא כדמעיקרא ואפילו לרבי עקיבא ואי נפול לא הדר שתיל להו עד כאן. ואינו מחוור מעיקרא נמי הוה שמיעא לן מדרב הונא דאי נפול הדר שתיל להו. ותדע דהא אמרינן דלית ליה ללוקח שני אילנות אית ליה למשייר ואלו לוקח הא מצי לקיימן עד שיבשו ואין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך וזיל מעתה אלא למאי אמר רב הונא דאית ליה למשייר אילנות טפי מלוקח דאלו התם אם מתו לא יטע אחרים במקומם ובמשייר רשאי ליטע אחרים במקומם. וכן כתב ר"ש ז"ל. ואף על גב דאמרינן רב הונא כרבנן פשיטא ופרקינן הא קמשמע לן דאי נפיל הדר שתיל להו לאו למימרא דעד השתא לא שמעינן ממימריה הכי אלא מאן דאקשי הכי הוה מסיק אדעתיה דעיקר חדושיה דרב הונא אינו אלא הא דקאמר דאפילו רבי עקיבא מודה בה ואמרינן דרב הונא כרבנן ולא אתא לאשמועינן אלא הא דכי נפל הדר נטע להו ואף על גב דלגבי בור ודות אי נפיל בענין שאינו יכול להחזירן אבד את הדרך וכן עיקר. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו דאלו לוקח שני אילנות אין לו קרקע כלל אלא לימי העץ ולכשיבשו עוקרן וקרקע חוזר לבעלים ואלו מוכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואם מתו לא יטע אחרים במקומן אלא שמקומן שלו למשטח בה פירי. ומכל מקום הראשון נראה עיקר דכל שיש לו קרקע יכול ליטע בו אילנותיו מתקנת יהושע. הרשב"א ז"ל. והר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: אלא רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו. פירוש והשתא דאתית להכי דקושיא מפרקא דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו הדרינן למאי דאמרינן מעיקרא דרב הונא לאו לרבנן בלחוד אמרה אלא אפילו כרבי עקיבא וקיימא לן כוותיה וכן פסק הריא"ף ז"ל. ואם תאמר דהכא משמע דפחות ממטע עשרה לבית סאה לא קנה קרקע משום דמקורבין נינהו ויותר ממטע עשרה לבית סאה לא קנה משום דמרוחקין נינהו ולא משכחת לה שיהא קרקע טפלה להם אלא כי האי שיעורא בלחוד דהיינו בנוטע עשרה לבית סאה מצומצמות וקשה דאלו לקמן בפרק הספינה איפסיקא הלכתא בהדיא מארבע אמות עד שש עשרה כלומר דפחות מארבע אמות כיון דרצופין נינהו ולעקור קיימי אין להם קרקע ויותר משש עשרה נמי כיון דמפוזרין נינהו אין להם קרקע אבל מארבע אמות ועד שש עשרה יש להם קרקע כו' ככתוב למעלה בפרק חזקה הבתים תוספות (דף ל"ו ע"ב) ובחידושי הר"י בעליות ז"ל כמו שכתוב הכל למעלה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר כו'. לעולם רבי שמעון כרבנן סבירא ליה במוכר ובמקדיש פליג עלייהו רבנן במוכר קרקע ושייר אילנות לפניו אמרי דיש לו קרקע או משום דמוכר בעין רעה מוכר או אפילו לרבי עקיבא נמי משום דמסתפי דלא לימא ליה עקור אילנך כדאמרינן מעיקרא. והאי דאמר רבי שמעון הואיל וינקי משדה הקדש לדבריהם דרבנן קאמר דאמרי מקדיש בעין יפה מקדיש ולא שייר בארעא מידי אף על גב דבמכר כהאי גוונא שייר הלכך איבעי להו למימר דחרוב המורכב וסדן השקמה נמי הקדיש הואיל ויונקין משדה הקדש (אע"ג דשובך למה) ולדידיה אפילו חרוב המורכב כו' נמי לא הקדיש ושייר להו ארעא ורב הונא לא הדר בהא דאפילו לרבי עקיבא נמי אם שייר שני אילנות לפניו יש להם קרקע משום ההוא טעמא דפריש לעיל ובפרק זה נמי איתא להאי טעמא וכן הלכתא. ונראה לי דהאי דאמר רבי שמעון לדידי דכי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש ומשייר ארעא לאו כמלא אורה וסלו בלחוד אמר לענין מקדיש דהא קפיד על יניקתן ואם כן שש עשרה אמה צריך להם דהיינו שיעור יניקתן. עד כאן לשונו. נקטינן השתא דלגבי שלשה אילנות לעולם אית להו קרקע בין מכר אילנות ושייר קרקע לפניו בין מכר קרקע ושייר אילנות לפניו בין למאן דאמר בעין יפה מוכר בין למאן דאמר בעין רעה מוכר וכי פליגי רבנן דרבי עקיבא הני מילי גבי שני אילנות דסתם שני אילנות לית להו זכייה בקרקע הלכך מאן דיהיב להו קרקע לאו משום דקרקע דבעל אילנות נינהו תדע דהא אי נפלי לא הדר ונטע להו אלא משום עין יפה ועין רעה הוא דומיא דבור ודות דהאי דיהבינן להו דרך משום עין יפה ועין רעה הוא דיהבינן להו ולא משום דגוף הדרך קנוי עם הבור ועם הדות תדע דהא אי משתקיל להו הני בור ודות לא משתייר להו דרך. אבל גבי שלשה אילנות כיון דשלשה נינהו אית להו זכייה בקרקע גופיה וכאלו הקרקע גופיה זבין בהדי אילנות. אי נמי שייר לנפשיה בהדייהו והוה ליה כקרקע הבור עצמו דכולי עלמא דבעל הבור והדות הוא. והלכתא כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר הלכך מכר אילנות ושייר לפניו קרקע יש לו קרקע מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו נמי קרקע ואף על גב דבעין יפה מוכר אי לא משייר קרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל. ונקטינן נמי השתא דהא דאמרינן מוכר בעין יעה מוכר הני מילי לשיורא המוכר זכותא בההוא מידי דזבין אי נמי למהוי ליה ללוקח זכותא בההוא מידי דשייר המוכר לנפשיה דומיא דדרך גבי בור ודות אי נמי קרקע גבי אילנות אבל לעיולי בכלל זביני מידי דלא זבין ליה בהדיא ליכא למימר לא מוכר בעין יפה מוכר ולא בעין רעה מוכר אלא עד דמפרש ביה לוקח בהדיא כמו חרוב המורכב ומאי דדמי להו ואי לאו מידי דחשיב באנפי נפשיה הוא כמו שאר אילנות ומאי דדמי להו עיילי בכלל זביני כדאמרינן לעיל אמר רב יהודה אמר רב האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך תאנין ודקלין ואילנין ואף על גב דכי לא כתב ליה הכי קני אפילו הכי שופרא דשטרא הוא. הרא"פ ז"ל. סליק פרק רביעי פרק חמישי