מסכת בבא בתרא דף ס׳ עמוד א׳

לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין פירוש אפילו לביתו כדי שלא יכנס ממנו לחצר השותפין:

ראוין הללו שתשרה שכינה עליהם מסיפיה דקרא דריש דכתיב ותהי עליו רוח אלהים:

מאי חדר שחלק חדרו לשנים ומאי עליה אפתא אבל בית שלקחו מחצר אחרת או שבא להגביה כותלי ביתו לבנות עליה על גביהן, כלל כלל לא, ואף על פי שהוא פותחן לתוך ביתו. כן פירשו רוב המפרשים וכן פירש ר"ח ז"ל. אבל הרמב"ן כתב שאפילו לקח בית בחצר אחרת יכול לפותחה, ובלבד בתוך ביתו ממש, שכל שהיא פתוחה בתוך ביתו, אינו עשוי להכניס שם דיורין, כיון שאין להם דרך אלא עליו. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בריש פרק המוכר את הבית וכן כתב בתשובותיו. ופירושא דשמעתין הכי לפי הסברא זו: מאי טעמא מפני שמרבה עליהן את הדרך, דקא סלקא דעתיה דמקשה דהא דתניא במתניתין לא יפתחנה לחצר השותפין, סתמא קתני, ואפילו יש לו פתח רחב שמונה בחצר ורצה לחלקו לשנים ולפתוח בית זה כנגד הפתח האחר, אי נמי שיש לו שני פתחים בחצר, דעכשיו אינו נוטל בחצר יותר מחמת בית זה, אפילו כן לא יפתחנו לחצר, מאי טעמא מפני שמרבה עליהם את הדרך, אי הכי אימא סיפא בנה עליה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפין אלא אם רצה וכו' ופותחה לתוך ביתו, ומשמע אפילו בחצר שבביתו הפתוחה לחצר השותפין, ואמאי והלא מרבה עליהן את הדרך, שהרי יכולין ליכנס מחצר השותפין לחצר שבביתו ומשם אל העליה. ופריק מאי חצר שחלקו לשנים, כלומר, לא יפתחנה לחצרו, אלא לתוך ביתו ממש, דכל שאין לה דרך אלא דרך ביתו ממש, אינו עשוי להכניס שם דיורין. והוא הדין לבית אחר שלקחו מחצר אחרת, אם פתחו לתוך ביתו ממש ופרץ פצימין שבפתח החצר האחרת, דהיינו כחלק חדרו לשנים. ומאי עלייה פתא, שהיא כעין יציע, שעולין בה דרך ארובה, הפתוח לתוך ביתו. כללא דמלתא כל שאין לו דרך אלא דרך ביתו ממש, בונה וצרף, לפי שאינו עשוי להכניס שם דיורין אחרים, ותניא בתוספתא: יש לו גג ברשות הרבים ומבקש לבנות עלייה על גביו לפתחה לחצר השותפין וכו' יכולין לעכב על ידיו, מפני שמרבה עליהן את הדרך, כיצד הוא עושה לו, עושה לול ופותחה לתוך ביתו. ועוד שנו שם: קנה בית לפנים מביתו וקנה גנה לפנים מגנתו אין לו בחצר אלא ארבע אמות בלבד ולא יפתחם לחצר השותפין אבל פותחן לתוך שלו. וזה מפורש כדברי הרב ז"ל.

מתני' לא יפתח אדם בחצר שותפין פתח כנגד פתח. פירש ר"ש ז"ל, אלא מרחיק מה שהוא זה שלא כנגד זה, וטעמא משום צניעותא, ובהרחקה מה שהו סגי ליה, כל שאינו רואה אותו להדיא אינו יכול לעכב עליו, דסוף סוף אי בעי קאי בחצר וחזי ליה. ומכל מקום בעלמא דליכא האי טעמא מרחיק ממנו עד כדי שלא יוכל לראות בתוך שלו כלל. ומה שאמרו בפרק קמא (ו, ב) בשני גגין בשני צדי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף, וזה עושה לחצי גגו ומעדיף, שאני התם דגגין אינן עושין לתשמיש קבוע, ולעתים שהם מתשמשין בהם יכולין הם להשתמש בצד המעקה שלו שלא יראה חבירו. אלא שאני תמיה, שהרי שנינו ולא חלון כנגד חלון, וכיון ששנו אותן בהדדי, הרחקתו של פתח כהרחקתו של חלון, ובחלון ודאי ליכא למימר הכין, דכשהוא בחצר שיכול לראות מה שעושה בביתו, אבל כשהוא בעלייתו אינו יכול לראות כלום, ובחלון מרבה עליו היזק ראייתו. ולולי שאמרה הרב ז"ל היה נראה שצריך להרחיק עד שלא יוכל לראות מפתחו דרך פתחו של חבירו כלל, וכטעמא דאמרינן לעיל עד האידנא בחצר בעינא איצטנועי ממך בבית לא, כלומר בעוד שאתה בחצר, והשתא אפילו כשאתה בבית בעינא איצטנועי מינך.

אבל פותח הוא פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון ברשות הרבים ודוקא פתח של חצר או של בית, אבל פתח חנות לא, שבעל החנות יושב שם תדיר ואינו יכול להשתמר ולהצטנע ממנו ומן הבאים בחנותו. וכן שנינו בתוספתא (פ"ב ה"ה): אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצירו של חבירו כדי שלא יהא יושב בחנותו ורואה בחצרו של חבירו. ואיכא למידק אמתניתין, פתח כנגד פתח במבוי מאי, דמדיוקא דרישא משמע שהוא פותח, מדקתני לחצר השותפין, משמע הא למבוי מותר, ומדיוקא דסופא משמע שהוא אסור, מדקתני אבל פותח הוא לרשות הרבים, שמע מינה דבמבוי אסור. ובירושלמי משמע דמקשו לה, דגרסינן התם (ה"י): הכא איתמר פתח כנגד פתח מותר והכא אתמר פתח כנגד פתח אסור, הך דתימר מותר במבוי הך דתימר אסור בחצר השותפין. והא תנא כשם שבני חצר יכולין למחות זה על זה בני מבוי יכולין למחות זה על זה במבוי, אמר ר' לא כאן שנתן רשות כאן שלא נתן רשות. ונראה פירושו, כשנתן רשות מותר ואינו יכול לחזור בו, אבל לא נתן רשות אסור כבחצר, אבל בחצר אפילו נתן רשות יכול למחות בידו ולומר לו סבור הייתי לקבל ואיני יכול לקבל. עוד מסתברא לי, דבמבוי דכל שיש לפנים ממנו שלשה בתים הרי הוא כרשות הרבים דאמר ליה סוף סוף הא בעית איצטנועי מן הרבים איצטנע מינאי. ורשות הרבים דקתני לאו דוקא, אלא ברשות שהרבים בוקעין בו. כנ"ל.

גמרא אבל פותח הוא פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון ברשות הרבים דאמר ליה סוף סוף הא בעית לאיצטנועי מבני רשות הרבים. פירש ר"ש, דסוף סוף הרי רוכבי סוסים וגמלים רואים בחלונותיך, וסבור הרב ז"ל דחלון היינו שהוא עליון על הרשות ואין אנשים מהלכין על רגליהן יכולין לראות דרך חלונות. ואינו מחוור, שהרי אמרו בפרק קמא (ו, ב) בשני גגין בשני צדי רשות הרבים, רשות הרבים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא מצי אמר ליה הא בעית לאיצטנועי מבני רשות הרבים איצטנע מינאי, קא משמע לן דאמר ליה מרשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתבינא לא חזו לי את כי יתיבנא נמי חזית לי, וכל שכן דהכא מצי אמר ליה כי רכבי חזו לי כי לא רכבי לא חזו לי את כל יומא חזית לי, אלא הכא בחלונות נמוכין היא, וכל פתח שאין אדם יכול ליכנס ולצאת בו נקרא חלון. וכן עיקר.

בני מבוא מחלין גבאי את ברשות הרבים מאן מחיל גבך נראה לי דהכי קאמר ליה, אנא בני מבוי מחלין גבאי בפירוש, את ברשות הרבים מאן איפשר דמחיל לך. וכגון שזה לא היה טוען שכינס לתוך שלו היה, או שנודע בבירור שלא כנס לתוך שלו, אלא שהיה טוען שבני רשות הרבים מחלו, ואמר לו דלא אפשר לבני רשות הרבים למחול, דמאן פייס ומאן מחיל והרשות של כל העולם הוא, והא דאמרינן בפרק לא יחפור (בבא בתרא כג, א) גבי שובך שנינו אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, מאי קא משמע לן טוענין ללוקח, תנינא לקח עלייה ובה זיזין וגזוזטראות הרי הוא בחזקתה, צריכא, דאי אשמעינן התם משום דאימר כונס לתוך שלו הוה, אבל הכא דליכא למימר הכי אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן הכא גבי יחיד, אימא פיוסי בממוניה, אי נמי אחולי אחיל גביה, אבל גבי רשות הרבים דמאן פייס ומאן אחיל אימא לא, צריכא. ולכאורה היה משמע דהכי קאמר, הוה אמינא מאן פייס ומאן אחיל קא משמע לן דאפילו הכי אמרינן דדילמא שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר פייס ומחלו. ולא היא, דהתם הכי קאמר, אבל ברשות הרבים דודאי ליכא למימר דפייס וניפייסו דמחלו, דמאן פייס ומאן מחיל, ולא תהא בחזקתה, קא משמע לן דטוענין ללוקח דדילמא מי שמכרה לו כנס לתוך שלו והוציא זיזין שלו. כנ"ל. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל, שכן כתב כאן, זה לשונו: אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, וכן הלכתא. והני מילי לרשות הרבים דליכא מאן דמחיל, דלאו כולי עלמא מחלי, אבל במבוי אי מחלי בני מבוי כרבי אמי דמחלין ליה בני מבוי. עד כאן.

המשנה השתים עשרה והיא גם כן מענין החלק השביעי ואמר על זה לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטון לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים אבל פותח לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון היה קטן עושה אותו גדול אחד עושה אותו שנים אמר הר"ם הטעם בכל זה שלא יציץ עליו וכשיהיו שני בתים וביניהם רשות הרבים יש לו לפתוח חלון כנגד חלון ויוסיף בפתחים לפי שיכול לומר אין אני מזיק לך בראותי יותר מראית כל באי עולם העוברים ברשות הרבים:

אמר המאירי לא יפתח אדם בחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון מפני שיש כאן היזק ראיה בבית מזה לזה ופירשו מקצת מפרשים שאפילו לא היה שם לחברו חלון שהרי הבא לסמוך אינו סומך וכבר כתבנו בפרק שני הפך סברא זו והיא הנכונה וכן אם היה קטן לא יעשנו גדול ר"ל שאינו יכול להרחיבו שהרי היה שתפו יכול להסתר ממנו בתוך ביתו תחלה יתר ממה שאינו יכול להסתר ממנו עכשו וכן אם היה אחד לא יעשנו שנים אע"פ שאין בשיעור השנים אלא כשיעור האחד שכשזה משתמש בתוך ביתו הוא נזהר משתפו וכשאין שם אלא פתח אחד הדבר נקל להזהר ממנו אבל כשיש שם שני פתחים אין הדבר מצוי כל כך להזהר ממנו ולמדת שלא מצד ארבע אמות שלפני הפתחים אנו באים בה שאלו כן בן שתי אמות היה יכול להרחיבו לארבע שהרי היו לו ארבע אמות בפתח של שתי אמות כמו שיש לו עכשו בפתח של ארבע אלא מצד הזק ראיה אנו באין בה ודין ארבע אמות של פתחים שנזכרו בסוגיא זו בגמ' כבר ביארנו ענינם בפרק ראשון אבל פותח הוא פתח כנגד פתח ברשות הרבים וכן חלון כנגד חלון ואם היה קטן משנהו לגדול ואחד לשנים שהרי מ"מ בני רשות הרבים מסתכלין בו ואין היזק ראיה של זה חל על היזק ראיה של בני רשות הרבים ומ"מ אם היה בדרך שאין ראיה שם לבני רשות הרבים יכול לעכב והוא לדברי רוב מפרשים למעלה מארבע אמות ויש מפרשים עד למעלה מגמל ורוכבו וכבר בארנו ענין זה בפרק ראשון ובתוספתא שנינו שאע"פ שברשות הרבים פותחין פתח כנגד פתח מ"מ אינו פותח שם חנות שבני רשות הרבים עוברים לשעתם וכן הפתח אין אדם תדיר בעמידתו לשם אבל החנות אינו פותחו שהרי הוא עומד לשם בתמידות כל היום ולשון התוספתא לא יפתח אדם חנות כנגד חברו ואפילו רשות הרבים מפסיק בנתים ובתלמוד המערב פרשו שהמבוי דינו כחצר במקצת ולא מכל וכל והוא שאמרו שם הכא אתמר פתח כנגד פתח אסור והכא אתמר מותר הך דתימא מותר במבוי והך דתימא אסור בחצר השותפין והא תני כשם שבני חצר יכולין למחות כך בני מבוי אמר ר' אילא כאן בשנתן רשות כאן בשלא נתן רשות ופירשו בו שמבוי אם נתן רשות החזיק ואין יכול לחזור הא בחצר השותפין אפילו נתן רשות חוזר ויש חולקין לומר שהמבוי כחצר לגמרי ונתן רשות שהזכרנו אף על חצר הוא אומר כן וכן נראה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלש עשרה והכונה בה במה שנתגלגל בחלק שביעי בקצת דברים שבעל הבית רוצה להשתמש ברשות הרבים על איזה צד הוא רשאי ועל איזה צד אינו רשאי ואמר על זה אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ר' אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא ובונה לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה אמר הר"ם חכמים אומרים לפי שרוב המים מרקיבין הקורות והבנין שהוא מתחת הארץ ויפחית המקום מחמת ההולכים עליו וגזוזטראות הם קורות גדולות שיוצאין מן הכותל שיכולין לקבל תקרה ומעזבה ומעקרנו טוענין ליורש וטוענין ללוקח ולפיכך כשיקחם הרי היא בחזקה לפי שאנו נטעון בשבילו ונאמר אפשר שאותו הראשון שבנאו בתוך שלו הוציא כמו שהיה ראוי ונעמיד אותה כמו שהיה:

אמר המאירי אין עושין חלל תחת רשות הרבים ר"ל שאין היחיד יכול לעשות חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ופירשו בה אפילו קבל עליו כל נזק הבא בשבילן שאין רצון בני אדם שיזוקו וירדו לדין על עסקי ממונם ור' אלעזר מתיר ומלבד שיכסהו כסוי הראוי וחזק עד שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת עליו ומ"מ לדעת ת"ק שמא היום ומחר יתליע מתוכו ולא ירגיש עד שיזיקו שם בני אדם והלכה כחכמים אין מוציאין זיזין ר"ל קורות קטנות לתלות עליהם איזה דבר ולא גזוזטראות והם קורות גדולות עשויות לבנות עליהם ולהוסיף דירת עלייתו ואפילו מחלו לו שכניו שרשות הרבים רשות כל בני העיר היא אלא אם רצה על כל פנים בזיזין לתלות עליהן בהמותיו אם הוא טבח וכל כיוצא באומנות הצריכים לכך בונה כותלו בתוך שלו ומניח כעין סימטא לפניו ומוציא זיזיו או קורותיו באויר מקום שהניח לקח חצר בה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה וטוענין ללוקח לומר שהמוכר כנס לתוך שלו וכן ליורש ומ"מ אם היתה עדין ביד הבעלים היה הוא צריך להביא ראיה על כך וכתבו חכמי הצרפתים שחזקה טענה מועדת בה אף לבעלים ואיני מבין שהרי טענת מקח אין כאן וכמו שאמרו מאן מחיל ומאן זבין ולטענת כניסה בתוך שלו מה ענין זו לשלש שנים:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומ"מ כתבו גדולי הפוסקים שאין עכוב להוצאת זיזין וגזוזטראות אלא למטה מגמל ורוכבו אבל כל שהוא מוציאן בכדי שיוכל גמל ורוכבו לעבור תחתיו אין מוחין בידו והדברים נראין ומה שנתחדש בגמרא תחת משנה זו כך הוא:

זה שביארנו שאפילו מחלו בני שכונתו אין זה כלום דוקא ברשות הרבים אבל במבוי הואיל ואין רבים דורסין בו אם מחלו בני המבוי מחלו ואין שום אדם מעכב:

כבר ביארנו בפרק לא יחפור על אילן היוצא לרשות הרבים שרשאין לקוץ בענפיו עד כדי שיעבור גמל ורוכבו:

בפרשב"ם בד"ה ומאי עלייה כו' דההוא חדר שלפנים מביתו דהיינו נמי כו' ועולה דרך ארובה כו' עכ"ל הכי משמע ודאי לישנא מאי עלייה אפתאי דהיינו יציע שאחורי בית שחלקה חדר שאחורי הבית בגובהו ועולה בו דרך ארובה אבל קשה מי הכריח תלמודא למימר מאי עלייה אפתאי דהיינו שחלק החדר בגובהו לימא בפשיטות שחלק כל הבית בגובהו דאין כאן תוס' בנין כלל בעלייה ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה ראויין הללו כו' דכתיב ותהי עליו כו' עכ"ל וכינוי דעליו קאי על ישראל שראה בלעם את ישראל שוכן לשבטיו אמר שראוי שתהא על ישראל רוח אלהים וק"ל:

מתני' ר"א מתיר עיין בר"ש ריש בכורים:

מָה רָאָה? רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵי אֳהָלֵיהֶם מְכֻוָּנִין זֶה לָזֶה, אָמַר רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה. נראה לי בס"ד דייק לה מדכתיב שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו (במדבר כד, ב) דלא אמר 'שׁוֹכְנִים' לשון רבים אלא 'שֹׁכֵן' לשון יחיד שמע מינה כל אחד שוכן לבדו דאין בעל הבית זה רואה בעל הבית בעולם הבא חבירו וכמו שכתב הרי"ף ז"ל. ולי אנא עבדא נראה לרמוז דאמר לִשְׁבָטָיו אותיות 'יַבֵּט שֶׁלּוֹ' דכל אחד יבט בשלו ולא יבט בשל חבירו והיינו מפני דאין פתחיהם מכוונים זה לזה.

אָמַר לֵיהּ זִיל הָאִידְנָא וְתָא לְמָחָר. קשא למה הוצרך לומר לו זִיל הָאִידְנָא? סגי לומר תָּא לְמָחָר! ונראה לי בס"ד דרבי ינאי היה דעתו בתחלה לצוות את בן בית שלו שיקוץ בו ביום תכף ומיד אך לא רצה לצוות לפני אותו בעל דין ולכן חש אם יאמר לו רק 'תָּא לְמָחָר' ישאר זה הבעל דין בבית דינו של רבי ינאי שעה או שתים לצוותא בעלמא כי לא היה לו עסק לילך למקום אחר והוא רוצה שילך מלפניו תכף כדי שהוא יצוה תכף ומיד את בני ביתו שלו שיקוץ לכך הוצרך לומר לו 'זִיל הָאִידְנָא' ולא תעמוד כאן 'וְתָא לְמָחָר' אצלי לקבל תשובה על דבריך. אך אחר שיצא זה מלפניו חזר רבי ינאי מדעתו שלא יצוה לקוץ את שלו בו ביום אלא יקצוץ בלילה שאין זה יודע מן הקציצה כדי שמחר יבא אצלו לבקש תשובה ויאמר לו משורת הדין אתה חייב לקוץ מה שאין כן אם קוצץ רבי ינאי בו ביום היה יודע שקצץ רבי ינאי ולא היה חוזר ובא אצלו לקבל תשובה אלא היה גם הוא קוצץ ואפשר דהוא חושב זה שקצץ רבי ינאי הוא מתורת חסידות ולאו מדינא אך על ידי שקצץ רבי ינאי בלילה זה לא ידע מן הקציצה וממילא בא למחר אצל רבי ינאי לקבל תשובה על דבריו ואז אמר לו רבי ינאי בפירוש שחייב מן הדין לקוץ ולא משום חסידות בלבד ועוד נראה לי בתחלה אמר לו רבי ינאי זִיל הָאִידְנָא וזה השיב אימתי אבא ואמר לו תָּא לְמָחָר ותלמודא קיצר הדברים והבליע דבריו של זה שאמר לו אימתי אבא וחיבר דבריו של רבי ינאי ראשונים ואחרונים ביחד.