מסכת בבא בתרא דף קס״ז עמוד א׳

ומשוי ליה זוזי תימה זוזי נמי משוי איסתרי דמסכי להו באיסתרי א"כ לית לן למימר מהאי טעמא שית מאה זוזי אלא שית מאה איסתרי שגדולים יותר וי"ל דזוזי רגילים לכתוב בשטרות אע"פ שיש מטבע גדול ממנו כדאשכחת בזוזי צורי דקאמר בכ"מ ארבע זוזי ולא חשבינן להם בסלעים ופירוש רבינו חננאל שפירש דאיסתרי יהבינן ליה והן פחותין מזוזי כדאמר איסתרא פלגא דזוזא לא נהירא דמאי אמרת אינו מתקיים בשום מקום אלא נראה לרבי כרשב"ם מתוך הלשון דקאמר מאי קאמרת דמשמע דהא ליכא למימר כמו מאי אמרת לסטים מזויין כו' (קדושין דף יא.) ולספרים דגרסי אלא מאי איכא למימר אי שית מאה איסתרי וזוזא אי שית מאה זוזי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה לפי אותן ספרים יכול בטוב לפרש דאיסתרא בציר מזוזא והוו הני זוזי זוזא צורי מיהו רבינו חננאל גריס מאי אמרת שית מאה איסתרי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה ור"ת היה גריס בסוכה (דף כב: ושם ד"ה כזוזא) זוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת ומפרש זוז שעומד בראש ההר שהוא גדול דומה לאיסתרא שהוא קטן לעומד למטה:

לא לכתוב בסוף שיטה פירוש אי כתב לשון נקבה דכתב תלת ולא כתב תלתא:

אף על פי שאין אשתו עמו וא"ת וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וטרפה מלקוחות שלקחו הפירות מן הבעל עד תשרי למאן דאמר דאף לאחר שנתן עיניו לגרשה אוכל פירות עד שעת נתינה שלא כדין דהכי פרכינן סוף פ"ק דבבא מציעא (דף יט.) על מצא גיטי נשים דקאמר בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ומשני התם דאמרינן לה אייתי ראיה מאימת מטא גיטא לידך וה"מ בנפל דאיתרע הוא דמצריך הכי אבל הכא דלא נפל אמאי לא חיישינן להכי ואור"י דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה הלכך היכא דאיתיליד ריעותא דוקא חיישינן והכי אמרינן בפ"ק דגיטין (דף יח.) דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה שיכתוב לה גט קודם שירצה לגרשה וגיטין הבאים ממדינת הים קלא אית להו:

ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה וא"ת וניחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנו עד תשרי ומזבנא לכתובתה בטובת הנאה ואזיל בעל וטריף לקוחות שלא כדין הא פריך הכי בפ"ק דב"מ (דף כ.) על מצא שובר ומשני ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול שאף מוחלת לבעל אם היתה רוצה ואביי משני עדיו בחיתומיו זכין לו והא דשביק מתני' ופריך אברייתא משום דמתני' מצי לאוקמי בשטר דאית ביה הקנאה אבל התם קתני אין האשה מודה כו' דמשמע שאומרת שלא נתנתו לבעל עדיין ומה בכך אם בהקנאה מיירי אע"ג דמצי לפרש דאומר מזוייף הוא משמע דמיירי בכל ענין אין האשה מודה בין שאמרה מזוייף בין שאומרת לא נתתיו עדיין לבעל:

שית מאה איסתרא וזוזא או שית מאה זוזי וזוזא פר"ח ז"ל איסתרא פלגי דזוזא, ור"ש ז"ל פי' איסתרא דתרי זוזי דהיא איסתרא של צורי וכשהן מזכירין איסתרא של מדינה שהיא פלגו דזוזא אומרין איסתרא פשיטי, ולפי פירושו של ר"ש ז"ל נפרש מאי אמרת שית מאה איסתרי וזוזא בתמיה, כלומר מה אמרת שית מאה איסתרי וזוזא, אי אפשר, דלעולם יד בעל השטר על התחתונה, אבל לפי פירושו של ר"ח ז"ל נצטרך לפרשה בניחותא כלומר הא אין לך לומר אלא שית מאה איסתרי וזוזא לפי שיד בעל השטר על התחתונה.

מתני' כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו כלומר ולא חיישינן לשמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי ואזיל ומזבין פירי נכסי מלוג מניסן ועד תשרי ואזלא היא ומפקא מלקוחות שלא כדין דקיי"ל כר' יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה, וטעמא דלא חיישינן הא קא מפרש בגיטין משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ואפי' נתפייס מקרע קרע ליה ואי לא קלא אית ליה כדאמרינן התם בגיטין הבאין ממדינת הים ואי אתיא למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כדאמרינן בפ"ק דמציעא גבי מצא גט אשה בשוק.

ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה יש מפרשים דלא חיישינן לקנוניא דלמא תזבון כתובתה עד שלא תתן שובר לבעל והדר יהיב ליה שובר לבעל ומפסיד ללקוחות, וטעמא משום דאיתא לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וכדאמרינן בפ"ק דמציעא גבי מצא שובר, ומסתברא דהכא לא צריכינן לההוא טעמא כלל דהתם היינו טעמא משום דנפל וכל דנפל חיישינן לכל מאי דאפשר לחוש וכדמוכח התם בשמעתא דמצא שטרי חוב, וגם בנמוקי הרמב"ן ז"ל דהכא לא צריכינן לההוא טעמא כלל דאפי' תמצא לומר דליתא לשמואל הכא שרי דכל כי הא ליכא למיחש לקנוניא דהא אי בעיא כתבא הכין לבעל בפניו והדר עבדי קנוניא בינייהו, אלא לכל מאי דאיניש כתיב על נפשיה מכאן ולהבא ליכא למיחש ולא איצטריכו התם להאי טעמא אלא משום דשובר מוקדם הוא מניסן שעבר ובהא ודאי שייכא קנוניא, ואי קשיא לך הא דתנן הכא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ושטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואוקימנא בפ"ק דמציעא דוקא בשטרא אקנייתא דמשעת קנין שעביד נפשיה הא בשטרי דלא אקנייתא לא כתבינן דחיישינן דילמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין אלמא חוששין לקנוניא דמכאן ולהבא, לא היא דהתם לאו משום חשש קנוניא הוא אלא משום דזמנין דמיתרמי ליה הכין דלבתר דכתב ללוות לא מצטרכי ליה זוזי ומנח ליה לשטרא בכיסיה.

והוא שמכירן ופירשו בגמרא שיכיר שם האיש והאשה בין בגט בין בשובר. ומסתברא דתנא בהני והוא הדין לכולהו אינך דמתניתין, בלוה ומוכר וקבלנות ואריסות, דבכולהו נמי איכא למיחש לזיופא. והרב בעל העיטור ז"ל (מאמר ז' ח"ב כתיבת שטרות, בהתחלה) כתב דבכל הך לא חיישינן, דלא חציף איניש כולי האי. ולא ידעתי למה.

והבעל נותן שכר בגט משום דבעי שיהא הגט משלו דכתיב וכתב לה ונתן בידה, ושכר שובר איכא למימר דוקא במקום שאין כותבין שגובה היא כתובתה לעולם בעידי מיתה ובעידי גירושין וא"נ במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לו, הא בעלמא שכתב לה ואבדה כתובתה היא תתן שכר השובר דהא לדידה איצטריך דהוה לה לאהדורי כתובתה ואינה בידה.

מ"מ צריך הסופר שיזהר שלא יהא נותן יד לפושעים לזייף אלא יתבונן בכתיבתו ויצמצם במקום הראוי לצמצם עד שלא יהא שם מקום מוכן לזיוף כל שיכול להזהר שלא יזדמן לו משלש עד עשר בסוף שטה יעשה שהרי יש מקום לזיוף להוסיף שם יו"ד מ"ם ואם נזדמן לו כן על כל פנים מחזיר את הדבור הרבה פעמים עד שתזדמן לו כתיבתו באמצע שטה וכן כל כיוצא בזה וכן הדיין צריך שיתבונן בשטר אם יש אותיות דחוקות כגון ואוי"ן וזייני"ן שכתיבתן במקום דחוק מצויה ויתבונן אם שום זיוף יוצא מהם ומתוך כך אם יש שם שום זיוף מוציאו לאור וכן אם יש ריוח בין תיבה לתיבה יותר מדאי אם הוא מצד זיוף הכל לפי מה שיראה ויתבונן:

מעשה באחד שכתב לחברו שהיה מוכר לו משלו שליש בפרדס ובא בעל השטר ומחק גב הבי"ת מאחוריה ועשאה וא"ו וקרא הדיין שליש ופרדס והתבונן הדיין שהיה ריוח מצוי בין מלת שליש למלת ופרדס והרבה בחקירת העדים עד שנתברר לו הזיוף וכן מעשה היה באחד שכתבו לו עדים בשטרו שלקח חלק ראובן ושמעון אחי והיה לראובן ושמעון אח אחד ששמו אחי וכתב וא"ו בדוחק אצל אחי וכשבא אצל הדיין טען שלקח חלק שלשתן והתבונן הדיין על דוחק הוא"ו והרבה בחקירת הדבר עד שנתברר לו הזיוף וכן מי שהוצרך להראות חתימת ידו לבית דין כדי לקיים חתימתו מתוכה על הדרך האמור בכתבות פרק שני שצריך לעשות וכגון שהוא צריך להעיד עם אחר על כתב ידי חברו ואם יעיד על של עצמו נמצאו שלשת רבעי הממון יוצאין על פיו יזהר שלא יחתום באמצע המגלה אלא בראשה שמא ימצאנה אחד ויכתוב עליו מודה אני שאני חייב וכו' כמה שירצה ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ומעשה במוכס אחד רשע שבא לפני אחד מן החכמים כמתחסד ואמר לו שימסור לו חתם ידו עד שאם יעברו התלמידים וחתימת ידו בידם יתבונן מתוכה ויעבירם בלא מכס ובלא שכר והיה החכם חותם בראש הקלף והיה המוכס מושך לו הקלף עד שיחתום באמצע והרגיש בו ואמר לו כבר קדמוך רבנן וכן צריך להתבונן בכל ענין שהוא רואה בכתב או בחתימת העדים שיש בה איזה דבר תימה שירבה בחקירות עד שיתגלו לו סתרי הענין וידון לבסוף כפי מה שיראה מתוך חקירתו מעשה באחד שהוציא שטר שזייף בו חתימת עדים יפה יפה עד שנראה למקיימים ככתיבת אותם החתומים לגמרי והראוה במקרה לאחד מן החתומים ואמר ודאי כתב ידי הוא זה אלא שאני תמה אם חתמתי קודם חברי שהוא גדול ממני מעולם ומתוך כך הרבו בחקירות עד שנודע להם הזיוף וכל שנראה לדיינים כיוצא בזה רשאים לנגוש את החשוד בעיניהם כפי מה שיראה להם מענינו וזהו שנאמר בכל אלו כפתיה ואודי ויש אומרים שלא הותר להם כך בשום פנים ולא נאמר כפתיה אלא דרך איום כמי שמראה עצמו בריא על הדבר וכופתו על העמוד להלקותו ולא שילקהו וכן הדברים נראין:

המשנה הרביעית וענינה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן והבעל נותן שכר כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו והלוקח נותן שכר כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו והלוה נותן שכר ואפילו בעיסקא אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם והמקבל נותן שכר אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם ושניהן נותנין שכר רשב"ג אומר לשניהם כותבין שנים לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו אמר הר"ם כבר בארנו פעמים כי השובר הוא מחילה ומה שאמר שובר לאשה ר"ל שטר שיהא כתוב בו שאשתו מחלה לו כתובתה ובלבד שידעו העדים שזהו פלוני וששם אשתו הוא אותה שזכר שיש לחוש שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ותוציא אותו הגט אותה האשה והיא אינה גרושה וכמו כן השובר צריך שידע כי פלני שם בעלה ובכן יוכל להעיד עליו וזהו פירוש מה שאמר ובלבד שיהא מכירן ומה שאמר והלוה נותן שכר ואפילו הוא שותפות כגון שיתן לו ממון לעשות בו סחורה ולא יהיה אצל אותו שמתעסק בו נכסים כלל וזהו הנקרא עיסקא ודינו אצלנו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואע"פ שחציו בלבד הוא שהוא בתורת מלוה ישלם כל השכר פירוש אריסות הוא שותפות בפירות הקרקע וקבלנות הוא שמקבל הארץ בחלק מפירותיה ולפיכך הוא נותן השכירות ואפילו הוביר אותה כמו שנתבאר בתשיעי ממציעא ושטרי בירורין התרצות כל אחד מבעלי דינין באיזה איש שיהיה שידין לו כמו שיתבאר במסכתא שאחר זה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכמו כן לכתוב טענותיהם רשב"ג אומר שהוא יכתוב לכל אחד מבעלי דינין שטר אחד בו טענותיו וזכיותיו ולחברו אחד כמו כן ואינה הלכה אבל יכתוב שטר אחד ויהיו בו טענת כל אחד משניהם ואיך פלני נתרצה בפלני הדיין וטען כך וכך ופלני נתרצה בפלני וטען כך וכך:

אמר המאירי נותנין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ר"ל שכותבין וחותמין אותו לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושלא נטל הסופר רשות ממנה מפני שאין צריך בו לדעת האשה שהרי אף בעל כרחה מתגרשת וכן כותבין שובר לאשה שנתקבלה כתבתה כדי להיות מוכן בידה ליתנו לבעל אמר שיגרשנה ויפרענה אע"פ שאין בעלה עמה ושלא נטל הסופר רשות ממנו שהרי אין בו שום חובה לבעל ובלבד שיהא מכירן פירשו בגמ' בין בגט בין בשובר שיהא מכיר שם האיש ושם האשה שאם לא ידע שם האשה שמא החליף שם אשתו בשם אשת חברו ששמו כשמו ונותנו לאשת חברו וכל שכן אם לא ידעו לא שמו ולא שם אשתו שיש לחוש שיחליף שמו בשם חברו ושם אשתו בשם אשת חברו ונותנו לאשת חברו וכן הענין בשובר ובשובר מיהא כשנותנין לה צריך שתהא מוחלת הכתבה מעכשו שאם לא כן יש לחוש שמא נכתב השובר בניסן ולא נתנה עד תשרי ומוכרת כתבתה באמצע זמן זה והלה מוציא שוברו הכתוב מניסן והפסידו לקוחות שלא כדין:

ובענין הגט הקשו בגמ' שאע"פ שמכירין שם האיש ושם האשה היאך נותנין לו בלא דעת האשה שמא יש בעיר מי ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו וזהו הנקרא לענין גיטין שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת ר"ל ששמותיהן ושמות נשותיהם שוים והילכך נותנו לאשת חברו ותירצו בה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה ויש מפרשים שאין נותנין את הגט לאיש אא"כ מגרש את אשתו בפנינו ושתהא אשתו עמו לפנינו בשעת נתינה לידו ויש מפרשים שיהו השני יוסף בן שמעון בפנינו יחד ובפרק כל הגט יש בו דרך שלישי והוא ששני יוסף בן שמעון אין מתירין אשת אחד מהם אע"פ שגיטה יוצא מתחת ידה אלא בעידי מסירה וכל הדרכים האלו בה ודי לנו באחת מהן איזו שתזדמן וכל שאמת מהן מוציאה גט ונמצא יוסף בן שמעון אחר בעיר בלא שום הכר צריך שתביא ראיה על אחת משלש אלו והילכך אין לחוש לזו ושמא תאמר והיאך כותבין גט לאיש בלא אשתו ושמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי ומוכר פירות באמצע הזמן ומוציאה את הגט שמניסן וזוכה בפירות שלא כדין כבר פירשו במסכת גיטין בכיוצא בה שלדעת האומר כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות כדין היא טורפת ולדעת האומר יש לבעל פירות עד שעת נתינה אומרים לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כמו שיתבאר שם:

ומ"מ חזרו והקשו בגמ' שמא הולך לו בעיר אחרת ומיסב שמו יוסף בן שמעון כשם זה שבעיר זו וכן מיסב שם אשתו כשם אשתו של חברו והרי עדי אותה העיר מוחזקים עליו בשם שהוא מיסב לו ומקבלו ונותנו לאשת חברו ואין טענה מצד העיר שנכתב בה שלא הלך לשם אלא דרך סחורה ואין כותבין לו אלא שם עירו והיא היא עיר של חברו ולא אמרו במסכת גיטין שמו שביהודה וגליל עמו אלא כשהיה שם דרך קבע ואע"פ שכותבין מ"מ שבמקום פלני נכתב הגט מאן מוכח שלא הלך פלני האחר לשם סוף סוף מה הועלנו בהכרת העדים שמו ושם אשתו אבל מ"מ אין להקשות שיוסף בן שמעון של עיר זו יביאהו לאשת יוסף בן שמעון שבעיר אחרת שהרי צריך לכתוב שם שם עירו ושם עירה ומ"מ דוקא בגט ומחשש איסור אבל בשובר אין מדקדקין כל כך ואין אנו צריכים בו לשם עירו ושם עירה ותירצו שאין כותבין לו עד שיוחזק שמו בעיר שלשים יום וכל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לומר שמא שם אחר יש לו ושנה שמו לאיזה רמאות וכל שלא הוחזק אין כותבין לו עד שיביא ראיה שזהו שמו או שיוחזק ואפילו בדקוהו לקרותו פתאום בשם זה והוא עונה אין זה כלום רמאה ברמאותיה מזדהר וכן הדין בכל השטרות שבעולם בין אותם שהסופר יכול לכתבם לאחד בלא חברו בין אותם שאין הסופר יכול לכתבם אלא מדעת שניהם אין כותבין אותם עד שיהו העדים מכירין שמותיהם שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא ויעלו שמותיהם בשמות אחרים וכל שהוחזק שלשים יום אין חוששין לו עוד שאם כן אין לדבר סוף ולמדת שמי שבא ואמר כתבו שטר לזה שאני חייב לו מנה והיו העדים מכירים שם הזוכה אבל לא שם המתחייב אין כותבין עד שיביא ראיה שזהו שמו או יוחזק וכל שכן בהפך:

והבעל נותן שכר הגט ופירשו בגמ' שעכשו נהגו ליתן האשה שכר הגט כדי שלא ישהנו ביד הסופר והבעל נותן שכר שוברו:

בד"ה ומשוי ליה כו' איסתרי זוזא כו' מאה זוזי וזוזא כו' ור"ת היה גריס בסוכה זוזא מלעיל כאיסתרא כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל לפר"ת שם סתם איסתרא היינו פלגא דזוזא כפר"ח ע"ש בתוספות וק"ל:

בד"ה אע"פ שאין כו' דאמרי לה כו' כצ"ל:

בד"ה ושובר לאשה כו' זכין לו והא דשביק כו' הד"א דמיירי בכל ענין אין האשה כו' כצ"ל:

מתלתא ועד עשרה לא לכתוב איניש בסוף שיטה פירוש שלש או ארבע או חמש אבל שלשה ארבעה חמשה שפיר דמי וכן בי"ת דל"ת לא לכתוב דילמא משוי לבי"ת כ"ף או לדל"ת ה"א או חי"ת. הרא"ש ז"ל.

מתניתין ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה. עיין בדברי הרשב"א ז"ל. אבל הר"ן ז"ל כתב וזה לשונו: כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו וללוה אף על פי שאין מלוה עמו. בפרק שנים אוחזין אוקימנא הא דכותבין שטר ללוה כו' בשטרי אקנייתא אבל בכותבין שטר למוכר לא הוזכר שטרי אקנייתא בשום מקום. וכן ראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה (ולוה) שהזכיר קנין בשטר חוב ולא הזכירו בשטר מכר ועולה יפה כפירוש אותה סברא שחידשתי בסוף פרק קמא דבבא מציעא עיין עליה. וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל בפירושיו דדוקא היכא דאסהידו לוה ומוכר אנפשייהו דקבילו לזוזי הא לאו הכי לא כתבינן להו שטרא דדילמא לא בעי מלוה לאוזופי ולא לוקח להנהו זביני. סבור הרב ז"ל דכי היכי דמוכר כלי לחברו ומשך נתחייב זה בדמיו וכדתנן הזהב קונה את הכסף ואוקימנא מאי קונה בדמים (ותני) ושני מחייב הכי נמי בקרקע כל שכתבו שטר למוכר מדעתו של לוקח כיון שזכה בקרקע בשטר שיש בו קנין מכיון שזכו לו חליפין נתחייב ליתן דמי המקח ואף במלוה יש לדון כן שכיון שנשתעבדו לו נכסי לוה בחליפין מעכשיו אף הוא חייב ליתן לו דמים כלומר שחייב להלוותו עד זמן שקבע לו ויקנה נכסיו לשעבודן. והרשב"א ז"ל הקשה עליו לענין מלוה מדאמרינן בפרק האיש מקדש בפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר ותנא קמא במלוה אם היא כפקדון אם לאו במלוה ברשות בעלים לחזרה פליגי דמר סבר ברשות בעלים היא לחזרה דאי בעי למיהדר מצי הדר כלומר כל שלא הוציאה ומר סבר ברשות לוה קיימא ואי בעי למיהדר לא מצי הדר דמלוה להוצאה ניתנה וכל שקבלה הרי הם כאלו הוציאם אלמא לכולי עלמא כל שלא הוציאם (קבלם) הלוה מצי (מלוה) הלוה למהדר ביה שאפילו המלוה כשקבלם ולא הוציאם סבירא ליה לרבי מאיר דמצי למהדר. וקושיא זו איני מכיר דמאן לימא לן דהתם מלוה בשטר היא דילמא מלוה על פה היא ולפיכך מתוך שלא נשתעבדו נכסי לוה למלוה יכול לחזור בו הלוה כל שלא קבלם לתנא קמא ולרבי מאיר אפילו המלוה יכול לחזור בשקבלם ולא הוציאם דאכתי ברשות מלוה קיימי ולא נשתעבדו לזה נכסי לוה כלל. ולפיכך אפשר לדון כדברי ה"ר יוסף הלוי שמשעת שקנו עדים למוכר ולמלוה מדעת נתחייבו בדמים מיהו דוקא בשטרא אקנייתא אבל בשטרי דלאו אקנייתא ליכא למימר שהרי לא זכו עדיין. מיהו אף על פי שדינו של הרב ז"ל אמת אינו ענין לשמועתינו דודאי אף על פי שלא העידו על עצמן בקבול המעות כותבין דכיון דמדינא כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ולמוכר אף על פי שאין לוקח עמו יכולין הם ליפטר בכך ולומר שלא מדעתינו נכתבו הילכך אף בשלא העידו על עצמן בקבול המעות כותבין ולא עוד אלא שאי אפשר להעמיד משנתנו בשהעידו על עצמן שקבלו המעות דאם כן למה ליה לאוקמה בפרק קמא דבבא מציעא בשטרי אקנייתא משום דחיישינן דילמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי והרי משעה שהודה שקבל המעות נאמן והרי הוא כאלו קבל בפנינו הילכך ודאי מתניתין כשאינו מודה בקבול המעות מתוקמא. עכ"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל ואין כותבין למלוה אלא אם כן כו'. פשיטא. יש לומר דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני הלוקח ובא (מוכר) לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד שלא בפניו. אי נמי אפשיטי דספרא (זייף) חייש ולא ניחא ליה דלימסרוה ללוקח עד דשקיל דמי. ומיהו זכה במקחו מחמת הקנין. ולפי זה הא דאמרינן בפרק קמא דמציעא המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ונהי דלא קיימא לן הכי בשטרי הלואה בשטרי מקח וממכר קיימא לן הכי ולא חיישינן דילמא מיד הסופר או המוכר נפל נראה לי דהיינו טעמא דכיון דמכל מקום זכה במקחו משעת קנין אף על פי שאפשר שלא זכה בשטר וכדאמרינן במתניתין אפילו הכי נותנין לו את השטר דשטר (אפסדא) הפס"ד דארעא הוא וכל שאנו מסופקים השטר של מי הוא נותנים אותו למי שהקרקע שלו בודאי. ועוד שהיה צריך הוא להעיד שקנה את הקרקע. עד כאן.