מסכת בבא בתרא דף קי״ט עמוד ב׳

אילו היה לו בן לא דברנו פ"ה שכבר היו יודעות פרשת נחלות וקשה דהא אכתי לא נאמרה כדאמרינן לעיל שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן ועוד דאפילו יודעות פרשת נחלות דבן ובת יורשין היאך יודעות דבן קודם לבת הא אכתי לא נאמר וכל בת יורשת נחלה ואם כן איכא למימר כדפריך רב פפא לעיל לאביי איכא בן ובת לא האי לירות כו' ועוד אם היו יודעות פרשת נחלות למה הוצרכו לדבר מכח פרשת יבמין ונראה לרשב"א דהיו יודעות מוהתנחלתם לבניכם ולא לבנותיכם א"נ מסברא משום דבת מסבת נחלה ולא בן אי נמי מדכתיב לאלה תחלק (את) הארץ היינו זכרים ועוד קשיא לן דקאמר אילו היה בת לבן לא דברנו והא אכתי לא נאמר משמוש נחלה ונראה לפרש לא דברנו לפי שלא היה להן אז שום כח לדבר אבל עכשיו שאין [בת] בן יש (להן כח) מפרשת יבמין:

אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות מארבעים שנה נראה לרשב"א דסבר לה כמ"ד (שבת דף צו:) צלפחד היינו מקושש ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי:

ואם אמרת מוחזקת היא אם כן מאי קא מבעיא ליה ואיכא למידק, אלא מאי אינה מוחזקת, אם כן מאי קא מבעיא ליה. יש לפרש דאין הכי נמי דהוה ליה לאקשויי ולטעמיך, אלא דאיכא טובא בתלמודא דמצי לאקשויי ולטעמיך ולא אקשי.

ופשטו ליה תרווייהו ירושה היא להם ומורישין ואינן יורשין ירושלמי: אמר ר' הושעיא כל שנאמר בהן מורשה דיהא הוא היתיבון והכתיב כמורשה קהלת יעקב, אמר לון ואית דיהא סגי מינה מן דו לעי לעי הוא משכח כולה.

אילו היה לו בן לא דברנו פירש ר"ש ז"ל, דפרשת נחלות כבר נאמרה, כדאמרינן לעיל שלא נסתפק מחישה אלא אם נוטלים חלק בכורה אם לאו. ואינו מחוור, שאם לא נסתפקו אלא בחלק בכורה אם ארץ ישראל מוחזקת אם לא, מאי קאמרינן אם כבן אנו נירש ואם לאו תתייבם אמנו, והלא אפילו היו כבן אם ארץ ישראל אינה מוחזקת לא היה יורש. אלא שכל פרשת נחלות לא נאמרה עדיין, אלא שמשה רבינו עד שלא נאמרה פרשת נחלות לישראל יודע היה שהן יורשות, אלא כששמעו פרשת יבמין כך דרשו, כיון שהיבם קם תחת אחיו ליבום וקם על שמו בנחלתו והבן מונעו מליבם ומלירש, אם כן הבן וכיון שכן דרשו הם אם אנו מצילות את אמנו מלהתיבם אם כן נעמוד במקום אבינו לנחלה ואם לאו תתייבם אמנו כדי שיקום היבם על נחלת אבינו. והראב"ד ז"ל פירש, שאף על פי שעדיין לא נאמר איש כי ימות ובן אין לו, כבר שמעו לאלה תחלק הארץ בערבות מואב, ולאלה לזכרים שכתב מספרם, על כן אמרו אלו היה בן לא דברנו, ועכשיו שאין בן נהיה אנחנו במקום בן כמו לענין יבום. ואין פירושו מחוור בעיני, שאם כן מה דרשו, שהרי טפלים מצילות את אמם מלהתיבם ואף על פי שלא היו מן המנין בערבות מואב ולא היו מכלל אותם שאמר הכתוב לאלה תחלק הארץ.

כל תלמיד שהוא לפני הרב אין חולקין לו כבוד מפני שיש בה צד חלישות הדעת לרב ומ"מ אם הוא תלמיד חשוב עד שהרב בעצמו חולק לו כבוד חולקין לו כבוד אף בפניו:

גמ' ואי ס"ד א"י מוחזקת מאי קא מסתפקא ליה כו' ויש לדקדק לפי סברת המקשה ואלא מאי א"י אינה מוחזקת מאי קא מסתפקא ליה כו' וי"ל דודאי אי א"י אינה מוחזקת וחלק בכורה היינו ביתידות אהלים כשמואל הוה מסתפקא בהיא גופה אם הבת תטול חלק בכורה תסגי לה שתהיה כבן לירש חלק פשיטות אבל לרבה דלא איצטריך קרא חידוש דחלק בכורה אלא בחבל דהיינו קרקע קשיא ליה שפיר כיון דא"י מוחזקת היא אמאי מסתפק ליה בקרקע טפי מבמטלטלים ובחידושי הרמב"ן כתב עוד בזה ע"ש ודו"ק:

שם חכמניות הן שלפי שעה דברו דאר"ש כו' דרשניות שהיו אומרות אילו היה לו בן כו' ורש"י בחומש שינה לשון הגמרא שכתב הא אם היה לו בן לא כו' מגיד שחכמניות היו עכ"ל ואיני יודע למה והל"ל בזה דרשניות היו וק"ל:

תוס' בד"ה אלו כו' למה הוצרכו לדבר מכח פרשת יבמין ונראה כו' לאלה תחלק את הארץ וע"ק לן דקאמר כו' שאין בן יש להם כח כו' עכ"ל כצ"ל:

ואי סלקא דעתך ארץ ישראל מוחזקת היא מאי מסתפקא ליה אי אמרת בשלמא אינה מוחזקת שמא אינה מוחזקת ואינה ראויה היינו ספיקא אבל אם היא מוחזקת אין כאן ספק. הראב"ד ז"ל. ועיין בחדושי הרמב"ן ז"ל.

ופשטו ליה תרווייהו ירושה להם ומורישין ואינם יורשים ירושלמי אמר רבי הושעיא כל שנאמר בהן מורשה דיהא הוא המוריש. היתיבון והכתיב מורשה קהלת יעקב. אמר לון ואית דיהא סגי מינה. מן דו לעי הוא משכח כולה. אלו היה לו בן לא דברנו. פירש ר"ש ז"ל דפרשות נחלות כבר נאמרה כדאמרינן לעיל שלא נסתפק משה אלא אם נוטלות חלק בכורה אם לאו. ואינו מחוור דאם לא נסתפקו אלא בחלק בכורה אם ארץ ישראל מוחזקת ואם לאו מאי קא אמרי אם כבן אנו נירש ואם לאו תתיבם אמנו והלא אפילו היו כבן אם ארץ ישראל אינה מוחזקת לא היה יורש. אלא שכל פרשות נחלות לא נאמרה עדיין אלא שמשה רבינו עד שלא נאמרה פרשה נחלות לישראל יודע היה שהן יורשות אלא כששמעו פרשת יבמין כך דרשו כיון שהיבם קם תחת אחיו ליבום וקם על שמו בנחלה והבן מונע מליבם ומלירש אם כן בת הבן כמו בן וכיון שכן דרשו הם אם אנו מצילות את אמנו מלהתיבם אם כן נעמוד במקום אבינו לנחלה ואם לאו תתיבם אמנו כדי שיקום היבם על נחלת אבינו. והראב"ד ז"ל פירש אף על פי שעדיין לא נאמר איש כי ימות ובן אין לו כבר שמעו לאלה תחלק הארץ בערבות מואב ולאלה לזכרים שכתוב מספרם על כן אמרנו אלו היה לו בן לא דברנו ועכשיו שאין לו בן נהיה אנחנו במקום בן כמו לענין יבום. ואין פירושו מחוור בעיני שאם כן מה דרשו שהרי טפלים מעלות את אמן מלהתיבם ואף על פי שלא היו מן המנויים בערבות מואב ולא היו מכלל אותם שאמר הכתוב לאלה תחלק הארץ. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: דרשניות היו שאמרו אלו היה לו בן לא דברנו ומה דרשו ועדיין לא נאמר איש כי ימות ובן אין לו אלא ששמעו שאמר הכתוב לאלה תחלק הארץ לזכרים שכתב מספרם על כן אמרו אלו היה לו בן לא דברנו עכשיו שאין בן נהיה אנחנו במקום בן נמי לענין יבום אלא שלא דרשו ובן אין לו דאפילו בת נמי פוטרת ולענין נחלה אין לנו לדרוש שם אבל מסעד עשו לדבריהם. עד כאן. וזה לשון הרא"ם ז"ל: דרשניות היו. שדרשו ובן אין לו הא יש לו בן בן קודם ולפיכך אמרו ובנים לא היו לו. עד כאן. וצריך עיון בדבריו.

מִתּוֹךְ שֶׁצַּדְקָנִיוֹת הָיוּ, נַעֲשָׂה לָהֶן נֵס כְּיוֹכֶבֶד פירש רשב"ם ז"ל בטחו בזכותם שיעשה להם נס כיוכבד. מקשים אמאי לא אמר שיעשה להם נס כְּשָׂרָה? ונראה לי בס"ד כי יוכבד היתה עדיין בחיים בימיהם ודימו עצמן לה ואין דרך לדמות עצמן לדורות ראשונים הרחוקים הרבה מדורם ועוד איך ידמו עצמן לאמנו הראשונה שבאמהות. ונראה לי דהגינה מצות ציצית עליהם כי ידוע דמצות ציצית מסוגלת לבנים לכן ארבע כנפות הם ובכל כנף יש ה׳ קשרים ד׳ חוליות וד׳ חוטים שהם מספר בן [13×4=52] וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שעל ידי צלפחד היה סיבה שתנתן פרשת ציצית לישראל לכך נסמכה פרשת ציצית למקושש דאיתא בילקוט תנא דבי אליהו וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים (במדבר טו, לב) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה מפני מה חלל זה את השבת? אמר לו רבונו של עולם אתה יודע! אמר לו אני אומר לך מפני שבכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן ונמנע מן העון עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה את השבת! צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת וביום טוב, שנאמר וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח) לפיכך נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש, עד כאן. נמצא מכח מעשה אביהן היתה סיבה שנתנה ציצית לישראל שהיא מסוגלת לבנים לכך זכו להתעבר ולהוליד בנים.