מסכת בבא בתרא דף ל״ב עמוד ב׳

אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא תימה דליהמניה במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ותירץ ר"י בר' מרדכי דלא אמרי' מיגו להוציא ממון ומה שהוא מוחזק בקרקע אינו כלום דקרקע בחזקת בעליה קיימא כיון שאין לו שטר ולא חזקה אלא בדברים בעלמא שאומר שטרא מעליא הוה לי ואירכס ולא אמרי' מיגו אלא להחזיק ממון שיכול לפטור עצמו ע"י מיגו אי נמי אם יש לו שטר או חזקה וזה בא לפסול ראייתו אז זה יכול לקיימו ע"י מיגו כמו קמי דידי זבנה מינך מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה ואין נראה לר"י מדלא מפרש טעמא הכי בהדיא משמע דלאו משום הכי הוא ונראה לר"י דטעמא דרב יוסף דלא אמרי' מיגו הכא כיון דלית ליה הכא מיגו אא"כ שקר תחלה שהוצרך לשקר תחלה ולומר והא שטרא א"נ משום הכי לא אמרי' הכא מיגו משום דהוי חוזר וטוען דמעיקרא טען והא שטרא ועתה חוזר בו ומודה דחספא בעלמא הוא אלא שטרא מעליא הוה לי:

והלכתא כוותי' דרבה בארעא רבינו שמואל פירש דמספקא ליה כמאן הלכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא דהא דלא אוקמה בחזקת מרה קמא כמו בנכסי דבר שטיא דאמרי' (כתובות דף כ.) אוקי תרי בהדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא התם הוו תרי ותרי כמאן דליתנהו דמי ואוקמי' ארעא בחזקת מרה קמא אבל הכא דמספקא לן דינא כמאן התם לא שייך כולי האי למימר אוקמה אחזקת מרה קמא ונוציא מיד המוחזק ודוחק הוא ועוד דהילכתא משמע דלגמרי פוסק כרבה ולא מספק אפי' עבד כרב יוסף בדיעבד לא עבד ונראה לר"י דהיינו טעמא דהלכתא בארעא כרבה וכרב יוסף בזוזי משום דאמרי' מיגו לאוקמי ממונא ואית לן לאוקמי ארעא בחזקת מרה דקיימא השתא ובהכותב (כתובות דף פה. ושם) דאמר מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר הני סיטראי נינהו אף על גב דמיגו להוציא לא אמרינן שאני התם דאיכא שטרא:

נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי פירוש יצא הקול שהוא של יתומים אבל אין לפרש דיצא הקול דמתחלה היה של אביהם אבל עכשיו לא היו יודעין דא"כ הוה מצי למימר לקוחה היא בידי:

ולבסוף גחין ולחיש ליה לרבה ואמר ליה אין שטרא זייפא הוא ופרשו הגאונים ז"ל שטרא זייפא כגון שטר אמנה, אי נמי שטר פסים דאיכתיב מיהא מדעתיה דמוכר, דבכי הא הוא דאמר רבה מה לי לשקרא אי בעי אמר שטרא מעליא הוא, אבל אי קא מודה דשטרא זייפא לגמרי הוא, דציירי ציוריה, לא. והביאו ראיה מדמייתי עלה עובדא דההוא ערבא, דשטרא מעליא הוה אלא דאיפסיל ממקום אחר. ולא ידעתי מה בין זו לזו, דמכל מקום כל עצמנו אינו אלא מחמת מגו, ומה לי שטר פסים מה לי ציירי ציורי, זיל הכא ושטרא פסילא ואיכא מגו וזיל הכא ושטרא פסילא ואיכא מגו. ו(ר"ח)[ר"ש] ז"ל כן פרשה אפילו בדצייריה ציורי.

אמר ליה רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. איכא למידק, מאי טעמיה דרב יוסף, דהא טעמא דמגו טעמא רבה הוא, וכל מגו אטענה דלאו קושטא סמכינן ליה, מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ומהימן כי אמר ליה קמאי דידי זבנה מינך מהימן, אף על גב דטעמא דמינך זבינתה טענה דלאו קושטא, וכן כולם, והרב אבן מיגש ז"ל פירש, דרב יוסף סבר דמגו לאפוקי ממונא לא אמרינן, והילכך בין בארעא בין בזוזי אפוקי ממונא הוא, ארעא נמי אף על גב דהאי קאי בגווה, כיון דאית ליה למערער סהדי דאבהתא בחזקת מרא קיימא, ומגו לאפוקי ממונא לא אמרינן. ורבה סבר דאפילו לאפוקי ממונא אמרינן. ואתא רב אידי בר אבין ופסק כרבה בארעא, דלאו לאוקי ממונא הוא, כיון דקאי בגווה ואית ליה מגו, אבל בזוזי לא, דאסוקי ממונא הוא ואף על גב דשטרא בידיה, משום דאכתי צריך גובינא. ולדבריו הא דאמרינן בכולי פרקין מגו אפילו בארעא, הני מילי היכא דאחזיק בה תלת שנין, דבהכי נפקא ליה מחזקתיה דמוכר וקמה לה בחזקתיה דלוקח, וכדאמרינן בריש פירקין למאן דיליף לה משור המועד. וגמרינן להא מילתא דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא מדתנן (ב"מ ב, א) שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לה בה פחות משלשה חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, ואמאי ליהמניה להאי דאמר חציה שלי מגו דאי בעי אמר כולה שלי ויטול חציה בשבועה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בשבועות פרק שבועת הדיינין (שבועות מב, א) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה ולא פרעתיך, אמר ליה הנהו סיטראי נינהו, ואסיקנא דאי ליכא סהדי לא אתרע שטרא ונאמן, משום מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם, ומגבינן ביה. י"ל דהתם לאו אפוקי ממונא הוא, דאמנה שהוא תפוס מעין האי דסיטראי נינהו, והאי שטרא לאו אפריעא כלל, והילכך אין נאמנותו של זה על מנה שבשטר אלא על מנה שהוא תפוש. ויש מקשין לפירוש זה, דאם איתא רבה מי פליג אמתניתין דשנים אוחזין. ויש לי לומר על פירוש זה דרבה לא פליג בהא, דלדידיה נמי לאפוקי ממונא לא אמרינן, אלא דסבירא ליה דארעא כיון דהאי קאי בגווה לאוקומי הוא וזוזי נמי כיון דטעין מעיקרא האי שטרא דאלו שתיק וקאי בטענתיה קמייתא גבי לה, השתא נמי לאו מגו לאפוקי ממונא חשבינן ליה, דהא מעיקרא הכי טעין, ולא אמרינן מגו לאפוקי ממונא לא אמרינן אלא היכא דאיהו לא טעין כלל, דהשתא הוא דאמרינן כיון דלא טעין אף על גב דמצי טעין, כיון דאפוקי ממונא הוא לא אמרינן, אי נמי קא סבר רבה כיון דשטרא בידיה ומקיים ליה כמאן דמוחזק דאמי. ואלא מיהו ממקום שבא לי סמך בסברא זו דמגו לאפוקי ממונא לא אמרינן, מההיא דשנים אוחזין לאו ראיה היא, דלא אמרינן מגו אלא במה שהוא תובע, שאלו היה לו טענה יפה מזו במחצית שהוא תובע שעל ידי אותה טענה היה נאמן ליטול כל אותו המחצית שהוא תובע גם בטענה זו נאמין אותו, אבל לומר נאמין אותו במה שהוא תובע מגו דאי בעי תבע, בכי הא לא אמרינן. ובין כך ובין כך שמעתין לא מתוקמא שפיר, דאם איתא, רב יוסף הכין הוה ליה למימר, מגו לאפוקי ממונא לא אמרינן. דמלישנא דקאמר אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא, משמע דכל עצמו בריעותא דהאי שטרא תלי לה ולא במגו לאפוקי ממונא. והפירוש הנכון שראיתי בשמועה זו, הוא מה שפירש הרמב"ן נ"ר דשטר זה לא נתקיים עדיין, אלא שהיה אומר שיש לו עדים לקיימו, ואפילו הכי קאמר רבה דנזקקין לו לקיימו ונאמן משום מגו, ואמר ליה רב יוסף האי שטרא חספא בעלמא הוא והיאך נזקק לקיים חספא בעלמא, ואף על פי שאלו שתק זה עד שקיים שטרו ואמר כן נאמן, עכשיו שקדם והודה הרי זה זריז ונפסד. ואתא רב (דימי) [אידי] ופסק כרבה בארעא, דכיון דקאי בגווה נזקקין לו לקיימו כדי שלא נוציא אותו מן הקרקע שהוא עומד בתוכו, אבל בזוזי דקיימי בידא דלוה, לא. ומה ששנינו בברייתא (תוספתא פ"ב ה"א) האוכל את השדה מחמת אונו, ונמצאת אונו פסולה חזקתו בטלה, התם הוא בנמצאת פסולה בעדים, דמגו במקום עדים לא אמרינן, אבל הכא דאינה פסולה אלא מפיו אמרינן בה מגו.

ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה עליך והא שטרא. כלומר, הא שטרא דנתחייבת לו למלוה ושאני ערב בו, ובשכתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו, הא לאו הכי אף על פי ששטר החוב יוצא תחת יד הערב אינו גובה בו, וכמלוה על פה דמי, שהלוה לא נשתעבד בשטר זה לערב אלא למלוה, וכיון שפרע ערב למלוה כבר נמחל שעבודו של שטר, וכן כתב מורי הרב ז"ל.

הרי שהיה מחזיק בקרקע ובא המערער בתוך שלש וטען עליה שהיא שלו בעדי אבות וטען המחזיק שממנו לקחה ואע"פ שלא דר בה שני חזקה מ"מ שטר יש לו והוציא שטר מקחו ובית דין רואין בו שאפשר לו לקיימו כהלכתו בלא שום פקפוק או שכבר קיימו כהלכתו וטען המערער ששטר זה מזוייף הוא ר"ל שלא עשאו אלא דרך אמנה והברחה ובא המחזיק והודה שזהו שטר אמנה אלא שאחר אמנה זו כתב לו שטר מכר גמור ואבד הימנו ומתוך שראה שאבד שטרו האמתי החזיק בזה של אמנה אין מוציאין את המחזיק מחזקתו שהרי היה יכול לטעון ששטר אמתי היה ומה לו לשקר ואע"פ שיש לפקפק בה שבמה לי לשקר דעלמא אפשר שטענתו אמתית ואנו דנין ודאי אמת הוא טוען שהרי היה יכול לטעון כן אבל זה כבר הוא מודה בזייפה והרי זה כמה לי לשקר במקום עדים מ"מ דנין בה דין מגו הואיל ושטר זה נתן ליכתב ומעמידין את הקרקע בחזקתו טען המערער שהוא שטר מזוייף ושלא נעשה מעולם אלא זה הוא שכתבו וזייף חתימת העדים בידו או שהחתים עדים שקרים יש אומרים שאם נתקיים השטר מ"מ דנין בה כדין זה ויש חולקין בדבר מפני שכל כיוצא בזה מתירא הוא שמא ידקדקו בית דין בכתיבה על ידי טענתו של זה או יחזרו אחר העדים ויתברר להם הענין ואין כאן מה לי לשקר וכזה ראוי לדון אלא שלבי נוקפי בה מצד שלדעתי סוגית השמועה מוכחת כראשונה שנראה ממנה שהשטר האמתי היה מקודם זה וכמו שאמר שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקוט בידי כל דהו נראה שמחמת שאבד שטרו האמתי הוא משתדל להיות בידו שטר כל דהו אלא שמ"מ ראוי לדון כן בכל שטר שלא ניתן ליכתב שלא יהא חוטא נשכר מ"מ אם דר שם שני חזקה על כל פנים זכה בדין אע"פ שבא מכח השטר הרי זה כמי שאמר שטר היה בידי ואבד והרי החזקתי:

היה כענין זה בהוצאת ממון דנין בה בהפך כיצד הרי שתבע לחברו מנה בשטר וטען הנתבע ששטר מזוייף הוא אם של אמנה אם בדרך אחרת על הדרכים שפירשנו והודה התובע שכן אלא ששטר אמתי היה לו ואבד והחזיק בזה המזוייף אין מוציאין מן הנתבע כלום שאפילו היתה טענת מה לי לשקר שבכאן כמה לי לשקר האמור במקומות אחרים מ"מ לא נאמר דין מגו אלא להעמיד ממון בחזקתו ולפטור את הנתבע אבל הוצאת ממון אינה באה בטענת מגו ומה לי לשקר בשום מקום וכן כללוה רוב מפרשים וכבר היה לבי חוכך עליה ממה שאמרו בכתבות פרק ראשון בסוגית הנושא אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ולא הפסדתי כתבה רבן גמליאל אומר נאמנת וגלגלו עליה סוגית מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא אמר חייב רב נחמן אמר פטור ואמרו לימא רב הונא כרבן גמליאל ומטעם בריא ושמא ותרצו אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפילו לרבן גמליאל עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מגו ר"ל שהיתה יכולה לטעון מכת עץ אני אבל הכא במנה לי בידך גבי תובע מאי מגו איכא אלמא שאלו היה שם מגו היה ראוי לחייב ומ"מ דרך הסוגיאות לכתוב דברים שלא כהלכה דרך דחיה וכל שכן בזו שזה שמא וראוי היה להאמין בריא כנגד שמא במקום מגו אבל במקום אחר ובבריא שריא אין לומר מגו להוציא ממון המשל בזה שאילו נתחייב ראובן מנה בשטר ומנה על פה ותובע לו את שבשטר ומודה ותובעו את שבעל פה וכופר בו ופרעו את שבשטר בלא עדים והניח השטר בידו ובא זה ותבעו שבעל פה וכפר בו אין אומרים יהא נאמן מתוך שאם רצה כפר בפרעונו ותבע את שבשטר אלא מכיון שהודה פרעון השטר וזה כפר בשבעל פה הפסיד:

לדעת המפרשים במעשים אלו שטרא זייפא על שטר אמנה יראה לי מדבריהם ששטר אמנה שנעשה ואח"כ נמלכו בעלי דבר לעשות מה שנכתב דרך אמנה שאין סומכין על אותו שטר וצריכים לכתוב שטר אחר מתחלה שאם לא כן מה הוצרכו לשטר מכר אחר שטר האמנה ואע"פ שאפשר לומר שכל שלא עשו כן ביומו יש לבא בפסולה מצד אחר ושטר זה השני אחר יומו של ראשון נכתב מ"מ הדין נותן שלא לסמוך עליה אף ביומא שהרי שטר שנמחל שעבודו אע"פ שנמלכו בעלי דבר להחזיר את השעבוד אף ביומו שאין בה משום מוקדם אין גובין בו אף בזו הואיל ולא נעשית לשם שעבוד אין סומכין עליה ואפילו ביומה ואין צריך לומר לאחר יומה שאתה יכול לבא בפיסולה מצד קדימתה וכן הדברים נראין ממה שסמך לו מעשה ההוא ערבא וכו' כמו שאנו מזכירין את דינו עכשו וסמכו את הדין על טעם הנזכר ר"ל דהיכא דקיימי זוזי ליקום כטעם הנזכר באותם שהזכרנו:

אחד שנכנס ערב לחברו והוזקק לפרוע את החוב בכח בית דין ומסר לו המלוה שטר החוב והרי הלוה משועבד עכשו לערב וערב תובע את חובו ושמא תאמר מאחר שיש בידו של לוה כדי לפרש היאך הוזקק ערב לפרעו אפשר שהיה קבלן או שהתנה ליפרע ממי שירצה תחלה או שבאותה שעה תבעו המלוה לערב ולא היה בידו ועכשו השביח ועמד על כדי שיעור פירעון וטען הלוה שפרעו והודה הערב שכן אלא שחזר ולוה אותו מנה ממנו ואע"פ ששעבוד השטר נמחל מ"מ הוא תובע לגבות מבני חרי כמלוה על פה והלה כופר בה אינו גובה כלום שהרי מה לי לשקר אינו בא להוציא ממון כמו שביארנו ומכיון שהודה שנפרע אינו נאמן בחזרת הלואה לגבות ממנו אף מבני חרי ומ"מ אם אמר לו החזרתים לך מחמת שהיה מטבע ישן שנפחתה צורתו הרי זה כאומר בפירוש לא נפרעתי שלא נמחל שעבוד השטר עד שיפרענו מטבע היוצא וגובה כמתחלה זה שכתבנו בדין זה של ערב זה שבכח בית דין פרעו הוא מפני שכתבו קצת גאונים שאם פרעו מעצמו אף הוא נעשה כפורע חובו של חברו שלא מדעתו ואבד את מעותיו ויש לפקפק בה שהרי הערב אף הוא משועבד ובקבלן מיהא או במי שהתנה ליפרע ממי שירצה תחלה יראה לי שאף הוא נעשה בעל חוב ולוה משתעבד לו אע"פ שלא הוכרח בפרעון זה מצד בית דין:

זה שכתבנו שבשעת תביעת הערב ללוה מוציא שטר חובו תדע שאלו לא הודה לו הלוה שפרעו אין יציאת השטר מתחת יד הערב ראיה לכוף עליה את הלוה שמא נפל מיד המלוה ולא פרע בו כלום אלא צריך הוא להביא ראיה שפרעו בין שבא ליפרע מן הלוה בין שבא ליפרע מיורשיו או שיוציא שטר הרשאה או התקבלתי מן המלוה או שיודה לו הלוה שפרעו ואף בזו במקום שחב לאחרים יראה שאין הלוה נאמן עליו וחוששין לקנוניא:

מי שירד לקרקע של אחר בתורת משכונה ועמד שם שני חזקה אע"פ שהדבר ידוע שבתורת משכונה ירד ואין צריך לומר בשלא נתברר אלא שיצא קול על כך יש אומרים שיש לו חזקה ויכול לטעון חזרתי ולקחתיה ממנו אא"כ כתב מחזיק לממשכן שטר הודאה שבתורת משכונה הוא מוחזק ושיתנה בה עמו שלא תועיל לו חזקה לטענת מקח ואינו דומה למטלטלין ויש עדים וראה שאין לו חזקה שמ"מ היה לו למחות וכן אינו דומה לכל אותם האמורים למטה שאין להם חזקה כגון אריסין ושותפין ואפטרופין ובעל בנכסי אשתו וכל אותם הנזכרים שם מפני שאותם שהוזכרו שם אין מקפידין זה על זה ואין מחאתם מצויה אבל ממשכן אצל מקבל המשכונה מקפיד הוא עליו והיה לו למחות כל תוך שלש ולומר שדירת פלני בקרקע זה אינה אלא מתורת משכונה וראיה ברורה לדעת זה מה שלא הזכירו מקבל משכון עם אותם שאין להם חזקה בפרק זה ועוד ראיה ממה שאמרו בפרק המקבל ק"י א' הני משכנאתא דסורא דכתיב בהו במישלים שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף אלו כבשה לשטר משכנתא ואמר לקוחה בידי נאמן ותקינו רבנן מילתא דאתו בה לידי פסידא כלומר שבמשכון הגמור אינו מביא עצמו לידי כפירה במעט ריוח הואיל ומעותיו רבוצים על המשכונה ואינם כלים אבל זו כשיראה שמעותיו כלים מכל וכל יביא עצמו לידי כפירה ויטעון טענת מקח ותירץ איבעי ליה למחויי ואי אתה יכול לפרש שיכבוש שטר המשכונה מכל וכל עד שלא יודע שבתורת משכונה ירד שאם כן היה להם [לתקן] שיעשה המקבל המשכונה שטר לממשכן להודאה שבתורת משכון ירד אלא שפירוש הדבר שנעתק מטענת כח משכונה לטענת מקח ולשון כבישת השטר פירושו העלמת הטענה ואם אתה רוצה לפרש בה כבישת השטר ממש אתה מפרשה שהוא כובשה כדי להסיר תלונת ההמון וחשד שלהם מעליו שלא יחשדוהו ויאמרו שטר המשכונה קיים והוא אומר שלקח והוא כובשה עד שיאמרו החזירוה ועשה שטר מקח ומ"מ לא שמציאות שטר המשכונא תעכב טענת מקח:

מעתה ראוי לתמוה במעשה הנזכר בנסח זה רבה בר שרשו נפק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי אמר ליה אביי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה אמר ארעא במשכנתא הוה נקיטנא מאבוהון דיתמי והוו לי זוזי אחריני גביה ואכלתה שני משכנתא ואמינא אי מהדרנא לארעה ואמינא דאית לי זוזי יתירי עליהו הא אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה איכבשה לשטר משכנתא ואוכלה שיעור זוזאי ומגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי ומהימננא כי אמינא אית לי זוזי יתירי מהימננא אמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עליה קלא דארעא דיתמי היא אהדרא ניהליהו וכי גדלי יתמי תא אישתעי דינא בהדיהו זהו תורף השמועה ולדברינו היאך אמר לו לקוחה היא בידי לא מצית אמרת והלא אע"פ שנתברר שבתורת משכונא בא לידו הואיל והחזיק שלש בחיי האב יכול לטעון טענת מקח ואף הוא מה היה צריך לכבישת השטר והלא אף על פניו של אותו שטר יכול הוא לומר במשכונה ירדתי וחזרתי ולקחתי תדע שדבר זה מבולבל ביד מפרשים עד שרבים רצו לבטל דעת שכתבנו תחלה מכח שמועה זו אלא שלדעת מפרשים שהזכרנו פירוש שמועה זו הוא שזה המחזיק קבל קרקע זה במשכנתא דסורא ומת הממשכן והחזיק בה לאחר מיתת הממשכן אף לאחר שכלו ימי המשכונה ויצא הקול שבתורת משכונה ירד ושכבר כלו ימי המשכונא עד שהגיע הדבר אצל היתומים וקרוביהם ותבעוהו לדין לפני אביי להראות לפניו שטר המשכונה ואם מלאו ימיה שיצא ואילו טען לקוחה היא בידי הואיל ודר בה שני חזקה בחיי האב היה נאמן לגמרי כמו שכתבנו אלא שהיה מגמגם בטענותיו מצד שהיה בוש בהדיא לומר לקוחה היא בידי ואמר לו הדיין לברר טענתו ואל יפחידהו האמת כי הוא הנוצח ואמר לו שבאמת ירד בה בתורת משכונה ולא חזר ולקחה וכלו ימי המשכונה אלא שהיו לו מעות בשטר חוב מצד אחר אצל הממשכן וחשב בעצמו אילו אני מחזיר את הקרקע וחוזר ומזמין אותו לדין על שטר החוב הרי אמרו שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואצטרך לדון ולישבע שבועת המשנה בנקיטת חפץ ומה אני להטריח את עצמי ומצד אחר אני מוצא מקום לגבות חובי בלא דין ודברים ובלא שום שבועה ואע"פ שאיני מוצא את עצמי לומר בהדיא לקחתיה מ"מ אכבשה לשטר משכנתא ר"ל הריני מעלים עצמי מטענת המשכונה ומסלק השגחתי ממנה שלא לטעון עוד שאני מחזיק בה מצד המשכון והריני טוען שאני מחזיק מצד המעות האחרים ומתוך שהייתי יכול לומר לקוחה היא בידי והייתי נאמן שלא בשבועה אף בזו מתקבלים דברי להעמידני על חזקתי שלא בשבועה עד שאוכל כשיעור מעותי או שמא כבישת השטר ממש כלומר עד שלא יחשדוני הבריות לומר היאך לקח ושטר המשכונה קיים בידו והשיבו הדיין שטעם לקוחה היא בידי אע"פ שאלו טען כן בהדיא היתה מועלת לו מ"מ אינה מועלת לטענה אחרת לבא ממנה בטעם מגו וענין לקוחה היא בידי לא מצית אמרת פירושה טענת לקוחה היא בידי לא מצית אמרת לבא ממנה מדין מגו לטענה אחרת אע"פ שהיתה מועלת מצד עצמה אילו טענת כן בפירוש שמא טענה זו שאתה טוען חביבה עליך יותר מטענת מקח מצד שאתה בוש עליה אחר שידעת שיצא קול או נתברר שקרקע של יתומים הוא ושבתורת משכונה בא לידך ואפילו כבשת השטר מ"מ אתה בוש מן הקול או מן הידיעה ומעתה החזר הקרקע ליתומים עם כל הפירות שאכלת מאותה שעה ולא תפרע מהם בעודם קטנים שאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם אלא לכשיגדלו תבא עמהם לדין וזהו (שלא) אמר לקוחה היא בידי לא מצית אמרת כלומר אי אתה יכול לטעון טענה זו על הצד שאתה סבור ר"ל לעשותה מגו לטענה אחרת ולמדנו שאע"פ שמקבל משכון נאמן בלקוחה היא בידי מ"מ אינה נעשית מגו לטענה אחרת מפני שאפשר שהוא בוש עליה ונמצאת פחותה מטענה שאתה סבור להאמינה מתוכה ואין טענת מגו במה שטענת המגו חלושה יותר מן הטענה שהוא בא להאמינה אגבה ואפילו ביצא עליה קול שבתורת משכונה ירד לבד ואין צריך לומר בנתברר שכן ומ"מ לקוחה היא בידי נאמן אף בנתברר כמו שכתבנו וכן אפשר לפרש לקוחה היא בידי לא מצית אמרת כלומר אי אתה מוצא עצמך להעיז ולומר כן אחר שהכל יודעים שבתורת משכונה באה לידך מ"מ לשטה זו כל שטען לקוחה היא בידי נאמן לאחר שלש אף בתוך זמן המשכונה וכן הדין בשכירות ושאלה ובכל דבר שהוא יכול למחות ומה שאמרו בסוף פרק השואל בענין שכירות האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תיחזיק עלאי הוא לא שלא יהא נאמן בכך אלא שמ"מ כל שתוך זמן השכירות ושהשטר נודע לכל סתם הדברים שאדם בוש מלומר כך ויש נמשכים לשטה זו ומ"מ דוקא במחזיק לאחר שכלו ימי המשכונה או השכירות אבל בתוך הזמן לא והדברים מתקבלים ופשוטה של זו שהזכרנו מפרק השואל מוכחת כן אלא שעיקר השמועות מוכיח שאף בתוך הזמן כן שהרי מ"מ יש לו למחות וכן הדברים נראין:

יש נמשכים לשטת פירוש זה אלא שמצמצמים את הדבר דוקא בקול בעלמא אבל בנתברר שבמשכונה ירד אף בלקוחה בידי אינו נאמן ואף גדולי המפרשים רמזוה ולדעת זה מה שאמרו במשכנתא דסורא אלו כבשה לשטר משכנתא וכו' פירושו שלא נודע מצד אחר שבמשכון ירד בה ומעשה רבה בר שרשו אתה מפרשו שלא נתברר שבמשכונה בא לידו אלא שיצא קול על זה והיו מערערין מספק והוא גלה הענין לבית דין ואמר אכבשה לשטר משכנתא עד שלא יודע בבירור שבמשכונה באה לידי ואם מחמת הקול הואיל והייתי יכול לטעון לקוחה היא בידי ואין הקול מעכב אהא נאמן על המעות היתרות על הדרך שפירשנו והשיבוהו שאף בקול אין טענת מקח נעשית מגו לחברתה ומ"מ בטענת מקח עצמה היה נאמן על הדרך שפירשנו ויש מפרשים שאף הקול לבד מעכבת אף טענת המקח בעצמה ושמא תאמר לדעת זה ר"ל שהיורד מחמת משכון אין לו חזקה מפני מה לא נשנית עם אותן שאין להם חזקה יראה לי הטעם שלא הוצרך לכך ופשוטה היא לדעתם היאך יחזיק והדבר ידוע שבמשכונה היא בידו ואף אנו כתבנו בפרק המקבל שכל שנתברר שבתורת משכון באה לידו אין לו חזקה לדעת קצת וכן כתבנוה בפרק השואל בשוכר בשמועה שהזכרנו משם ולדעת קצת וכן יראה הדין בשואל אלא שראיתי בו חולקים אבל כל שלא נודע כלל אפילו הודה שבמשכון באה לידו אלא שחזר ולקחה אף לשטה זו נאמן מתוך שהיה יכול לומר לקוחה היא בידי לגמרי ומ"מ אם נראית שטר המשכון בידו קודם שיבא לדין לשטה זו איני נאמן והוא הוא דין ראה הנזכר בפרק זה:

בד"ה אמאי קא סמכת כו' ולא אמרינן מגו אלא להחזיק כו' אם יש לו שטר או חזקה כו' ואין נראה לר"י מדלא מפרש טעמא כו' עכ"ל כל זה מפורש ברא"ש ע"ש וק"ל:

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא כו' על מה שפירש הר"י ן' מיגש ז"ל דמגו להוציא לא אמרינן כתב הרשב"א ז"ל ולדבריו הא דאמרינן בכוליה פרקין מגו אפילו בארעא הני מילי היכן דאחזיק בה תלת שנין דבהכי נפקא ליה מחזקתיה דמוכר וקמה ליה בחזקתיה דלוקח וכדאמרינן בריש פרקין למאן דיליף לה משור המועד. ועל מה שהביא ראיה ממתניתין דשנים אוחזים כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ויש מקשים לפירוש זה דאם איתא רבה מי פליג אמתניתין דשנים אוחזין. ויש לומר לפי פירוש זה דרבה לא פליג בהא דלדידיה נמי לאפוקי ממונא לא אמרינן אלא דסבירא ליה דארעא כיון דהאי קאי בגווה לאוקמי הוא וזוזי נמי כיון דטעין מעיקרא הא שטרא דאלו שתיק וקאי בטענתיה קמייתא גבי לה השתא נמי לאו לאפוקא ממונא חשבינן ליה דהא מעיקרא הכי טעין ולא אמרינן מגו לאפוקי ממונא לא אמרינן אלא היכא דאיהו לא טעין כלל דהשתא הוא דאמרינן כיון דלא טעין אף על גב דמצי טעין כיון דאפוקי ממונא היא לא אמרינן. אי נמי קסבר רבה כיון דשטרא בידיה ומקיים ליה כמאן דמוחזק דמי. עד כאן לשונו.

וזה לשון הר"י בעליות ויש לומר דרבה סבירא ליה אף על גב דודאי לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא שאני האי מגו דכיון שכבר קדם וטען מינך זבנתה והא שטרא וכבר בטענתו הרי הוחזק בקרקע וכי הדר אודי דשטרא זייפא הוא ושטרא מעליא הוה ליה ואירכס לאו מגו לאפוקי ממונא הוא אלא לאוקמי וכן בדינא דזוזי כיון שטען הב לי מאה זוזי והא שטרא ושטר אמנה המתקיים היה כי הדר אודי דשטרא זייפא הוא ושטרא מעליא הוה ליה ואירכס לאחר שזכה בדין בטענה שטען כבר כאוקמי ממונא דמי ואמרינן ביה מגו כו'. ורב יוסף סבר אמאי קא סמכת לשוויה מוחזק בטעין אהאי שטרא האי שטרא חספא הוא כיון דאודי דשטרא זייפא הוא נתבטלה זכותו בחזקה שלו בממון זה ואיגלאי מלתא שאינו מוחזק בממון זה דחזקה בטעות ושקר הוא כיון דשטרא זייפא הוא וחספא בעלמא הוא הלכך הוה ליה השתא מגו לאפוקי ממונא שהרי הוא בא להוציא בלא שטר ובלא עדים ואינו מוחזק בממון כלל. ופסק רב אידי בר אבין כוותיה דרבה בארעא דלא הוי מגו לאפוקי ממונא כיון דבשעה שטען ואמר מינך זבנתה בהאי שטרא הוחזק ועמד הקרקע בידו אבל בזוזי אין לומר שיהא כמוחזק בממון שהרי הממון מחוסר גוביינא כך נראה שיטה זו בעיני. ואף בלשון רבינו האיי גאון ז"ל מצאתי רב אידי בר אבין שוי לארעא בידיה בההוא שטר דקיימא ארעא היכא דקיימא ועל המוציא להביא ראיה. ומסתברא לי דדוקא בשטר אמנה אבל בשטר זייפא דציוריה צייריה אף על פי שכוון החתימות עד שהיו מתקיימות לא מחזקינן ליה לארעא בידיה מחמת ההיא שטרא כיון שלא הגיע השטר לידו מיד בעל הקרקע דדוקא היכא דכתב בעל הקרקע להאי שטרא ויהביה בידיה דהאי דהוא ניהו דאחזקיה בהאי ארעא אבל על ידי ציור לא חשבינן ליה מוחזק. תדע דמפלגינן בכי האי טעמא בעובדא דההוא ערבא. עד כאן לשונו.

ועל מה שפירש הרמב"ן ז"ל דהך שטרא לא מקיימא בבי דינא כו' כתב הרשב"א ז"ל ומה ששנינו בברייתא האוכל את השדה מחמת אונו נמצאת אונו פסולה חזקתו בטלה התם הוא שנמצאת פסולה בעדים דמגו במקום עדים לא אמרינן אבל הכא דאינה פסולה אלא מפיו אמרינן בה מגו. עד כאן לשונו.

על מה שתירצו בתוספות אי נמי משום הכי לא אמרינן מגו משום דהוי חוזר וטוען כו'. כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל וזה לשונן: ועוד יש לומר דהכי קאמר אמאי קא סמכת אמאי מצית למסמך אהאי שטרא כלומר בטענה ראשונה לא היה יכול לסמוך כי אם על השטר הזה דקאמר והא שטרא ועתה אינו יכול לסמוך על זה שהרי הוא עצמו חזר בו ואמר חספא בעלמא הוא ובהא דקאמר שטרא מעליא הוה לי ואירכס לא מהימנינן ליה על ידי מגו שהרי מתחלה לא אמר שהיה שלו מעולם והוי כמו חוזר וטוען. ועל מה שהקשו בתוספות ועוד דהלכתא משמע דלגמרי פוסק כרבה כתוב בתוספי הרא"ש וזו לשונן: מדלא קאמר והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אוקי ממונא בחזקת מריה כדאמרינן פרק כל הנשבעין השתא דלאו אתמר הלכתא לא כמי ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. עד כאן לשונו. עלה בידינו בענין מגו לאפוקי ממונא בכל מקום מי שטוען טענה והיה יכול לטעון טענה אחרת שהוא נאמן עליה הרי הוא נאמן על הטענה שהוא טוען עכשיו מתוך שהיה יכול לטעון הטענה האחרת שהוא נאמן עליה. במה דברים אמורים כשבא לזכות בטענה זו להעמיד ממון בידו אבל אם בא להוציא ממון כיון שאין הדין נותן שיזכה בטענה שהוא טוען עכשיו אע"פ שהיה יכול לטעון טענה אחרת ולזכות בה אינו נאמן. מי שהיה אוכל שדה בחזקת שהיא שלו ובא חברו ואמר לו מה אתה עושה בתוך שדה זו והלא יש לי עדים שהיא של אבותי אמר לו ממך לקחתיה והנה שטר המכר בידי והראה השטר לבית דין ונתקיים בחותמיו אמר לו השטר הזה שטר אמנה היא ואמר לו ודאי שטר אמנה הוא אלא שטר מכר היה לי ואבד הרי זה נאמן שהרי מכיון שאמר שיש שטר מכר בידו כבר היה זוכה בדין בשדה זו ולא היה צריך להוציא אחר שהרי היה מחזיק ובא בשדה זו וכשחזר וטען שהיה שטר אמנה אלא ששטר המכר היה בידו ואבד אין השדה יוצאת מחזקתו ונאמן בטענתו שטוען עכשיו שהרי אם היה רוצה היה עומד בטענתו הראשונה. הוציא שטר על חברו שהוא חייב לו מנה ונתקיים בחותמיו אמר לו שטר אמנה הוא זה אמר לו ודאי שהוא שטר אמנה אלא שטר היה לי ואבד אף על פי שכבר זכה במנה בטענתה הואיל ועדיין היה צריך לגבות הממון ועד שלא גבה הודה שהוא שטר אמנה כיון שהוא בא להוציא ממון חברו בלא שטר אינו נאמן. אמר לו הלוה ודאי שלויתי ממך וכתבתי לך שטר שבידך אלא שפרעתיך אמר לו ודאי שפרעת אותי אלא שאחר כך חזרת ולוית ממני ולפיכך עכבתי השטר בידי הרי אף על פי שאם היה רוצה היה עומד בטענתו הראשונה וזוכה בממון כיון שהודה שפרעו ונמחל שעבוד השטר והוא בא להוציא ממון בלא שטר אינו נאמן שהשטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו. עליות הר"י ז"ל.

ההוא ערבא כו' כתב רשב"ם ז"ל דערב קבלן הוה או שאמר ממי שארצה אפרע. ונראה שפירש כן משום דערב בעלמא מצי לומר לו לא מהימנת לי שפרעתי ושטרא בידך פקדון הוא ואפילו פרעתו אי לאו דתבעני תחלה לא הוה לך למפרעיה כדקיימא לן המלוה את חברו לא יתבע את הערב תחלה וכיון שכן הוה ליה כפורע חובו של חברו שלא מדעתו דפטור אבל לערב קבלן ליכא למימר הכי. משיטה לא נודעה למי. וזה לשון הרשב"א ז"ל: והא שטרא. כלומר הא שטרא שנתחייבת לו למלוה ושאני ערב בו וכשכתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו הא לאו הכי אף על פי ששטר החוב יצא מתחת ידי הערב אינו גובה בו וכמלוה על פה דמי שהלוה לא נשתעבד בשטר זה לערב אלא למלוה וכיון שפרע ערב למלוה כבר נמחל שעבודו של שטר וכן כתב מורי הרב ז"ל. עד כאן לשונו. ויש מי שאומר שאף בערב קבלן יכול למימר ליה לא מהימנת לי דפרעתיה ושטרא בידך פקדון או מכרו לך ואין נקנה במסירה לפיכך צריך להביא ראיה שפרע למלוה. עוד יש אומרים דהאי עובדא דקאמר והא שטרא כגון שכתב לו התקבלתי הוא וכגון שהקנה לי השטר בדרך קנין השטרות וזה עיקר דאי לאו הכי יכול למימר ליה נמי פרעתיך שאינה אלא כמלוה על פה והכי מוכחא סוגיין בפרק גט פשוט. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

אבל אמר ליה אהדרתינהו ניהלך מחמת דהוו שייפי וסומקי כו' נראה לי דהא קמשמע לן דאף על פי שהיו יוצאין על ידי הדחק שלא חייב מן הדין לחזור ולפרעו אלא שיעור פחתא דהנהו זוזי אבל השלחני אפילו הכי כיון שלא סירב זה לחזור ולקבלם ואלו ידע דלא בעי היאך למשקלינהו לא הוה פרע ליה בהנהו זוזי איגלאי מילתא דלאו פרעון היא ולא נמחל שעבוד השטר כלל ואפילו הוו זוזי דנפקי בריוח אלא דהאי קא מוקי אזוזי כיון שלא נתרצה לקבלם וזה לא סירב לחזור ולקבלם אכתי איתיה לשעבודא דשטרא. עד כאן. עליות הר"י ז"ל.

רבא בר שרשום כו' פירוש רבא בר שרשום לא אכלה בחיי אבוהון דיתמי שני חזקה דאלו אכלה שני חזקה בחיי אבוהון הוה יכול למטען לקוחה היא בידי אלא האי דאכלה שני חזקה לבתר דמית אבוהון הוא דאכלה ומשום הכי כי איכא עליה קלא דארעא דיתמי היא לא קיימא עלייהו חזקה דאין מחזיקין בנכסי קטן מאי טעמא כיון דידיע דקטן לאו בר מחאה הוא איבעי ליה לאזדהורי בשטריה והיינו דקאמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עליה קלא דארעא דיתמי היא וחזקה לא קיימא לך עלה דהא לא החזקת בחיי אבוהון אלא לבתר דמית אבוהון הוא דהחזקת בה דאין מחזיקין בנכסי קטן הלכך זיל אהדר ארעא ליתמי ולכי גדלי זיל אשתעי דינא בהדייהו דהא תנן אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן. והאי דאמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא דוקא בכהאי גוונא דידיע דארעא דיתמי היא אבל אי לא ידיע דארעא דיתמי היא אלא רבא בר שרשום הוא דקא מודי דארעא דיתמי היא לא הוה אמרינן בכי הא לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דכי אמרינן אין מחזיקין בנכסי קטן הני מילי היכא דידיע דהך ארעא דאבוהון דיתמי היא וקטעין איהו דזבנה מיניה אבל היכא דלא ידיע דארעא דיתמי היא אלא איהו דקא מודה דארעא דאבוהון דיתמי וקטעין דזבנה מיניה אמרינן בהא מיגו דאי בעי אמר דהאי ארעא דידיה הות מעיקרא ולאו דאבוהון דיתמי והוה מהימן כי אמר נמי דהאי ארעא דאבוהון דיתמי הות וזבינתה מיניה נאמן אף על גב דלא אכלה שני חזקה בחיי אבוהון משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הר"י ן' מיגש ז"ל.

גמרא אמר רבה מה לי לשקר עיין בב"מ דף ב ע"א תוס' ד"ה וזה ודף קטז ע"א תוס' ד"ה והא:

תוס' ד"ה והלכתא כו' ונוציא מיד המוחזק עיין לקמן דף מא ע"א ברשב"ם ד"ה חיישינן: