מסכת בבא בתרא דף קמ״ה עמוד א׳

ורבי יהודה הנשיא אומר באמת אמרו מקום שנהגו להחזיר קדושין כו' ל"ג הכא קדושין דלקמן מוקי לה בסבלונות:

ורבי יהודה סבר באמת אמרו כו' ואין לומר דלמא ר' יהודה סבר (דבמת) היא יכולה לומר כו' דתנא בתרא לטפויי קא אתי:

נותן לה שלשים חצאים שכך היו רגילין לעשות חשבון מחצאי סלעים כדקאמר לקמן בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קסו:) ספ"ל מלמעלה וקפ"ל מלמטה כו' ומפרש רבינו יעקב ספ"ל ס' פלגי קפ"ל ק' פלגי:

ורבי יוסי מספקא ליה קדושין אי לטיבועין נתנו אי לאו לטיבועין נתנו וא"ת ולמה חולקין הוה ליה למימר המוציא מחבירו עליו הראיה כדין כל ממון המוטל בספק כרבנן דסומכוס ולעיל בהמוכר את הבית (בבא בתרא דף סב: ד"ה איתמר) פירשתי לה:

מהא דאמרינן המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דהדר בה הוא. משמע דארוסה יש לה כתובה ואף על פי שלא כתב לה. ויש מדקדקין ממנה מדקאמרינן דהדר ביה הוא ולא אמר בדמת הוא, דדוקא גרושה דבעל כרחה יוצאה והוא מוציאה מדעתו, אבל בשמת הוא דיוצא[ה] בעל כרחו אין לה כתובה אלא אם כן כתב לה. ויש מפרשים דהכא דוקא בכותב, אבל בשלא כתב בין אלמנה בין גרושה אין לה. ולי נראה דארוסה אפילו בשלא כתב לה יש לה. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.

והא מקום שניהגו להחזיר מחזירין קתני קשיא לי, לימא לי לעולם בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי כדאמרינן, ורבי נתן הכי קאמר, לא לטבועין נתנו והילכך סתמא בנהגו להחזיר מחזירין, אבל במקום שנהגו שלא להחזיר ודאי אין מחזירין, ורבי יהודה הנשיא סבר איפכא דלטבועין ניתנו והילכך מקום שנהגו בהדיא להחזיר מחזירין הא מקום סתם כמקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. וי"ל דלא ניחא למימר שנפרש מקום שנהגו ושלא נהגו דרבי יהודה הפך מנהגו ולא ניהגו דרבי נתן, וכיון דאשכח פרוקא אחרינא לברייתא דסליק בלא הכי ניחא לי טפי לאוקמא כאידך פירוקא ולא באפוכי דנהגו ושלא נהגו. כנ"ל.

הא דאמרינן קדשה בעשרים נותן לה שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין. תמיהא לי (אהא) אמאי נקט לה ר' יוסי בחצאין, (מיהני) [לימא] חמשה עשר ועשרה. ונ"ל דמשום דמספיקא אית ליה לרבי יוסי דאין לה אלא החצי ממה שנתן לה בקידושין, ואם קדשה בעשרים אין לה אלא העשרה שהן החצי, נקט לה נמי כולה בחצאין. כנ"ל.

קדושין לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה מהא שמעינן דלמאן דאמר הדרי כולהו הדרי לגמרי, דאי לא היאך יאמרו, אדרבא הא חזי דמקודשת היא כיון דלא מהדרא כולהו. ואם תאמר אם כן היאך אפשר שיהו הקדושין קדושין ושלא יהו קדושין תופסין באחותה, ובמה נתקדשה אם חוזרין כולן. וי"ל דההיא הנאה דיהיב לה והוו דידה עד דהדרא בה מקדשא, ותדע דהא בהילך מנה על מנת שתחזירהו לי שורת הדין מקודשת, אלא דמשום שלא יאמרו אשה מתקדשת בחליפין אמרו באשה אינה מקודשת, כדאיתא בפרק קמא דקידושין (ו, ב), והילכך הכא דלא אמר לה על מנת אלא דמשום מעשה שאירע לאחר הקדושין וחזרו בהן הוא שחוזרין הקדושין הרי זו מקודשת. כנ"ל. כתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון זל דבממאנת הדרי, דתנן (יבמות קח, א) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה. אבל קטנה יוצאה בגט, כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר.

וחוזרת בעונתה אבל לא שלא בעונתה, שמא ימות המשלח ויכול לומר (מה) [מי] שנשתלחו תנו לי שושביני ואשמח עמו. וכן אם עשה עמו בבתולה ורצה לעשות עמו באלמנה, וכדאיתא בסמוך. וכן אפילו רצה מי שנשתלחו לו להחזיר למשלח קודם שישא אשה יכול לומר לו איני רוצה לקבל, שאני רוצה לשמוח עמך כדרך ששמחת עמי, ודומה למלוה היא גם בזה, כי פעמים שאין הלוה רשאי לפרוע שלא מדעת המלוה, כגון שהלוה בישוב ובקש להחזירו במדבר, וזה כמדבר הוא לו, שהוא מגרע בכבודו, והרי לא הגיע עונתה של שושבינות עדיין.

כל שדברנו בדין זה בין בחוזרת לאמצע בין בחוזרת לזה בין בחוזרת מן האמצע בין מחלקו של זה הוא שהשושבינין קיימים ואע"פ שמת זה ששלח או שנשתלח לו ר"ל האב מ"מ כשהוא משלח על שם בניו הוא משלח אם בסתם אם במפרש וכשנשתלח לו על שם נשואי הבן נשתלח לו וכגון שהוא עושה ההוצאה ובכל אלו הבנים נעשים שושבינין ולא הוא ואין כאן תביעה ליורש ולא יורש שהוא נתבע אבל האב ששלח שושבינות ולא בשם אחד מבניו אלא בשם עצמו שהרי הוא נעשה עכשו שושבין ולא בניו או אחד מן הבנים ששלח שושבינות בשם עצמו או איזה אדם שנשלח שושבינות בשם עצמו ומת המשלח קודם שתחזור לו השושבינות או זה שנשתלח לו יש בה צדדים לפטור ויש בה צדדין לחיוב וכיצד הוא הדין כל שמת המשלח קודם שנשא אשה או שנשא ומת תוך שבעה ובאו יורשיו לתבוע אין מי שנשתלחו לו חייב להחזיר כלום ליורשיו מפני שאף הוא אומר להם תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל אם שלמו שבעת ימי המשתה כבר התחייב בהחזרה ומשלם ליורשיו וזהו שתירצו בגמ' ששמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת מת זה שנשתלחו לו אם מת לאחר שנשא המשלח ושלמו ימי המשתה גובה משלח זה מיורשיו שכבר נתחייב אביהם לשלם ואם מת קודם שנשא המשלח או קודם ששלמו שבעת ימי המשתה כתבו גאוני האחרונים שהדבר תלוי במנהג מקום שנהגו לגבות שושבינות מן היורשים גובה מיורשיו אלא שמנכין לו מה שהיה ראוי לשמח עמו על הדרך שיתבאר מקום שלא נהגו אין משלמין כלום והביאו ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו כן לענין קדושין ויש אומרים שבכל מקום נגבית מן היורשין:

יתבאר למטה בסוף סוגיא זו שחמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין מפני שהיא כעין מלוה כמו שביארנו במשנה ואינה חוזרת אלא בעונתה והיא שעת הנשואין ואין זה יכול לכופו קודם לכן וכן זה אין רשאי להחזיר קודם לכן אא"כ מדעתו ואם עשה לא הופקע שעבודו ואין בה משום רבית אפילו שלח לו כפלים או כמה ביתר ממה ששלח לו חברו שלא לשם מה שעשה הוא מוסיף לו אלא לכבוד עצמו ואין שביעית משמטתה שהרי אינו בר נגישה עד שישא ופירשו גדולי המפרשים שאפילו נשא ועבר זמנו אין שביעית משמטתה הואיל ועבר הראשון ולא השמיט דומיא דמלוה את חברו לעשר שנים שאינו משמט לעולם וכמו שביארנוה במסכת מכות ג' ב' וכן יש בו שאר דברים שאפשר שיהו בה שמפקיעין את החזרה ואין הבכור נוטל בה פי שנים מפני שהוא ראוי וכן אין היבם נעשה בה יורש של אחיו לבדו אלא כל האחים יורשים אותו בשוה אם מת לאחר ששלמו שבעת ימי המשתה שכבר נתחייב בהם מי שנשתלחו לו ואין מקום לדין תנו לי שושביני ואשמח עמו:

זה שביארנו במשנה שיש דברים שמפקיעין שעבודו של שושבינות וחזרתו כך הדברים מתבארים למטה בסוף סוגיא זו שאין זה שנשתלחו לו חייב להחזיר עד שישא המשלח נשואין הדומין לנשואיו של זה שנשתלחו אם בתולה בתולה ואם אלמנה אלמנה אם זוג ראשון זוג ראשון ואם שני שני ומעתה עשה עמו באחת ומתה וחזר ונשא אינו חייב לעשות עמו אלא באחת ואם עשה הוא עמו בשתים אף הוא עושה עמו בשתים שמח זה עמו בגלוי ובפרהסיא ורוצה זה לשמוח עמו בהחזרתו בצנעה יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי וכן ההפך להפך:

כבר ביארנו שהמשלח דרכו היה לשמח ולאכול ולשתות עם אותו ששלח לו השושבינות וכן זה כשמחזיר לו אוכל ושותה עמו אם אירע שזה שנשתלחו לו לא אכל ושתה עמו והלה תובע שושבינותו בבית דין והלה רוצה לנכות לו דמי מה שהיה ראוי לאכול ולשתות רואין אם במקום שנהגו לקרות קרא לו זה המשלח ראשון ולא רצה לבא ואם במקום שלא נהגו לקרות אלא שמקישין בטבלא וכל השומע מבין שבהקשה זו קוראין לאותם הראויים לאכול שם והיה זה במדינה ושמע ולא בא אינו מנכה לו כלום שהרי קראו במקום שדרכן לקרא ובמקום שלא נהגו לקרוא כבר הודיעו בהקשת טבלא ומה לו לעשות עוד אבל אם לא היה זה בעיר היה לו להודיעו וכל שלא הודיעו והוא תובעו שושבינותו הרי זה יכול לנכות לו דמי מה שהיה ראוי לאכול ולשתות ומחזיר השאר וכן הדין אם היה במדינה במקום שדרכן לקרוא ולא קראו או אם לא הקיש בטבלא במקום שנהגו בכך ואע"פ שמנכה לו יש לו עליו תרעומת על שלא הודיעו וכיצד מנכה לו אם לא שלח לו זה אלא דינר אינו מחזיר כלום שמה שאכל אי אפשר שאינו שוה דינר ותצא פרה בטלית והוא שאמרו כאן אכלה בכרסיה כלומר כבר אכל באתו שיעור ואם שלח לו יותר מדינר עד סלע מנכה לו מחצה מסלע ולמעלה הכל לפי חשיבותו שאם הוא רחב לב ורגיל בסעודה משפעת מנכה לו הרבה וההפך להפך וכל שגובה מן היורשים או שהיורשים גובים הימנו גובה או גובים על הדרך שהיה נגבה ממנו או היה גובה הוא אם היה קיים אם כלה אם בנכוי על הדרך שביארנו:

ארוסה כבר ביארנו בראשון של מציעא י"ז ב' ששיטת התלמוד מוכחת שיש לה כתבה מנה מאתים ולענין פסק כתבנו שם דוקא בכתב לה ובא ללמדנו שאין אומרין בעיקר כתבה שלא כתב על מנת לכנסה ואפילו נאסרה לו אח"כ כגון אשת כהן שנאנסה שהיא אסורה לו לא הפסידה כתבתה הואיל ונאנסה:

הקדושין אין חוזרין לעולם אפילו קדשה בככר זהב ואח"כ נמלכו לגרש הן שגרמה היא את הגירושין הן שגרם הוא או מת הוא או מתה היא אין חוזרין כלל ואפילו לפרעון כתבתה אינן עולים כלל שהקדושין לטיבועין נתנו שהרי גוף האשה נקנית בהן ואינן בדין חזרה כלל בשום פנים אחר שלא היו קדושי טעות אע"פ שכתבנו שהקדושין אין חוזרין ואין הלכה כדברי האומר קדושין לאו לטבועין נתנו מ"מ יש אומרים שאם אנו מכירים במרדה ושהיא מצערתו הרבה עד שהוא מוכרח לגרש מתוך צערה קונסין אותה להחזיר הכל אע"פ שהלכה קדושין לטבועין ניתנו מדרך קנס עושין בה כן ויש שואלין בה היאך עלה בדעת שום אדם לומר במתה היא לאו לטיבועין ניתנו ויחזרו הקדושין אחר שלא נשאת והלא האשה נקנית בהן היאך הכסף חוזר והלא כשמתה היא הרי הוא כלוקח קרקע ושטפה נהר שאין הכסף חוזר לבעלה ותירצו כיון שאין דמים לאשה ועיקר קנינה בפרוטה הוא סובר שכל מה שמוסיף על שוה פרוטה אינו אלא כעין סבלונות ולא אמר חוזרין אלא על מה שיש בהן יותר משוה פרוטה שנקנית בה אלא שמתוך שאין לה חשיבות לא הוזכרה:

לפי דרכך למדת שאע"פ שאמרנו שהקדושין אין חוזרין הסבלונות מיהא חוזרין והוא שאמרו כאן מוהרי הדרי ואין כאן הפרש בין במת הוא בין במתה היא בין חזר בו הוא בין חזרה היא אלא שיש חלוק בזה בין סבלונות לסבלונות וכמו שיתבאר בסמוך וכן אם היה מנהג העיר שלא להחזיר אף סבלונות אין חוזרין ובסמוך יתבאר ענין זה וכל שנשא מיהא אין ספק שאף סבלונות אין חוזרין:

גמרא אמר רב נחמן בכל מקום שנהגו להחזיר כו' כצ"ל:

תוס' צ"ל דבור מתחיל ולא מצי אמרה כו' וליכא למימר דר"י סבר היא יכולה כו' כצ"ל:

בד"ה נותן לה כו' וקפ"ל מלמטה כו' ספ"ל ס' פלגי עכ"ל כצ"ל:

אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום דליתא בבריא אפילו בקנין כיון שלא הזכיר דבר הנקנה.

והכא בקידושין לטיבועין נתנו קא מפלגי כלומר במתה היא פליגי רבי נתן סבר קדושין לאו לטיבועין ניתנו הילכך אם מת הוא דעיכובא מחמתיה ולאו מחמתה מצית אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו אבל מתה היא דעיכובא מחמתה ולא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין. (רבי יהודה סבר אף על גב דמת הוא דעכובא מחמתיה כיון דקדושין לאו לטיבועין ניתנו מחזירין) רבי יהודה סבר אף על גב דמתה היא דעכובא מחמתה אין מחזירין דקדושין לטבועין נתנו והא דקאמר מקום שנהגו להחזיר מחזירין אוקמיה לענין סבלונות דודאי לאו לטיבועין נתנו. הרא"ם ז"ל. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וזה לשונו: הכא בקדושין לטיבועין כו'. פירוש במתה היא. טיבועין כמו טבעו בארז שעריה דבר שאינו יוצא משם לעולם. עד כאן לשונו.

והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין קתני וזה לשון הר"י ז"ל בעליות: ואם תאמר מאי שנא דלא קשיא לי דמילתיה דר"נ כו' ז"ל (תמצאנו בסוף שיטה מקובצת הנדפסת להרב ז"ל).

קדשה בככר רבותא אשמועינן דאף על פי שקדשה בדבר גדול יש לה כתובה מלבד הקדושין. והככר הוא ששים מנה וכן מוכח בבכורות. נותן לה שלשים חצאים והא דלא נקט חמש עשרה סלעים דלאו חשבון שלם הוא ואיידי דנקט שלשים חצאין נקט נמי עשרים חצאין. תוספי הרא"ש ז"ל.

והילכך קדשה בעשרים סלעים נותן לה שלשים חצאין ובכתובת אלמנה קמיירי שהיא מנה והוא עשרים וחמשה סלעים ואף על פי שכתובת אלמנה אינה אלא שלש סלעים וחצי דינר לא תפש עשרים ושלשים אלא למשל בעלמא. הראב"ד ז"ל. *) אולי סובר הראב"ד כי כתובת בתולה מאתים זוז מדרבנן ועיקרה מהתורה כמו שכתוב כמוהר הבתולות הוא חמשים זוז צורי שהם חצי דינר והסלע ארבעה דינרין הם ששה סלעים ודינר אם כן כתובת אלמנה שהוא החצי עולה חשבון הראב"ד מכוון. עיין רא"ש ועיין רמב"ם הלכות אישות פרק י' הלכה ח'.

אמר רב פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא (בין) דהדר בה איהו מוהר דהיינו סבלונות הדרי במקום שאין מנהג והכל על ענין האמור במשנתנו שאם שלת לה סבלונות מרובים כדי שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה דהיינו בענין שאינם עשוים לבלות האמור בברייתא אפילו אכל שם סעודת חתן חוזרין. ואם היו מועטים ועשוים לבלות שם אם אכל שם סעודת חתן או אפילו שתה אינם נגבין ואם לא אכל ולא שתה נגבין. הראב"ד ז"ל.

והרא"ם ז"ל פירש וזה לשונו הלכתא בין שמת הוא כו'. מוהר הדרי שהן הסבלונות. קידושין לא הדרי פירוש היכא דמית איהו אי נמי הדר ביה איהו דאי נמי קדושין לאו לטיבועין ניתנו כיון דעיכובא מחמתיה הוא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו וכל שכן דאי קדושין לטבועין ניתנו דהיכא דמתה היא נמי קידושי לא הדרי דאף על גב דקדושין דעכובא לאו מחמתיה הוא כיון דלטיבועין ניתנו לא הדרי עד כאן.