מסכת בבא בתרא דף פ״ז עמוד ב׳

גמרא - ורמינהי הרכינה ומיצת הרי הוא של תרומה. הקשה הרמב"ן ז"ל, מאי קא מדמה תרומה למוכר חולין, התם איסורא ועל כרחין תרומה היא. ועוד מתניתין גופא קשיא, מאי שנא מיצת, והלא הכלי עצמו אסור לחולין אפילו הטיף ממנו כמה טיפין. ולענין הקושיא הראשונה נראה לי דרבי אלעזר הוה סבירא ליה, דמן הדין אם הרכינה ומיצת הרי היא של מוכר, דאלמא אין דעת שניהם אלא על מה שנשפך מן המדה ולא על המיצוי. וכן הדין לתרומה, שאינו קורא שם אלא על מה שנשפך אבל לא על המיצוי. ואמר ליה רב יצחק בר אבדימי דבלוקח ומוכר לאו מן הדין, אלא משום יאוש בעלים היא. ומכל מקום הקושיא השנייה במקומה עומדת. ותירץ הוא ז"ל, דמה שנשאר בדופני הכלי דבר מועט הוא ומותר לבטלו לכתחלה ברוב חולין. וכן ענין המשנה שם, שכך שנינו שם (תרומות, פי"א, מ"ו-ז-ח) מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין. וכן חבית של שמן שנשפכה וכו'. המערה מכד לכד ונטף שלשה טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה, אלמא קל הוא שהקלו לבטלו ברוב, לפי שלא הטריחו יותר מדאי. אבל כלי שבשל בה תרומה ליכא לבטולי, לפי שלא ידענו שעורא, דטובא בלעה וטובא פלטה. וזה נכון. והרי אמרו: קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם, וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שדימה דין מבשל חולין בקדירה שבשל בה תרומה לאותה של מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה, וכמו שהשיב לחכמי לוניל, ואינה.

הכי גרסינן - איבעיא להו רבי יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסופא קאי ולחומרא. והכי פירושא, ארישא קאי ולקולא, דקאמר תנא קמא דבעל הבית חייב להטיף לעולם שלשה טיפין ואפילו בערב שבת, וקאמר רבי יהודה דבערב שבת פטור, או דילמא אסופא ולחומרא, דקאמר תנא קמא והחנוני אינו חייב להטיף לעולם דטירוד הוא, וקאמר רבי יהודה דדוקא בערב שבת פטור הא בשאר הימים אפילו חנוני חייב. כן פירש ר"ש ז"ל. והרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל גריס איפכא, ארישא קאי ולחומרא או דילמא אסופא קאי ולקולא. ופירש, ארישא דקתני הרכינה ומיצת דאמר תנא קמא שאינו חייב להחזיר המיצוי ללוקח, ואמר לו רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד, או דלמא אסופא קאי ולקולא, דאמר תנא קמא דחנוני חייב להטיף שלשה טיפין, ואמר ליה רבי יהודה דאינו פטור אלא בערב שבת מפני שהוא טרוד, או דלמא אסופא קאי ולקולא, דאמר תנא קמא דחנוני חייב להטיף שלשה טיפין, ואמר ליה רבי יהודה דבערב שבת פטור. ואני תמה, שהחנוני אינו חייב להטיף, שכך שנינו והחנוני פטור, וכן גריס ר"ש ז"ל. ונראה שהרב ז"ל גורס במשנתינו והחנוני חייב להטיף שלשה טיפין. וכן מצאתיה בפירוש ר"ח ז"ל וכן פירש בפירושו. ובדקתי אחר המשניות המדוייקות ומצאתי בהן כגירסת ר"ח ז"ל וכן בהלכות הריא"ף ז"ל.

הכי גרסינן - בשלמא באיסר ושמן. כלומר שבעל הבית שלח פונדיון שהוא שני איסרין לחנוני על יד בנו ליתן לו באיסר שמן ולהחזיר לו איסר, וכן גריס ר"ש ז"ל, והוא עיקר, וכבר דחה הוא מי שגורס באיסר שמן.

הא דאמרינן - לימא דשמואל תנאי היא. קשיא ליה לרב ר' יהוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, אמאי, והא אמרינן דטעמיה דרבי יהודה משום דלשדורי ליה שדריה, וכיון דלא איפשר ליה לשדורי שמן בלא צלוחית פטור אף על הצלוחית, דלשדורי ליה שמן בצלוחית שדריה. ותירץ דאף על גב דשדריה לשדורי ליה ובצלוחית, מכל מקום מצי למימר ליה בעל הבית לשדורי לי בצלוחית שדרית, אבל לשדורי בצלוחית דידך לא שדרית דמי אסיקית אדעתאי דתטול לבקרה. והילכך אם איתא דאית ליה לרבי יהודה בעלמא כשמואל לא הוה פטר הכא על הצלוחית. אלא ודאי מדפטר על הצלוחית שמע מינה לית ליה דשמואל.

הא דאתי לאוקמי פלוגתיה בדרבא דאמר הכי[שה] נתחייב בה ודחי אימא דאמר רב וכו', הוא הדין דהוה מצי למימר לימא דרב תנאי היא, כדקאמר לימא דשמואל תנאי היא, אלא דעדיפא מינה (אמניה) [אותביה], דהא דרבא לא דמיא לפלוגתיה כלל. כנ"ל.

גופא אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן כדי לבקרו ונאנס בידו חייב - דכדידיה ממש דמי, לפי שאין האומן יכול לחזור בו, אלא דעתו להקנותו לו לגמרי הוא משנטלו, וכדאמרינן בעובדא דקרי דבסמוך דהקדישן המוכר, ואתא לקמיה דרב כהנא ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ודוקא דקיץ דמיה מפי המוכר, או שאמר עכשו בפירוש כלי זה בכך וכך, ואי נמי שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה, והיינו דאמרינן לעיל בבעל הבית מוכר צלוחיות ונטלה חנוני לבקרה וכדשמואל, והנה אין שם בעל הבית אלא התינוק, אלא שאותו בעל הבית קצץ לדמים לצלוחית כל שבא לקנות מי שרוצה לקנות, הא לאו הכין לא קנה. ואף על פי שמוכרין כיוצא בו בעיר בקציצה ידועה, דאכתי לא סמכא דעתייהו, דילמא אין המוכר מתרצה בכך ואין הלוקח מתרצה לכך, וכדאמרינן לעיל מדד עד שלא פסק לא קנה. וכן דוקא בזבונא חריפא, דהנאת לוקח הוא וכמאן דזבניה דמי, אבל זבונא דלאו חריפא, דהנאת מוכר הוא, אף על גב דקיצי דמי, לא מתחייב באונסין, וכדאיתא בנדרים (דף לא). וכי אמר שמואל דהוי כקנוי לו, הני מילי לענין אונסין, ואי נמי לחזרה, דלא מצי מוכר למהדר ביה, כדאיתא בעובדא דקרי, אלא מיהו אי בעי לוקח למיהדר ביה הרשות בידו, דאמר ליה דטב מינה בעינא, אלא אם כן גמר בלבו לקנות ובירא שמים שדובר אמת בלבו, וכדאמרינן לקמן בירר והניח בירר והניח לא קנה ואינו חייב במעשר גמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואקשינן ומשום דגמר בלבו לקנות קונה וחייב במעשר, ואוקמה רב הושעיא בירא שמים כגון רב ספרא דמקיים בנפשיה דובר אמת בלבבו.