מסכת בבא בתרא דף ס׳ עמוד ב׳

נפלה אינו חוזר ובונה אותה השתא ס"ד דבית שבנה בזמן שבהמ"ק קיים ונפלה חוזר ובונה וכשלקח חצר המסוידת הרי זו בחזקתה דכל זמן שהיא קיימת יש לנו לתלות שבהיתר עשה בזמן שבהמ"ק קיים אבל כשנפלה תלינן שבאיסור נעשית לאחר חורבן ומש"ה פריך ארב הונא אמאי חוזר ובונה אותה כיון דנפלה אית לן למיתלי שבאיסור הוציא ומשני איסורא שאני דאפי' ודאי נבנה בהיתר כי נפלה אסור לבנותה ולסייד:

מים לא נשתה [וכו'] שתקו וא"ת אמאי לא אהדרו דאפשר במי בורות דפסולין לניסוך כדמשמע בסוכה (דף מח.) ואומר ר"י דדבר דהוי ממין שעושין בו ניסוך חשיב כמו דבר עצמו דאי לאו הכי תקשה דישתו יין מבושל דפסול לנסכים ואין להקשות דאפשר במי תותים ויין תפוחים שלא היו יכולין לסבול שלא לשתות בלא מים:

דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים תימה הכתיב פרו ורבו ושמא על אותן שכבר קיימו פריה ורביה קאמר והיינו זרעו של אברהם כלה שלא יוליד אלא בן ובת:

מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין בדבר שאין ידוע אם יקבלו כשנמחה בהן אם לאו צריך למחות כדמוכח בפ' במה [בהמה] (שבת דף נה. ושם ד"ה ואע"ג) דאמרה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונענשו אבל בדבר שאנו יודעים בבירור שלא יקבלו אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו':

תלמיד חכם אף לכתחלה אסור להעמיד ענפיו על דרך שיכשלו בו בני רשות הרבים ואם היה סבור שיהא נוח לבני רשות הרבים בכך כדי שינוחו תחתיו בצל מעמיד עד שימחו בידו ראה שבני רשות הרבים מרננים על אחר שיש לו גם כן אילן הנוטה לרשות הרבים וחסים על כבודו שלא לרנן על שלו יקוץ וכל שכן אם באו לפניו לדין על אותו אחר שצריך לו לקוץ את שלו קודם שיגמור הדין על אותו אחר קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים:

זה שביארנו במי שרצה להוציא זיזין וגזוזטראות שיהא כונס לתוך שלו אם כנס ולא הוציא הרי זה מוציא כל זמן שירצה ומ"מ אם נמלך על מה שעשה ורצה להחזיר למקומן אינו מחזיר שכבר החזיקו בני רשות הרבים על אותו ריוח להיותו להם כעין סימטא ומצר שהחזיקו בו רבים כבר אמרו שאסור לקלקלו ואסור זה פירשו בו אסור מן הדין ר"ל שמעכבין עליו ומסלקין אותו שהרי אין חזקה על בני רשות הרבים:

מה שביארנו בלקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות שהיא בחזקתה לא סוף דבר שאין מסלקין אותם אלא אף אם נפלו חוזר ומעמידן ואפילו נפלו כתלי החצר חוזר ובונה ומעמידן:

משחרב בית המקדש אסרו שלא לסוד ולכייר ולצור צורות בביתו או בחצרו או דבר שאינו תועלת בנין אלא יפוי ונוי ומ"מ אם לקח חצר מסויידת ומכויירת ומצויירת בצורות הרי זו בחזקתה אלא שאם נפלה אינו חוזר ובונה אותה על אותו הצד אא"כ בשיור כמו שיתבאר למטה וכן אם נטשטשו הצורות ויש מפרשים מכח סוגיא זו שאם עירב בו חול או תבן אינו צריך לשייר כלל:

וכן צריך לזכור את ירושלם בכל שמחה ושמחה ולמעט בכלן לזכירת החורבן כמו שנאמר אם לא אעלה את ירושלם וכו' ומ"מ אין עושין אלא בכדי שהצבור יכולין לעמוד בכך שאלו אנו באים בה במדת הדין היה לנו לגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אלא שנסגף עצמנו בכל מיני סיגופים אלא שאין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ יכולין לעמוד בה ואף קדמונינו היו אומרים משנגזרו עלינו גזרות לבטל תלמוד תורה ומצות ואין מניחין אותנו ליכנס לשבוע הבן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה אלא הנח להם לישראל יעשו רצון קונם ויעשה שליש מה שהושלש בידו ובהדי כיבשי דרחמנא למה לן אלא הרי אנו מקוים ומצפים למדת רחמיו ואיהי אדידה עבדא:

אף כשחרב הבית באחרונה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ניטפל להם ר' יהושע אמר להם בני זו מנין לכם אמרו נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשו בטל נשתה יין שממנו מנסכין על גבי מזבח ועכשו בטל אמר להם א"כ להם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אף הם השיבו יפה אמרת ואפשר לנו בפירות אמר להם פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים אף הם השיבו יפה אמרת ואפשר לנו בפירות שלא משבעת המינין עד שאמר להם מים לא נשתה שכבר בטל נסוך המים ושתקו אמר להם בני באו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט והוא אמה על אמה וכנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט מן הצריך לה עד שירגישו האוכלים בחסרון אותו דבר וכן עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט וכן בכל השמחות וכן מניחין אפר מקלה בראשי חתנים ובמקום תפלין שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר וכל המתאבל על ירושלם זוכה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:

ונשלם הפרק ת"ל:

גמרא ואיפכא אתמר ר"י כו' במהרש"ל נ"ל דאינו מגיה הדברים כו' אלא ה"פ אסברא כו' ור"ל אמר דאי להחזיר אסור משום דכבר מחל כו' ה"ה דאסור להוציא כו' עכ"ל והוא דחוק ונ"ל דודאי אינו מגיה הדברים אלא ה"פ אסברא לך דלא פליגי בלהוציא אלא בלהחזיר וה"ק ר' יוחנן כנס מוציא דכל כנס שרי להוציא כיון דאסור להחזיר הכותל אבל אי הוה שרי להחזיר הכותל הרי מצינו בכה"ג שהחזיר הכותל דכנס אינו מוציא ור"ל אמר דמצינו שפיר כנס אינו מוציא דסבר שרי להחזיר הכותל ובכה"ג כנס אינו מוציא ותו לא מידי וק"ל:

מתניתין לא יפתח אדם לחצר השותפים פתח כנגד פתח. פירש ר"ש ז"ל אלא מרחיק משהו זה שלא כנגד זה וטעמא משום צניעותא ובהרחקת משהו סגי כל שאינו רואה אותו להדיא אינו יכול לעכב עליו דסוף סוף אי בעי קאי בחצר וחזי ליה. ומכל מקום בעלמא דליכא האי טעמא מרחיק ממנו עד כדי שלא יוכל לראות בתוך שלו כלל. ומה שאמרו בפרק קמא בשני גנים בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף שאני התם דגגין אינם עשוים לתשמיש קבע ולעתים שהן משתמשים בהן יכולים הם להשתמש בצד המעקה שלא יראה חברו. אלא שאני תמה שהרי שנינו ולא חלון כנגד חלון וכיון ששנו אותו בהדי הרחקתו של חלון ובחלון ודאי ליכא למימר הכין שבחצר היה יכול לראות מה שעושה בביתו אבל כשהוא בעלייתו אינו יכול לראות כלום ובחלון מרבה עליו היזק ראייתו. ולולי שאמרה הרב ז"ל היה נראה שצריך להרחיק עד שלא יוכל לראות מפתחו דרך פתחו של חברו כלל לטעמא דאמרן לעיל עד האידנא בחצר בעינא לאצטנועי מינך בבית לא כלומר בעוד שאתה בחצר והשתא אפילו כשאתה בבית בעינא איצטנועי מינך. אבל פותח הוא פתח כנגד פתח ותלון כנגד חלון ברשות הרבים. ודוקא פתח של חצר או של בית אבל פתח חנות לא שבעל חנות יושב שם תדיר ואינו יכול להשתמר ולהצטנועי ממנו ומן הבאים בחנותו. וכן שנינו בתוספתא אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצרו של חברו כדי שלא יהיה יושב בחנותו ורואה בחצרו של חברו. ואיכא למידק למתניתין פתח כנגד פתח במבוי מאי דמדיוקא דרישא משמע שהוא פותח מדקתני בחצר השותפין משמע הא למבוי מותר ומדיוקא דסיפא משמע שהוא אסור דמדקתני אבל פותח הוא לרשות הרבים שמע מינה דבמבוי אסור. ובירושלמי משמע דמקשי ליה דגרסינן התם הכא אתמר פתח כנגד פתח מותר והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור. הך דתימא אסור בחצר השותפים והך דתימא מותר במבוי. והא תנא כשם שבני חצר יכולין למחות זה על זה כך בני מבוי יכולין למחות זה על זה במבוי אמר רבי לא כאן שנתן רשות כאן שלא נתן רשות. ונראה פירושו כשנתן רשות מותר ואינו יכול לחזור בו אבל לא נתן רשות אסור כבחצר אבל בחצר אפילו נתן רשות יכול למחות בידו לומר לו סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל. עור מסתברא לי דבמבוי כל שיש למטה ממנו שלשה בתים הרי הוא כרשות הרבים דאמר ליה סוף סוף הא בעית איצטנועי מן הרבים איצטנע מינאי. ורשות הרבים דקתני לאו דוקא אלא ברשות שרבים בוקעים בו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לשוייה בר תמני דקא שקיל תמני בחצר כו'. כלומר אם היה רחבו של פתח ארבע אמות לא לישוייה בר תמני דכי הוי בר ארבעי שקיל מהחצר ארבע אמות ברוחב הפתח באורך שמונה אמות והשתא אי עביד בר תמני שקיל מחצר שמנה ברוחב הפתח באורך ארבע אמות כדמתברר בפרק השותפין. ואף על גב דמכל מקום בין הכי ובין הכי ארבע אמות של שמונה הוא דקא שקיל זמנין דניחא ליה להאיך למיתן ליה הני שמונה אמות באורך ולא ליתן לו ברוחב כגון דאית ליה איהו פתחא אחרינא בצד האי פתחא דחבריה בקרן זוית דכד שקיל האי ברוחב הפתח לא קא משתייר ליה לההוא פתחא דבקרן זוית רווחא. אבל בר תמנין אמין לישוויה בר ארבעי דמכל מקום ארבעי קא שקיל מקמי הכי ברוחב הפתח וארבעי קא שקיל השתא אמר ליה רבא כו' סבר רמי בר חמא למימר ארבעי לא לישוויה תרי בר תרתי תרתי דמעיקרא שקיל ארבעי ברוחב הפתח והשתא קא שקיל תמניא ארבעי להאי פתחא וארבעי להאי פתחא. אבל בר תמניא לישוויה תרי בר ארבעי ארבעי דמכל מקום מעיקרא תמני שקיל ברוחב הפתח והשתא נמי תמניא שקיל ארבעי להאי פתחא וארבעי להאי פתחא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מתניתין אלא אם רצה כונס לתוך שלו. ואם תאמר אף על פי שכונס לתוך שלו אמאי מותר לגזור משום אוהל הטומאה כדגזרינן באילן הנטוע ברשות הרבים. יש לומר שאילן שענפיו מרובים ומכסה בענפיו כל הדרך ואי אפשר לאוכלי תרומה להזהר מן האהל אבל בהוצאת זיזין היכא שכנס לתוך שלו שרוב הדרך פנויה משום סכך בעולם מי שהוא אוכל תרומה זריז הוא שאינו הולך בדרכים במקום שיש זיז אלא במקום שהוא אויר לחודיה ומשום הכי אין לחוש. כיסה להזיק בני רשות הרבים שלא יוכל לעבור תחתיו גמל טעון פשתן ולכתחלה לא שרינן למעלה מגמל ברשות הרבים אלא בדיעבד. תדע שהרי באילן סרק קוצצין כנגד המשקולת אפילו בדיעבד משום דגזרינן שמא לא יהיה שם כשיעור גמל טעון פשתן. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא אלא בני מבוי מחלין גבאי את ברשות הרבים מאן אחיל גבך. נראה לי דהכי קאמר ליה אנא בני מבוי מחלין גבאי בפירוש את ברשות הרבים מאן אפשר דמחיל לך וכגון שזה לא היה טוען שכונס לתוך שלו היה או שנודע בבירור שלא כנס לתוך שלו אלא שהיה טוען שבני רשות הרבים מחלו ואמר ליה דלא אפשר לבני רשות הרבים למחול דמאן מפייס ומאן מחיל והרשות של כל העולם הוא. והא דאמרינן בפרק לא יחפור גבי שובך ששנינו אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו מאי קמשמע לן טוענין ללוקח תנינא לקח עליה ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה צריכא דאי אשמועינן התם משום דאימר כונס לתוך שלו הוה אבל הכא דליכא למימר הכי אימא לא צריכא ואי אשמועינן הכא גבי יחיד אימא פייסיה בממוניה אם כן אחולי אחיל גביה אבל גבי רשות הרבים דמאן פייס ומאן מחל אימא לא צריכא. ולכאורה היה משמע דהכי קאמר הוה אמינא מאן פייס ומאן מחיל ליה קמשמע לן דאפילו הכי אמרינן דדילמא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר פייס ומחלו. ולא היא דהתם הכי קאמר אבל ברשות הרבים דודאי ליכא למימר דפייס דמאן פייס ומאן מחיל ולא תהא בחזקתה קמשמע לן דטוענים ללוקח דדילמא מי שמכרה לו כנס לתוך שלו והוציא זיזין שלו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

זִיל חָזִי, אִי קוּץ דִּידִי קוּץ דִּידָךְ, אִי לָא קוּץ דִּידִי לָא תָּקוּץ אַתְּ. קשא יאמר לו בקיצור דידי קייץ? ונראה לי שהיה רוצה שילך ויראה בעיניו ואם היה אומר לו דידי קייץ לא היה הולך לראותו כי היה מאמין לדבריו. והא דבני רשות הרבים לא באו וקבלו על זה לפני רבי ינאי אלא עכבו עליו חוץ לבית דין והוצרך שהוא עצמו יבא וישאל דין זה מן רבי ינאי היינו דחששו אם יבואו לקבול על זה יחשוב רבי ינאי שגם עליו הם מתרעמים ובאמת הם לא היו מתרעמים אלא היו מוחלים לכבודו.

כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. הא דלא חרדו על בית הראשון בכך מפני שהיה לו זמן קצוב לחרבנו שבעים שנה דאין זה זמן רחוק הרבה אך לחרבן בית שני לא נתפרש זמן וחשו אולי יהיה אלף או אלפים שנה לכך נצטערו יותר ורצו לעשות לו זכר. והא דלא אמרו עצים לא נדליק שבטלו עצי המערכה ובגד לא נלבוש שבטלו בגדי כהונה ושמן לא נדליק שבטלה המנורה נראה דהם לא אמרו אלא על הנאות הנכנסים לגוף אבל הנאות אלו הם מכשירין ואין נכנסים לתוך הגוף. ומה שאמר סד ביתו זכר לחרבן הבית, ומה שאמר בשלחן זכר לחסרון המזבח, כי השלחן הוא במקום מזבח כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות צז.) על פסוק זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי הֳ' (יחזקאל מא, כב). ומה שאמר על התכשיטין הוא כנגד חסרון בגדי כהונה שהם תכשיטין דכתיב בהו לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כח, ב).

וְאֵין מַנַּחַת אוֹתָנוּ לִכָּנֵס לִשְׁבוּעַ הַבֵּן וְאַמְרֵי לָהּ לִיהוֹשֻׁעַ הַבֵּן. קשא היה לו לומר ומבטלת מצות מילה או פדיון! ויש לומר דאם רק הגזרה שלא למול ולא לפדות לא היו נמנעים מלישא אשה כי יאמר כל אחד ואחד אשא ושמא אוליד בת ולא יעשו עמי עלילה, אך כיון שגזרו שגם הנכנס למצות מילה חייב הריגה השתא אמרו בדין שלא ישאו נשים כי אי אפשר שלא יהיו מולידים בין הכל זכרים, ואביהן ימסרו עצמן וימולו אותם ועל ידי כך תעשה המלכות עלילה על כל אנשי העיר לומר אתם נכנסתם למצות המילה ועברתם על גזרת מלך.

דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה וּלְהוֹלִיד בָּנִים פירוש לא לישא אשה מחדש ולא להוליד בנים מנשים הנשואות שנהיה פרושים מן הנשים וכל זה יהיה לפי שעה עד שתתבטל הגזרה כשישתנה המלך הגוזר מפני כי מצות מילה אי אפשר לעשותה בסתר דהאויבין היו מכירין בה בהכרח בראותם הילד מהול ועל כן בדין שבמשך זמן הגזרה לא יולידו בנים. וְנִמְצָא זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אשר ניתנה לו מצות המילה כלה ממצוה זו של המילה מאליו, פירוש כָּלֶה רצונו לומר נמנע מלשון וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם (בראשית ח, ב) כלומר נפסקין ונמנעים מקיום מצוה זו מאליהן שאין ביטולה הוא מחמת גזרת מלכות אלא מחמת שאין להם בנים כדי למול אותם. אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לישא נשים ולהוליד בנים אף על פי שהם לא ירצו למול אותם ולמסור עצמן על קדוש השם משום דסבירא ליה (יומא פה:) וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם ובאמת מן הדין חייבין למסור עצמן בעת שמד אפילו אערקתא דמסאנא (סנהדרין עד:) ובזה שאין רוצים למסור הנה הם שוגגין אבל אם נגזור עליהם שלא לישא אשה ולהוליד בנים מזה ידעו דבשעת שמד חייבין למסור עצמן ואם כן ידעו שהדין הוא כך והשתא אם לא ימסרו עצמן בשאר מצות שגוזרין עליהם הם מזידין בזה דמאחר דידעו שורת הדין למסור על כל מצוה הרי הם מזידין בביטול שאר מצות אשר מבטלין אותם משום גזרת מלכות.