מסכת בבא בתרא דף קמ״ג עמוד ב׳

עוד אני חוזר על מה ששנינו בפרק מי שמת וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לאמצע. ואקשינן עלה בגמרא

אשה מאי עיבידתה - ואוקימנן לה בגמרא

באשה יורשת - ופירשו ר"ח ור"ש זכ"ל דדוקא בדלא שקלא מזוני, אבל שקלא מזוני לא, דתנן (כתובות צה, ב) אלמנה ניזונת משל יתומים ומעשה ידיה שלהן. ולולי שאין משיבין את האריות הייתי אומר, דאפילו ניזונת משל יתומים, כל שאמרה ראו כל מה שהשביחה במטלטלין השביחה לעצמה ובמקרקעי נוטלת כאריס. וטעמא דמילתא דחזיא לי לעניות דעתי, דאלו מטלטלין נינהו, כל שאמרה ראו, גזלנית היא זו, ושבח גזלה דגזלן הוי, דמאי שנא זו מגזלן דעלמא, והגע עצמך שאפילו שליח שמשנה לגמרי, כגון דאמר קח לי חטים ולקח שעורים, לרבי מאיר דסבירא ליה דאפילו שליח קננהו בשנוי, אם הותירו הותירו לו, וכן נפקד ששלח ידו בפקדון, ואף זו נמי בשגלתה דעתה ואמרה ראו, גזלנית היא, וכל שהשביחה גזילה היא ולעצמה, ומשלמת כשעת הגזלה, ואפילו בשינה יורשת. ומה שהעמידו משנתנו ביורשת נראה לי דהיינו משום דקתני השביחה לאמצע, ועלה הוא דאקשינן מאי עיבידתה לחלוק באמצע, שאילו אתה חושבה מן הסתם כמתעסקת טורחת לפני היתומים הכל ליתומים, ואם אתה חושבה כמתעסקת לעצמה אם מטלטלין הן הכל לעצמה, כאלו אמרה ראו, דגזלנית היא, ומשום הכי אוקימנא למתניתין באשה יורשת. ואם במקרקעי, אם אנו מפרשים השביחו לעצמן דהיינו ליטול כאריס, מכל שלא אמרו ראו השביחו לאמצע, ואפילו גדולים וגדולים כדעת רבינו [יצחק בר] מרדכי וכדעת רבינו אלפסי זכ"ל, היינו לאמצע שאינן נוטלין כלום, משום דידעי וקא מחלי, וכדמשמע בפרק המפקיד (ב"מ מ, א) גבי מרי בר איסק דאמר אביי התם דידעי וקא מחלי, ומשמע דאביי נמי לא סיימוה קמיה דקטן הוה, באשה נמי שאינה יורשת מאי עיבידתה לחלוק הנכסים באמצע כאחים ושיהא השבח לאמצע. ואם אנו מפרשים השביחו לעצמן ליטול כל הריוח, ובגדולים וקטנים, כפשטה דמתניתין, ומשום דקטנים בכי הא מחלי לגבי קרובים, דהא ממילא איכא דטרח קמייהו להשביח נכסיהן, וקרוב לזה נהנה וזה לא חסר הוא, וכפשטה דעובדא דרב ספרא, הכא נמי מקשי מכולה מתניתין אשה מאי עיבידתה לחלוק באמצע בששבחו נכסים מחמת נכסים אי נמי ליטול כל השבח בשאמר ראו, ומשום דמתניתין סתמא קתני ומשמע בכל הנכסים שהניח בין מקרקעי בין מטלטלי, אקשו התם אשה מאי עיבידתה, דבין כך ובין כך מאי עיבידתה, כדאמרן. ואם תאמר כל שהיא ניזונת משל יתומים, על כרחין אפילו אמרה ראו, כל שהשביחה ליתומים הוא, כדתנן (כתובות, שם) מעשה ידיה שלהן. אני אומר [אם] לדין יש תשובה, שהרי אין האשה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע ולא להשכיר כלום ולהתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר הקצבה השנויה במשנתנו, ואם רצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצלו כשפחתו הכנענית שיכול לשנותה לכל מלאכה ולפיכך מציאתה לרבה, מה שאין כן במציאת האשה, דמן הדין מציאתה לעצמה אלא שתקנו שתהא לבעל משום איבה, וכדגרסינן בירושלמי בפרק מציאת האשה (כתובות פ"ו, ה"א) ר' בא ר' חייא בשם רבי יוחנן מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הקטנים ושפחתו ועבדו הכנעניים הרי אלו שלו, מפני שהוא יכול לשנותן למלאכה אחרת, מה טעם אמרו מציאת בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העבריים הרי אלו שלהן, מפני שאינו יכול לשנותן למלאכה אחרת. התיבון הרי אשתו שיכול לשנותה למלאכה אחרת ואמר מר מציאת אשתו שלו, אמר רבי יוחנן טעם אחר באשה, מה טעם אחר באשה אמר ר' חגיי מפני קטטה, וכיון שכן אם הרויחה או השביחה בנכסים למה אנו דנין שבח וריוח זה כמעשה ידיה להיות ליתומים, הגע עצמך אילו היו לה נכסי מלוג וטרחה ונשאה ונתנה בה ונתנה אותן ברבית ונטעה ובנתה הנאמר שיהא אותו שבח ליתומים מדין מעשה ידיה, אלא שאיפשר לומר שהריוח שלה ומשלמת ליתומים כמה שנתבטלה ממעשה ידיה כפועל ששכרו בעל הבית לעדור עמו שמציאתו לעצמו ומשלם אגר בטלה לבעל הבית, ואפשר שהאשה אינה משלמת כלום, שכל שהיא עושה אמרו שמעשה ידיה לבעל ואי נמי שכופה לעשות, אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם, וכדמוכח שמעתא בפרק שני דייני גזרות (כתובות קז, א) במי שהלך בעלה למדינת הים שפוסקין לה מזונות ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה.