מסכת בבא בתרא דף קכ״ג עמוד א׳

תיומה היתה עם בנימין ובעלמא אמרינן תיומה היתה עם כל השבטים:

זה שנאמר בתורה על הבכור שהוא נוטל פי שנים אין פירושו פי שנים בכל הנכסים אלא חלק אחד יתר כיצד היו שני אחים עושין שלשה חלקים ונוטל הוא שנים ונמצא זה נוטל פי שנים בכל הנכסים אבל אם יתר משנים אם היו שלשה עושין ארבעה חלקים ונוטל הוא שנים וכן היו עשרה עושין אחד עשר חלקים ונוטל שנים כלל הדברים יהיו האחים כמה שיהיו הוא נחשב כשני אחים ונמצא פי שנים האמור בתורה שביאורו פי שנים באח אחד:

הצדיקים אסור להם לילך בדרך שיהא בו שום צד של רמאות אע"פ שאין בו גזל או גנבה או רמאות גמורה ומ"מ אם יש להם עסקים עם בני אדם הרמאים ומתיראין מהם שאם יהו הולכין עמם בתמימות תהא יד רמאותם גוברת עליהם אף הם יכולים להראות עצמם כמתירים את הרצועה מעט עד כדי שיעור שבו יהו נשמרים מהם והוא שאמר יעקב אבינו עם לבן אחיו אני ברמאות יראה גם כן שכל תנאים שאדם עושה עם כיוצא באלו אפילו נשבעו עליהם דעתם שכל שהם מתירים את הקשר יהא הקשר מותר מצד החסיד גם כן ואין כאן עוד איסור והוא שאמרו לדעתי בדרש קרוב מצדיקי מי יריב אתי כשנותן הקב"ה טובה לישראל נותן להם תשובה להשיב לאומות העולם כשהלך יואב להלחם עם ארם אמר לו לא אתה מבני יעקב שנאמר בו עם אבינו נכרתה ברית אני ואתה כיון ששמע יואב לא היה יודע מה לעשות בא אצל דוד והושיב על זה סנהדרין אמרו לו ולא הם עברו תחלה שנאמר מן ארם ינחני בלק ולא זו בלבד אלא בימי כושן רשעתים ולמה נקרא רשעתים שהרשיעו שתי רשעיות אחת בימי בלעם ואחת בימי כושן והדברים נראין:

גמ' עליך אמר קרא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי נראה הא דלא הביא התנא מקרא זה היינו משום דמהאי קרא גופיה לא הוי ידעי' פי' דלענין ברכה מיירי אלא מדכתיב בתריה ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי וכו' דלא מיירי אלא בבכורה שלקח מעשו בתפלתו ובקשתו והוא פירוש דקרא דלעיל מיניה דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי מזה ידעינן פירושו דקרא דכראובן ושמעון יהיו לי דרוצה לומר שיטול יוסף חלק כשני אחים דהיינו ראובן ושמעון ועל דרך זה צריך לפרש דברי הרשב"ם ויש לדקדק דקראי סותרים זה את זה דבקרא ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף משמע דבכורתו של ראובן נתנה ליוסף ובקרא ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך ונו' משמע דבכורתו של עשו נתנה ליוסף וצריך לומר דזה וזה גרמה ומחמת שהיה ליעקב בכורתו של עשו בכללן אתה מוצא שבעים בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחת ובפרשב"ם בפרטן כשהוא מונה אותן אחד אחד למעלה בפרשה אי אתה מוצא אלא ששים ותשע וכו' ומבני לאה חסר דכתיב בכלל דידה שלשים ושלש ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים ושנים מקשין העולם למה לה להגמרא להקשות בכללן אתה מוצא שבעים וכו' היה לה להקשות בני לאה גופה שבכללן כתיב ל"ג ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב ועוד היה לו להקשות דכתיב כל הנפש הבאה ליעקב וגו' כל נפש ששים ושש ואם כן אם יוסף ובניו שהיו במצרים הוי ששים ותשע וכתיב כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים ולי נראה דאדרבה הגמרא פריך יותר בקיצור דאי הוה מקשה מבני לאה גופא דכתיב גבה בכללן ל"ג ובפרטן כשתמנה אותן אחד אחד תמצא ל"ב היה צריך למנותן אחד אחד אבל השתא פריך בפשיטות דבכללן כתיב שבעים נפש ובפרטן אינו ר"ל כשאתה מונה אותם אלא רוצה לומר הא דכתיב כל הנפש הבאה ליעקב וכו' כל נפש ששים ושש פירוש אותן שבאו למצרים ויוסף ושני בניו שהיו במצרים א"כ לא הוו כ"א ס"ט וק"ל:

תוס' ד"ה תיומת היתה עם בנימין ובעלמא אמרי' תיומת היתה עם כל השבטים. רוצה לומר איכא מאן דאמר דסבירא ליה הכי והא דאינו מונה אותן משום דמתו קודם שבאו למצרים אבל ר' חייא בר אבא לא סבירא ליה הכי דא"כ לא הוה משני מידי וגם אבא חליפא לא הוה פריך מידי מבנימין וק"ל:

'חַרְבִּי', זוֹ תְּפִלָּה 'קַשְׁתִּי', זוֹ בַּקָּשָׁה (בראשית מח, כב). יש להקשות מה הפרש יש בין תפלה לבקשה ולמה לתפילה מכנה בשם חרב ובקשה בשם קשת? ונראה לי בס"ד תפלה קאי על דברים שמתפלל האדם לצורך גבוה שהוא תיקון העולמות וכל תפלה שהוא צורך תיקון העולמות צריך שיהיה בה סדרים כנגד אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשייה] כאשר עשו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שחרית שתקנו קרבנות וזמירות ויוצר ועמידה כנגד ארבעה עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשייה] שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי־ה ברוך הוא הרמוז בחרב כמו שאמרו בזוהר הקדוש יו"ד רישא דחרבא ואות וא"ו גופא דחרבא ושני ההי"ן תרין פנים של חרב מכאן ומכאן ולכן כתיב חרב לה' כנודע ולכן תפלה שהיא לצורך תיקון ארבעה עולמות אבי"ע שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי־ה הרמוז בחרב כינה אותה בשם חרב. אך בקשה היא שאלת צרכיו של אדם שהם צורך עולם הזה דימה אותה לקשת שהוא חצי עיגול כן עולם הזה נבראת באות ה' שהיא חצי אות יוד שנבראת בה עולם הבא כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד). ובזה פרשתי בס"ד מאמר התנא (משנה אבות א, ג) אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס דהיינו שכר בעולם הזה שהוא פרס שנברא בחצי אות שנברא בו עולם הבא ולכן בקשה שהיא לצורך חיי עולם הזה מכנה אותה בשם קשת שהוא חצי העיגול והצדיק עושה חיל כלומר מלאכים גם מן הדבורים אשר יבקש בסוג בקשה שהיא לצורך עולם הזה יען כי בצרכי עולם הזה גם כן כונתו לשם שמים ולכן אמר אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בחיל אשר עשיתי בְּחַרְבִּי זו תפלה וּבְקַשְׁתִּי זו בקשה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד מה בין תפלה לבקשה ולמה זו קוראה בשם חרב וזו בשם קשת על פי מה שכתב מהרי"א [הרב יצחק אברבנאל] ז"ל על לשון 'שאלה' ולשון 'בקשה' כי גדר השאלה הוא חפץ השואל מה שמפרש בשפתיו ואף אם לא יהיה החפץ ההוא תכלית מבוקשו רק הוא שעל ידו ישיג מבוקשו אבל הבקשה היא תכלית המכוון המושג מן השאלה דהיינו יש שואל אלף זהובים כדי לקנות חצר אחד בהם הנה האלף זהובים הם השאלה שלו אבל אין זה תכלית מבוקשו כי הוא אינו רוצה את האלף זהובים בעצם אלא רק החצר אבל הבקשה היא התכלית המכוון שהוא החצר ואם אחר ששאל האלף זהובים נתנו לו החצר הנה בזה הושלמה בקשתו כי זה הוא תכלית כונתו בשאלתו את האלף זהובים עד כאן דבריו לכן יש לומר תפלה נקראת השאלה מה ששאל האלף זהובים והבקשה היא התכלית של כונתו בתפלה ההיא. והנה ידוע שהצדיק כל שאלותיו בתפילתו התכלית שלהם שהוא הכונה שלו הכל הוא בעבור עבודת הבורא יתברך שהאדם מתפלל על צרכי עולם הזה כדי לקנות בזה צרכי עולם הבא ולעשותם וידוע כי חרב הורג מקרוב וקשת הורג מרחוק והאדם יש לו שני מיני אוייבים האחד הם בני אדם התחתונים בארץ שהם קרובים אצלו והשניה הקליפות שהם רחוקים ממנו ומגוף דברי התפלה נעשה כוחות רוחניים שדומין לחרב שהורג מקרוב כן באלו הכוחות הורג וממית את אוייבים שהם בני אדם התחתונים שהם קרובים אצלו ומן הכונה של התפלה שהיא התכלית הנקראת בשם בקשה נעשה כוחות רוחניים שדומין לקשת שהורג מרחוק כן הם יהרגו אוייבים שהם הקליפות שהם רחוקים ממנו. לכך אמר אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי זו תפלה שהרגתי בכוחות הנבראים ממנה את אוייבים התחתונים וּבְקַשְׁתִּי זו בקשה שהיא כונה של התכלית שבראתי ממנה כוחות רוחניים להרוג בהם אוייבים העליונים שהם רחוקים.

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְבַעַל בַּיִת שֶׁגִּדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, לְיָמִים הֶעֱשִׁיר אוֹתוֹ יָתוֹם, וְאָמַר: אַהֲנֵיהוּ לְבַעַל הַבַּיִת מִנְּכָסַי. קשה איך יצוייר זה בנמשל איך העשיר יעקב בעת פטירתו והלא הברכות היו מסורים בידו מקדם קדמתה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל הטעם דחי יעקב אבינו ע"ה קמ"ז שנים כנגד ז' פעמים אהי־ה [21×7=147] שהם שבעה קצוות דבינה עילאה ולכן מספר שמו היה שבעה הויו־ת ושנות חייו היו שבעה פעמים אהי־ה עד כאן דבריו עיין שם. וידוע כי העושר נמשך מן הבינה שהוא סוד שם אהי־ה ונמצא יעקב בעת פטירתו שנשלמו לו קמ"ז שנים נשלמו אצלו כוחות שבעה קצוות דבינה שהם שבעה שמות אהי־ה ואז אותה שעה נקרא עשיר שלם כי העושר נמשך מן הבינה לזה אמר לְיָמִים הֶעֱשִׁיר אוֹתוֹ יָתוֹם ודו"ק.

קָטָן מַה מַּעֲשָׂיו? "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהֲלִים", הָיְתָה בּוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ (בראשית כט, יז). קשה למה היתה בוכה אחר שידעה מעשיו של קטן והלא היא היתה יודעת שהיא חלקו של גדול וכיון דאמרו לה מעשיו רעים, היה לה לבכות! ומה לה לשאול על הקטן מעיקרא? ואדרבא אחר שאמר לו שהקטן טוב וצדיק, היה לה לשמוח על אחותה שלא נפלה בחלק מי שאינו טוב דודאי היא אין לה קנאה ח"ו ושמחה בטובת אחותה אף על פי שיודעת שגורלה קשה ומר! ונראה לי בס"ד על דרך מה שאמר הכתוב במשלי (משלי יד, א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ, שיש אדם רע נושא אשה צדקת ומחזרתו בתשובה ויהיה טוב ויש להפך וכאשר כתב בספר חסידים מעשה על כך ועל כך. ולכן כשאמרו לה על הגדול שהוא רע אף על פי שידעה שהוא שלה לא בכתה כי בטחה בעצמה כיון שהיא צדקת תחזרנו למוטב ותעשהו טוב אך בקשה לשאל על אחיו הקטן מה מעשיו לידע אם הוא חכם וצדיק הרבה אז אין לה תקוה זו שהיא תחזרנו לגדול למוטב כי מאחר שאחיו צדיק גמור וחכם גדול וגדל עמו בבית ועם כל זה לא היה יכול לעשותו טוב איך יתכן אני אוכל להפך לבבו מרע לטוב אחר שנשתרש ברע אבל אם לא יגידו לה שהקטן הוא טוב מאד תהיה תקותה חזקה שאף על פי שהגדול רע תעשהו טוב אחר שתנשא לו. ולכן אחר שאמרו לה על הקטן שהוא תם בצדקות ויושב אהלים שהוא חכם גדול אז בכתה כי אבדה תקותה באומרה זה הגדול הוא רע ומר וקשה מאד ודאי לא אוכל להפך לבבו מרע לטוב כי אחיו החכם והצדיק אשר גדל עמו מקודם שנשתרש ברע לא יכול לתקנו ואיך אני אוכל לתקנו אחר שנשתרש ונתגדל ברע? ועל כן בכתה. והא דלאה היתה יושבת בפרשת דרכים ושואלת ודאי לא היתה שואלת מן אנשים אלא מן הנשים כי צנועה היתה ורחל לא היתה שואלת כי היתה עוסקת במרעה הצאן אשר לאביה כי רועה היא וכמפורש בכתוב.

שֶׁמַּתְּנוֹתֶיהָ אֲרֻכּוֹת (בראשית כט, יז) נראה לי דריש עינים לשון חשיבות ושדי א' שהוא מספר אחד על רַכּוֹת כי כל תיבה יש לה כולל שהוא אחד הרי אֲרֻכּוֹת. ועוד נמי שדי אות ה' ד'לֵאָ ה ' על תיבת עֵינֵי ויהיה עֵינֶיהָ ועם צירוף אותיות לא ד' לֵאָ ה' הרי כאן עֵינֶיהָ לֹא רַכּוֹת וגם יש כאן עֵינֶיהָ אֲרֻכּוֹת.

שֶׁשְּׂנוּאִין מַעֲשֵׂי עֵשָׂו בְּעֵינֶיהָ, מִיָּד "וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית ל, כב). נראה לי בס"ד אותיות רַחְמָהּ כאשר יתמלאו זו היא פתיחתן שהאדם פותח האות כאשר יקראנו במילואו ועל כן אותיות רַחְמָהּ במלואם כזה רי" ש חי" ת מ" ם ה" א סוף המלוי שהוא פתיחתן הוא 'ש' אֱמֶת' ואות ש' רמוז בה שלשה כתרים כי יש בה שלשה יודי"ן בראש וכל יו"ד [20] במלואה עשרים ואותיות עשרים [620] הם כתר [620] כנזכר בספרי המקובלים ז"ל ונשאר אותיות אֱמֶת שהם רומזים לכהונה ולויה ומלכות כנודע. ולזה אמר מִיָּד וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ שזיכה אותה בשלשה כתרים אלו שיהיו בזרעה.

מָסַר לָהּ סִימָנִין כתב הגאון חיד"א ז"ל במדבר קדמות בשם חסד לאברהם ז"ל דהסימנים היו כך שתיגע בבהן רגלו הימנית ובהן ידו הימנית ותנוך אזנו הימנית עיין שם. ונראה לי בס"ד בבהן רגלו הימנית רמז שממנה יצאו ישראל שהם רמוזים בגודל כמו שכתבתי במקום אחר, ובבהן רגל ימנית רמז שיצאו ממנה ישראל שנקראים אדם שאותיות 'אדם' הם למעלה מן אותיות 'בהן' ובתנוך אוזן ימנית רמז שקבלו תורה שבעל פה המתייחסת לאוזן שהיא מצויה אצלם דוקא מה שאין כן תורה שבכתב העתיקו אותה האומות אצלם. והנה ג' סימנים אלו הם כשלשה איברים שהם י ד א וזן ר גל דראשי תיבות שלהם 'יאר' והוא לסימן טוב.

אֶלָּא מֵעַתָּה, תְּיוֹמָה הָיְתָה עִם בִּנְיָמִין? דִּכְתִיב "אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמוֹ"? (בראשית מג, כט). הנה בספר דקדוקי סופרים מביא נוסחת התלמוד כתב יד דכתיב 'וְאֶת בִּנְיָמִין' וכתב דקאי על סימן מ"ב פסוק ד' דכתיב וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו (בראשית מב, ד) עיין שם. ונראה לי דנוסח זה של תלמוד כתב יד לא קאי על פסוק זה שזכר בעל ההגה"ה הנזכר אלא תלמודא קאי על פסוק וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ (בראשית מב, לו) דאיך סלקא דעתך שישלח את תאומתו של בנימין גם כן עם ההולכים להביא דגן ממצרים שהוצרך הכתוב להודיענו שלא שלחה יעקב אבינו ע"ה? אך קאי על פסוק 'וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ' שאמר להם אֶת לרבות תאומתו דכונתו לומר אם אתם לוקחים את בנימין גם את תאומתו אתם לוקחים ממנו כי איך אוכל לראות את תאומתו לפני והוא איננו לפני ומוכרח שאגרש ואוציא אותה גם היא מלפני.