מסכת בבא בתרא דף קמ״ג עמוד א׳

רב נחמן אמר קנה מחצה והלכתא כרב נחמן והא דאמר בפ"ב דקדושין (דף נא.) וליטעמיך אימא סיפא מעשה בחמש נשים כו' עד את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה לאו משום דהלכתא הכי אלא הכי בעי למימר ותקשה למאן דאמר לא קנה וכי היכי דלדידיה צריך לתרצה הכי נמי צריך לתרצה לרבא:

אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו תימה כיון דבכל קישואין הפנימי מר והחיצון מתוק למה לא יתרום מזה על זה והלא החיצון יפטור החיצון והפנימי יפטור הפנימי ולמה צריך להוסיף על החיצון ונראה לר"י דר' יוסי דהכא לא איירי בשכל הקישואין מרים אלא אותה שתורם נמצאת מרה וקאי אהא דתנן במסכת תרומות (בפ"ג משנה א) ומייתי לה בהאשה רבה (יבמות דף פט. ושם) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום ור' יוסי פליג וסבר דאין צריך לחזור ולתרום אלא מוסיף מן החיצון על החיצון דאפי' אותה שנמצאת מרה אין החיצון מר כל כך שלא יהא עליו תורת אוכל והכי משמע בהדיא בירושלמי על ההיא משנה דהתורם קישות דקאמר בשלמא אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום דספק גמור הוא אם היה סרוח בשעת הפרשה אם לאו אלא קישות ונמצאת מרה אמאי הוי תרומה הא ודאי דהיתה מרה גם בשעת הפרשה ולמה היא תרומה כלל ומשני עשאוה ספק אוכלין דאוכל גמור הוא מן התורה ולכך היא תרומה והכי נמי אמרינן הכא דמדאורייתא תרומה מעליא היא אלא דקנסי ליה משום דהוה ליה למטעמיה כדאמרי' בהאשה רבה (שם) ועשאוה ספק אוכל ולכך יחזור ויתרום ובתר הכי מייתי בירושלמי ההיא דר' יוסי דהכא דאין לך מר בקישות אלא פנימי שבו וקא בעי התם וכי בדבר שיכול ליבדק נחלקו ומשני על עיקר בדיקתה נחלקו דתנא קמא סבר יש מרירות הרבה בחיצון וראוי לעשותו ספק אוכלין ור' יוסי סבר אין בו מרירות כל כך ואין ראוי לעשותו ספק אוכלין ולכך לא יחזור ויתרום הרי משמע בהדיא דרבי יוסי פליג אמתניתין דהתורם קישות:

אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא אין לך מר בקישות אלא פנימי בלבד לפיכך כשתורם מוסיף על החצאין שבו ותורם. פירש ר"ח ז"ל: מוסיף המר על המתוק ותורם ונעשה הכל תרומה, כך זה שאמר לו קנה את וחמור כיון שחמור לאו בר קנין הוא האדם קנה הכל. עד כאן. פירוש לפירושו, אף על פי שהפנימי מר אינו ראוי להיות תרומה, כשהוא תורם קישות זה מוסיף הוא המר על המתוק ועל הכל קרא שם תרומה, וכאילו אמר שהמתוק והמר יהיו תרומה על שאר הקישואין, ואם איתא דאת וחמור לא קנה אלא פלגא, אם כן אף אנו נאמר שלא נתקנו אלא המחצית שכנגד המתוק ולא המחצית שכנגד המר, שהוא כחמור, אלא ודאי מה שאי אפשר למר לתקן תקן המתוק אף על פי שעשה זה וזה ביחד תרומה, וממנה לאת וחמור דמה שאי אפשר לחמור לקנות קנה האדם. ופירושו עיקר.

אמר רב יוסף קנה פלגא כתב הרמב"ם ז"ל (הל' זכיה ומתנה פי"א ה"ו) שאם אמר נכסי לפלוני ופלוני ובני פלוני נוטלין בני פלוני מחצה והשני[ם] הראשונים מחצה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאין נוטלין בנים אלא כאחד מן הנפרטים, שאם לא תאמר כן פעמים הכלל שוה לו יותר מן הפרט, כגון שאמר נכסי לראובן ושמעון ולוי, ונמצאו אלו שפרטן מפסידין ואלו שמיעט בהם וכללן מרויחין. אלא דיו לכלל שיטול כנגד אחד מן הנפרטים.

כבר ידעת שתרומה גדולה אין לה שיעור וחכמים נתנו בה שיעור לעין בינונית אחד מחמשים ומ"מ כל שהרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין תרומתו תרומה וכן ידעת שהפירות חייבות בתרומה וגם שאסור לתרום מן הרעה על היפה אלא שתרומתו תרומה וכן ידעת שהפירות חייבות בתרומה ובמעשר מדברי סופרים מעתה הקשואים פנימיות שבהם מר ואין הדבר שוה בכל הקשואים אלא יש מהם שהרבה מן הפנימי מר ויש בהם שאין בהן מר אלא מעט ואם אינו תורם אלא אחת מחמשים שמא מר שבזה הנתרם הרבה ומר שבאחרים מועט ונמצא תורם מן הרעה על היפה לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו כגון שיטול שנים מחמשים כדי שיהא בחיצונו בכדי חמשים לכל המתוק שבאחרים וכן כל כיוצא בזה:

האיש שקדש הרבה נשים כאחת כגון שנתן בכדי פרוטה לכל אחת מהם ואמר להם הרי כלכן מקודשות לי אפילו הם מאה ונתרצו בכך כלן מקודשות קדש כאחת שתי נשים שהן ערוה זו בזו כגון שתי אחיות או אשה ובתה אין אחת מהן מקודשת ולא עוד אלא אפילו קדש נשים הרבה כאחד והיו ביניהן שתי אחיות או אשה ובתה הואיל וצירף את כלן ביחד והוא שאמר הרי כלכן מקודשות לי אין אחת מהן מקודשת שהרי זה את וחמור ואע"פ שפסקנו שלענין ממון את וחמור קנה מחצה לענין קדושין אינן קדושין כלל ואם אמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי הרי כלן מקודשות חוץ מן האחיות או האשה והבת וכן הדין בשהיתה ביניהן אחת שאינה ראויה לקדושין בשום פנים כגון גויה או שפחה או אשת איש שאם צירף את כלן ואמר הרי כלכם מקודשות אין אחת מהן מקודשת ואם אמר הראויה לביאה תתקדשי לי כלן מקודשות חוץ מאותה שאינה ראויה אמר לשתי אחיות או לאשה ובתה אחת מכן תתקדש לי או שאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת לי שתיהן צריכות גט שקדושין שאין מסורים לביאה הם לענין שצריכה גט וכן אם אמר לכמה נשים כלכן ואחת מן האחיות מקודשות לי כלן מקודשות והאחיות צריכות גט זו היא שטת גדולי המחברים שאע"פ שפסקו באמר את וחמור שקנה מחצה בקדושין בקדש הרבה נשים כאחת והיו ביניהן שתי אחיות או אשה ובתה הואיל וצירף את כלן ביחד אף הנכריות אינן מקודשות ומ"מ אנו פסקנו במסכת קדושין שאף בזו הנכריות מקודשות כדין את וחמור שקנה מחצה ולא הוצרכו להעמידה שם בראויה לביאה תתקדש לי אלא לדעת האומר את וחמור לא קנה ויש מסכימים לדעת גדולי המחברים ואף רבותי פירשו בה הטעם כיון שדין את וחמור שבקדושין... שוה לשל דיני ממונות שבדיני ממונות לא כיון המקבל לזה אלא מחצה והרי נצטרפה מחשבתו למעשה אבל קדושין הוא סבור לקנות חמש נשים [ואינו] קונה אלא שלש אף כשתאמר קונה כאת וחמור והילכך ראוי לומר שלא קנו כלל:

המקדש את האשה בגזל שגזל לאחרים קודם יאוש אינה מקודשת לאחר יאוש מקודשת ואם גזל לאישה עצמה וחזר וקדשה בו אם אמרה הן הרי זו מקודשת ואם שתקה אם היו שם שדוכין הרי זו מקודשת ואם לא היו שם שדוכין אינה מקודשת ואם היה שביעית וגזל ממנה פירות של שביעית וקדשה בהם הרי היא מקודשת שפירות שביעית הפקר הן ואין כאן גזל ולפי דרכך למדת שהמקדש בפירות שביעית מקודשת ושהמקדש בגזל אינה מקודשת אלא על הצדדין שאמרנו והוא שהוצרך לומר של שביעית היתה אחר שאמר שלהן היתה:

שכ"מ שאמר נכסי לפלני ופלני קנה כל אחד מחצה ואם אמר לפלני ולבניו קנה הפלני מחצה ובניו בין כלם מחצה אפילו הם מאה וכן כל כיוצא בזה מעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך אמרו חכמים תטול היא מחצה ובניה בין כלם מחצה אלא שמ"מ נמחלה כתבתה אחר שנתחלקו כל הנכסים בפניה כמו שהתבאר:

לחם הפנים מצותו לסדרו על השלחן בכל יום שבת ושל שבת זו מסלקין אותו בשבת הבאה ומסדרין אחר תחתיו ואת שמסלקין אותו חולקין אותו מחצה בין משמרה הנכנסת ומשמרה היוצאה ומחצה לכהן גדול כמו שיתבאר במקומו:

מלך שהטיל מס ואמר שיעשו עטרה או איזה דבר אומה פלנית ואומה פלנית אפילו היתה אמה זו מרובה וזו מועטת עושין אותה בין שתיהן וכן אתה דן בכל כיוצא בזה:

כבר ביארנו שהמנחות שערו חכמים שששים עשרונים נבללין בכלי אחד בשמן הראוי להם אבל ששים ואחד אין נבללין יפה בכלי אחד אפילו הכלי היה מחזיק כמה עשרונים ואם נדר יתר מששים עשרונים מביא הששים בכלי אחד והשאר אפילו לא היה אלא עשרון אחד מביאו בכלי אחר ואם הביא יתר מששים עשרונים בכלי אחד אפילו ששים ואחד פסול ואע"פ שאמרו אם לא בלל כשר מ"מ ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת כמו שהתבאר מעתה מי שאמר הרי עלי מנחה מאה עשרונים מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחר ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחר יצא אלא שמן המובחר להביא ששים בכלי אחד הואיל ומתחלתו מכוין לקרבן גדול ואפילו אמר הוא בנדרו להביאם בשני כלים מ"מ לא הזכיר שני כלים אלא מפני שידע שאי אפשר לו להביאם בכלי אחד ומ"מ הואיל וכונתו לקרבן גדול כל כמה שאפשר לו להביא בכלי אחד מביא:

גמרא ואמאי את וחמור נ"ל לפרש לכרשב"ם דמשום מיחוש דיש בפנימי של תרומה מר יותר מבאינך צריך להוסיף מתוק כביצה מקישות אחרת ומיהו מדשמעינן מר' יוסי דפנימי של קישות מר הוא ה"ל את וחמור שהמתוק והמר של כל מ"ט הקישואין אמר שיחול על מתוק ומר של קישות זה וכיון דלא פירש שיהיה המר חל על המר והמתוק על המתוק אלא שאמר סתם מ"ט קישואין יחולו על קישות זה אם כן חצי המתוק של מ"ט הקישואין יחול עליו שפיר שם חולין על חצי מתוק של קישות זה אבל שאר המתוק מן המ"ט לא מבטיל שם טבל מיניה דחצי המר של קישות זה לא חל עליו שם תרומה וקשיא אף לרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה והכא הרי קנה כולו שהמתוק של מ"ט כולו חלה עליו שם חולין שהתרומה חל על כל המתוק שבקישות זה ולא חל על המר שבקישות זה כלל שהוא כמו החמור והתוספות שהקשו בפשיטות למה לא יתרום מזה על זה והלא החיצון יפטור החיצון כו' אין זה סותר פי' רשב"ם דודאי בסתם אין החיצון חל על החיצון כו' למאי דס"ד דה"ל את וחמור כמ"ש אלא שהקשו למה אמר ר' יוסי להוסיף על החיצון ה"ל לתקן הדבר בלא הוספה אלא שיפרש דבריו החיצון יפטור החיצון כו' ומיהו הא לא ניחא להו כפרשב"ם למיחש דאיכא בפנימי זה מר יותר מבאינך ותו לא מידי ומהרש"ל הבין השמיעה בדרך אחרת ולא ידעתי מי הכריחו לכך ואין להאריך ודו"ק:

תוס' בד"ה רב נחמן אמר כו' הוא ואת וחמור לא קנה לאו משום דהלכתא הכי כו' עכ"ל לפי מה שנראה מפרשב"ם וכמ"ש מהרש"ל דמהך דה' נשים מתיב תיובתא בשמעתין נמי לרב נחמן דאמר את וחמור קנה מחצה והכא הג' נכריות קנו כל הכלכלה לק"מ מהתם דשפיר פריך התם אף לרב נחמן והא את וחמור הוא ולא קנה מיהת מחצה לרב נחמן והכא קתני דג' נכריות קנו כולה אלא דלא משמע להתוספות שום דיוקא למימר הכי דקנו כולה דאימא דקנו שלשה חלקים מהכלכלה ושני חלקי האחיות לא קנו והיינו כרב נחמן ואם כן ע"כ לא פריך התם אלא לרב המנונא דלא קנו ולא כלום ולישנא דאת וחמור לא קנה סתם נמי משמע הכי דלא קני כלל ודו"ק:

בד"ה אין לך מר כו' ונראה לר"י דר' יוסי דהכא לא איירי בשכל הקישואין מרים אלא אותה כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל דכל הקישואין אפילו הפנימי אינו מר ומקרי אוכל משום דפנימי דבקישות זה שתרם הוא מר ואינו אוכל צריך להוסיף מן החיצון על החיצון כדי לתרום על פנימי של שאר כל הקישואין מיהו ק"ק לישנא דמוסיף מן החיצון על החיצון שכתבו התוספות דהא אף אם יוסיף מפנימי של אחד מהקישואין נמי שפיר עביד וק"ל:

אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו כו' תימה כיון דכל הקישואין שוין למה לא יתרום אחד מחמשים ותורם ממר על המר וממתוק על המתוק למה נחמיר מספק לומר שמא יש בזה מר יותר מבאחרים כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי. ועוד יש להקשות דהשתא היאך מדקדק רב ששת ודלא כרב נחמן דשאני הכא שהוסיף על החיצון כדי שלא יקנה המר כלל אבל היכא שהיה בדעתו על המר ועל המתוק אימא לך שנתפס המתוק ולא המר ואף דלא כרב המנונא דאמר לא קנה ולא כלום אין להוכיח דאין כאן קני את וחמור כלל דלהכי הוסיף על החיצון כדי להוציא המר מכלל תרומה. ונראה לר"י דרבי יוסי כו' ככתוב בתוספות. וכן מוכח בירושלמי דבתר הך מתניתין דתורם קישות ונמצאת מרה כו' מייתי הך מילתא דרבי יוסי וקא בעי וכי בדבר שיש לו לבדוק קמפלגי כו' ככתוב בתוספות. והשתא ניחא דהוי קני את וחמור דמעיקרא כשהפריש לא ידע שהיה מר וקרא שם תרומה על כל הקישות והמר לא נתפס והמתוק נתפס ופקע שם טבל מכל ארבעים ותשעה שהפריש עליהם אלא שמוסיף מדרבנן בעלמא. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא (אמר אביי) רבי יוסי אומר אין לך מר בקישות פנימי כו'. פירוש שאם היו הקשואין חמשים שצריך להוציא מהם תרומה גדולה אחת כיון שיש לחוש שמא הפנימי שבו מר הוא ואין תורמין מן הרע ליפה כשהוא תורם צריך להוציא שתים או שלש כדי שיתקבץ מן החיצון כדי שיעור אחד וקורין שם תרומה לשתים או שלש אלו שהוציא כדי שאם ימצא הפנימי שבהם מרה הרי יש החיצון שבקישות כדי תרומה. ואי סלקא דעתך את וחמור לא קנה הכא נמי אמאי תפוס שם תרומה על החיצון היכא דנמצא הפנימי מר והרי על הכל קרא שם תרומה וכיון שכן לרב נחמן דאמר קנה מחצה לא היה ראוי בכאן שיתפוס שם תרומה אלא מחצה על החיצון ומחצה על הפנימי וכאלו חצי תרומה בלבד הוא שהפריש ולרב המנונא דאמר לא קנה כלום אפילו מחצה נמי לא תפיס. ודחינן שאני התם דמדאורייתא כו'. אמר ליה היינו דחזאי רב הונא בר אויא בחלמי דקמותיב תיובתא הכי. פירוש ראה רב אשי קודם לכך בחלום שבא אליו רב הונא בריה דרב אויא וישב אצלו ולא היה יודע פתרון החלום וכשאמר לו מר מרדכי אחר כך דרב אויא מותיב האי תיובתא נזכר רב אשי לאותו חלום ואמר אי הכי היינו דחזאי להונא בריה בחלמי כלומר אי הכי זהו פתרון החלום שראיתי רב הונא בר אויא שבא אצלי ורמז הוא שנרמז אלי בחלום שיבא רב אויא לפני בזה שאמרתי עכשיו דאותביה תיובתא ולאחר שסיים זכרון החלום חזא לדחות האי תיובתא ואמר ולאו מי אוקימנא כו'. עד כאן.

ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנה פלגא וקיימא לן הכי. ונראה לי דטעמיה דרב יוסף אינו מפני חשיבותו של פרט לומר שכיון שהזכירו ופרטו החשיבו כנגד הכלל דאי הכי מאי מקשינן עליה מהרי עלי מנחה מאה עשרון להביא בשני כלים דהתם לא גלה דעתו לחשיבותן של כלים כלל ולא שייך התם למימר דכיון שפרטן התשיבן. אלא עיקר טעמיה דרב יוסף שכונתו היתה לחלק נכסיו כפי חלוק דבריו וכיון שהוא עשה שני חלקים מדבריו האחד ליך והשני לבניך יש לנו לחלק נכסיו בשני חלקים כמו שאמר וקנתה מחצה ולפי זה נמי אלו אמר נכסי לראובן ושמעון ולבני פלוני נוטלים ראובן ושמעון מחצה ובני אותו פלוני מחצה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות זכיה. ולפי זה גם כן אלו אמר נכסי לראובן ושמעון וללוי ולבני פלוני והיו לאותו פלוני שני בנים אותן נוטלים מחצה ושלשה הראשונים אין נוטלים אלא מחצה אף על פי שנמצא עכשיו שהורע כוחן של נפרטין לפי שלא מפני חשיבותם של פרט אמר רב יוסף דקנה מחצה אלא משום שראוי לחלק נכסיו כמו שחלק דבריו ולפיכך אפילו לא פרט אלא אחד אותו פרט הוא כנגד הכלל כולו וכן אם ריבה בנפרטים כולן אינן אלא כנגד הכלל. זהו דעתי בזה והוא מסכים עם דברי הר"ם במז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שלעולם אין הכלל נוטל אלא כאחד מן הנפרטים. נראה מדבריו שהוא סובר דכי אמרינן קנה פלגא מפני חשיבותו של פרט הוא כיון שהזכירו בפירוש. הר"ן ז"ל.

גמרא מחצה לאהרן עי' בפסקי מהרא"י סי' עב: