מסכת בבא בתרא דף י״ב עמוד ב׳

חלק בכור וחלק פשוט יהבי' ליה אחד מצרא - ודוקא בשהכל עידית או בינונית או זיבורית. אבל כל היכא דאית ליה שתי שדות אחד עידית ואחת בינונית, ויש בשל עידית כשתים בשל בינונית, אין אומרין שיטול הבכור העידית כולו, שהוא פי שנים בשל בינונית, ויחזיר פי שנים דמי עילוי העידית, או כיוצא בזה, שלא ייפה הכתוב חלק הבכור משל פשוט, אלא שעשה שני חלקיו כחלק אחד, וכשם ששנים שבאו לחלוק בעידית ובינונית חולקין בעידית ובבינונית, כך הדין בבכור ופשוט, אלא שנוטל הבכור פי שנים בעידית במקום אחד וכן בבינונית ובזיבורית. וכך הסכימו כל רבותינו ז"ל.

ויבם נוטל שני חלקים על פי הגורל אחר שיחלוקו השדות לשלשה חלקים שוים, ושמא יפלו לו שני חלקיו בפזור, מה אין כן בבכור. והוא הדין לשנים שלקחו שדה בשותפות זה שני שלישים וזה שליש, כשהן חולקין הרי הן חולקין כבכור ופשוט, שחלקו של בעל שני השלישים לא שני חלקים שוים הם אלא חלק אחד כשנים, מה שאין כן בשלשה שלקחו שדה בשותפות וקנה האחד חלק אחד מן השותפין, דכשהן חולקין עושין ממנה שלשה חלקים מן הדין, סופו כתחלתו, שאילו בא הראשון לחלוק לא היה יכול לקבל חלקו בלא גורל אצל חלק אותו שותף שקנה ממנו עכשיו אלא נוטל בגורל. ולפירושו אף זה שקנה ממנו כן, וזהו דין היבם, ואף אביי לא נחלק אלא ביבם, ומשום דבכור קרייה רחמנא, הא בעלמא לא.

הא דאמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום - ובלא עילוי. יש מי שפירש אפילו כשהיה החלק הסמוך למצר שלו עידית, ונותן לאחיו דמי עילוי העידית על פי בקיאין. ואינו מחוור כלל, וכמו שאמרנו למעלה, דאי אפשר שיקרא זה רבה מדת סדום, והיא מדת התורה שאמרה נזקין בעידית ובעל חוב בזיבורית. אלא על כרחנו בשוה קאמר, שכל השדה עידית או בינונית או זבורית. ולפירושו היה סבור רבה דכל שהכל שוה אם יבואו אלו לעלות לו מפני שהוא סמוך למצר שלו, זו היא מדת סדום, שזה נהנה ואלו אינם חסרים, שאלו יפול להם חלק בגורל מה הנאה יש להם והוא אינו שוה יותר משאר החלקים לא בקרקע ולא בדמים; ורב יוסף אמר שאין זו מדת סדום, אלא אדרבה דבר שבני אדם מקפידין בו הרבה, דהרבה מתעלה חלק שעל מצר מי שצריך לו ויקצוף עליו כל שיצטרך למוכרו, ולא עוד אלא שיתייקר בו המצרן ביותר מכדי דמיו כדי לצרפו עם שדותיו, ודרכן של בני אדם כך הוא. ולפירושו יכולין לומר לו מעלינן לך כנכסי דבי בר מריון, כלומר עילוי רב בנכסים המשובחים ביותר, דלדידן שוה לן, שמא יפול בחלקנו ותתייקר בחליפיו, ואין זו מדת סדום. ותדע לך, שהרי בטענה מועטת של שמא הן יכולין לבא, כדאמר רב יוסף בחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא דאמר ליה זימנין דהא מדויל והא לא מדויל, כל שכן בטענה זו דישתכרו בו הרבה אם חלק זה יגיע לחלקם. ועילוי זה אינו על פי בית דין ולא על פי בקיאין שישומו להן כמה מתעלה מחמת מצרנותו של זה, אלא כפי מה שירצו להעלותו, וזהו שקראוהו עילוי. ועילוי אין לו שיעור, והוא מה שאמרו מעלינן כנכסי דבר מריון שהם משובחין ביותר. ואם תאמר לדעת רבה דאמר דאפילו במי שקנה על המצר כופין את האחין ליתן לו, בלא גורל סמוך למצר שלו, משום מדת סדום, אם כן קרא דבכור למה לי, דאלמא משמע דאי לא כתב רחמנא בבכור פי שנים לא היה נוטל שני חלקיו במקום אחד, ומאי שנא מדין המצר; יש אומרים דאיצטריך היכא דאית לה לפשוט שדה כנגד אמצע שדה החלוקה, דאי משום מדת סדום הרי יש לאחיו גם כן שדה כנגד האמצע, ואם יחלקו השדה לשלשה חלקים ויפילו גורלות שמא יפול החלק האמצעי לחלק הפשוט, ועם זה נסתלקה מדת סדום, כתב רחמנא לתת לו פי שנים, שעל כל פנים יפול לבכור האמצעי, בין שיפול הגורל למזרח בין כשיפול לו למערב. ויש אומרים דלא אמר רב אלא במי שקדמה מצרנותו לחלוקתו, כגון זה שקנה אמצרא דבי מנשה קודם שחלקו. אבל במי שמצרנותו וחלוקתו באין לו כאחד, כבכור, או מי שקנה חלק אחד השותפין, לא אמר, וזה נראה לי עיקר. ולפי הסברא הראשונה אביי ורבא דלא כרבה, דאפילו אביי לא אמר שיטול היבם אחד מיצרא אלא ביבם בלבד, משום דבכור קרייה רחמנא, וכל שכן רבא דפליג אפילו ביבם ואמר הויתו כבכור ואין חלוקתו כבכור; אבל לפי הסברא השניה לא מכרעא מילתא אביי ורבא בפלוגתא דרבה ורב יוסף, שהיא בשקדמה מצרנותו לחלוקתו, כמאן סבירא להו, אי כרבה רבם אי כרב יוסף. וקיימא לן כרב יוסף, כדאיפסיקא הלכתא בגמרא בהדיא כותיה, וזו אחת מן השלש דהלכתא בהן כותיה לגבי רבה, כמו שאמרו (לקמן בבא בתרא קי"ד, ב, קמ"ג, ב) רבה ורב יוסף הלכתא כרבה לבר מסדום קנין ומחצה, וסדום היינו כל הני דהכא דאמרינן בהו כופין על מדת סדום. כבר אמרו שעילוי זה אין לו שיעור, אלא כמה שירצו לעלות עליו, ואפילו אומרים לו אנו לא ניתן בו יותר ואפילו דינר אבל אתה או תטול בגורל או נעלה אותו כנכסי דבי מריון. וכתב מורי הרב ז"ל, דאף הוא אם ירצה יתחכם להם ויאמר לא אתן אלא כך, ואם תרצו קחו אתם אותו בעילוי זה, והדין עמו, שהעילוי משבית הגורל, כעין דינא דגוד או אגוד, ואפילו באחין ושותפין בעלמא, וגם כן דעת הראב"ד ז"ל. ודוקא בחלק אחד שבשדה או בכרם וכיוצא בו כנגד חלק אחד ממנו, אבל בשדה וכרם אי נמי בשני כלים שאין תשמישן שוה, אי אפשר לו לעלות האחד ולומר טול אתה שדה ואני כרם בעילוי כן וכן או אני שדה ואתה כרם באותו עילוי, משום דתרווייהו צריכין ליה למר ולמר, וכדאמרינן בדינא דגוד או אגוד לקמן (בבא בתרא יג, ב) גבי תרתי אמהתי דרבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא דחדא הוה ידעה למיפא ולבשולי וחדא הוה ידעה למעבד בוסתרקי. ואותה שאמרו בקידושין (מ"ב, א) גבי אחים גדולים וקטנים הגדילו יכולין למחות ברוחות, הכי נמי קאמר שאם חלקו להם אפטרופין בגורל או בעילוי יכולין הן לכשיגדילו לעלות כנסי דבר מריון, סוף דינא כתחלת דינא. וכתב הרמב"ן ז"ל דכל היכא דמעלין חלוקה דינא הוא דמעלו ליה בארעא, דאמרינן בפרק נוחלין (קכ"ב, א) ולא נתחלקה אלא בכספים למאי אילימא לשופרא וסניא, בשופטני עסקינן, אלא ברוחקא וקורבא, ואפילו ברוחקא וקורבא קיימא לן כרבי יהושע דאמר בקרקע העלוה. הילכך היכא דחד מעלי בכספים וחד מעלי בקרקע לזה שומעין שאמר כהלכה. וכתב הרב ר' יוסף אבן מיגש ז"ל, דהיכא דאמר להו הבו לי זיבורית אמצרי במדה דעידית, שומעים לו, דלאו מתנה יהיב להו לאחין כי היכי דלימרו ליה לא בעינא דשונא מתנות יחיה, אלא בדמי חולקיה שקיל ליה, משום דעדיף זיבורית אמצריה מעידית בתרי מצרי. ולבי מגמגם בדין זה, דמאי שנא מטול אתה שיעור ואני פחות, דודאי לאו בשופטני עסקינן שיאמר זה אני אטול פחות, אלא שיש לו לערבו עם מה שיסמוך לו. וי"ל לדעת הרב ז"ל, דזיבורית כנגד עידית ש[א]ני, שהרי נעשה לו זיבורית זה כעידית מחמת מצרי. וצריך עיון.

חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. פירוש כשבא האחד לחלוק שדה כנגד שדה, והשני אומר לחלוק בכל אחד ואחד, ושניהן שוין, ששניהן עידית או בינונית או זיבורית, ולפיכך אמר רבה דכגון זה לזה שאומר לחלוק שדה כנגד שדה שומעין, דהשתא מיהא אין שום תועלת לאחד מהם בפזור החלקים; ורב יוסף אמר דאפילו בכי הא מצי מעכב, דאמר ליה זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, ואפילו בא האחד לעלות זה כנגד זה אין שומעין לו, דהוה ליה כעין שדה וכרם וכשני כלים שאין תשמישן שוה דתרווייהו צריכין ליה למר ולמר. והא דלא קאמר הכא רב יוסף מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון וכדאמר ליה באידך, תירץ מורי הרב ז"ל שאין מעלין אלא במקום שיש תועלת בביטול דין החלוקה לזה ולא לזה, כאותה שלמעלה שהאחד מצרן, אבל כאן הרי התועלת לשניהם ליטול כל אחד שדה שלם. וכתב עוד הוא ז"ל, דלפי זה דאמר רב יוסף בההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשא דמעלין ליה כנכסי דבר מריון, אלו יש גם לשני ארעא אמצרא דשאר שדות, אין להם לעלות, אלא זה נוטל סמוך לו וזה נוטל סמוך לו, דעכשיו יש תועלת לכל אחד מהן בחלוקת שדה כנגד שדה. ודוקא כששניהם אחד ניגרא, אי נמי כששניהם שדה בית הבעל.

תרווייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין אותו על מדת סדום. ודוקא כשאין האחד מהן בן המצר לאחד מהן, דאילו הוא בן המצר יכול הוא לומר רוצה אני לחלוק בכל אחד ואחד מהן כדי שיגיעני מחצית שדה זה למצר שלי, ואילו היינו חולקין שדה כנגד (זה) [שדה] בגורל אולי לא יגיעני שדה זה שעל המצר שלי, והגע עצמך, אפילו בא בטענת חשש זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל שומעין לו, כל שכן כאן שיש לו טענה שעל כל פנים בחלוקת שתי השדות יש לו תועלת ידועה ששומעין לו. וטעמא משום דחלוקת שדה כנגד שדה אינה מעיקר דין חלוקה, ואדרבה מעיקר החלוקה הוא שיחלקו בכל שדה ושדה, אלא שכל זמן שלא יהא תועלת לשניהם בכך כופין על מדת סדום, והיינו דהוה סלקא דעתיה דאביי למימר דאפילו בתרווייהו אחד ניגרא מצי מעכב בטענה מועטת דאמר בעינא לאפושי ארישי, ואלו היה עיקר חלוקה בשדה כנגד שדה, האיך עלה על דעת אביי לומר שנבטל דין חלוקה על טענת חלוקה כזאת. וכן כתב מורי ז"ל.