מסכת בבא בתרא דף קכ״ט עמוד ב׳

והלכתא דתוך כדי דבור כדבור דמי פי' ר"ת דלכך אמר כדבור דמי כדי שאילת תלמיד לרב היינו שלום עליך רבי לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רבו או גדול הימנו בחכמה לא יתן לו שלום שאם יתן לו שלום לא יוכל לחזור בו ממקחו לכך תקנו חכמים שכשיעור זה יכול לחזור וקשה לר"י בפ' בתרא דנדרים (דף פז.) תניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף כמדומה לו שמת וקרע ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה ואמר ר"ש בן פזי אמר ר"ש בן לוי לא שנו אלא אחר כדי דבור אבל תוך כדי דבור אינו חוזר וקורע והתם לא שייך האי טעמא וי"ל דלא פלוג רבנן:

חוץ מעבודת כוכבים וקדושין פי' רשב"ם שאם התפיס או הקצה דבר לעבודת כוכבים ובתוך כדי דבור חזר בו אפ"ה נאסר ואין נראה לר"י דהתפסה לא שייכא בעבודת כוכבים דאמרי' בפ' כל הצלמים (ע"ז דף מד:) האומר בית זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום שאין הקדש לעבודת כוכבים ואמרינן נמי בפ' כל האסורין (תמורה כח: ושם) דאין מוקצה לעבודת כוכבים אלא שבע שנים שנא' (שופטים ו׳:כ״ה) ואת הפר השני שבע שנים ועד שימסרנו לעבודת כוכבים ויאכילנה כרשיני עבודת כוכבים והתם לא שייך תוך כדי דבור ויש לדחות דאם ימכרנו לכהנים של עבודת כוכבים ע"מ לפטמו שבע שנים הוי מוקצה ואפילו חזר בו תוך כדי דבור לא מהני ור"י פי' עבודת כוכבים שא"ל אלי אתה וחזר תוך כדי דבור דלא מהני מידי ויכול להיות שהוא גזירת הכתוב ובפ' בתרא דנדרים (דף פז.) קאמר והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי לבר מעבודת כוכבים ומגדף ומקדש ומגרש פירוש מגדף שאם גידף וחזר בו תוך כדי דבור לא מהני מידי וגמרא קיצר כאן משום דמגדף הוי בכלל עבודת כוכבים ומגרש בכלל מקדש כי טעם אחד להם:

וכי תימא בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה [היא] והא שלח רב אחא בריה דרב וכו'. מהא שמעינן דהא דרב אחא (אפי') אין הפר(יח)' בין שאמר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני ובין שאמר ואחריו למי שאינו ראוי ליורשו, דכל מי שהחזיק בתחלה בנכסיו אם הוא ראוי ליורשו הרי הוא יורש בהן דבר תורה, ואף על פי שנתן לו יותר ממה שראוי לו, לפי שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אף על פי שהוא בא להפסיקה אינו רשאי, שהרי הוא לאחר [שהחזיק] כמצוה על הנכסים שאינן שלו. ואפילו באומר ואחריך מעכשו לפלוני נראה לי שאין בדבריו כלום, דכל שזכה בו הראשון מחמת ירושה הוא ואין לה הפסק בשום צד., ותדע לך, דאי לא תימא הכי, רב הונא דאית ליה האומר אחריך כאומר מעכשו דמי פליג אדרב אחא בר עויא דאמר אחריך לפלוני אם ראשון ראוי הוא ליורשו לא אמר כלום, ואנן לא אשכחן מאן דפליג אהא דרב אחא בר עויא והלכה פסוקה היא דמקשינן מינה בכל דוכתא בהדיא, ולקמן (בבא בתרא קלג, ב) דהוה סביר רב עיליש דשני נמי שקיל, אמר ליה רבא דיני (דאורייתא ואפי') [דחצצתא הכי] דייני לאו היינו דרב אחא בר עויא, ואילו היה רב הונא חלוק(ה) לא הוה קרי ליה דייני דחצצתא. ועוד, דאם איתא, מאי קא מותיב מינה הכא לכולהו, דילמא הני נמי כרב הונא סבירא להו באומר אחריך דכאומר מעכשו דמי והכא נמי בראוי ליורשו. אלא ודאי מינה שמעינן דבראשון בראוי ליורשו אפילו באומר מעכשו אמרה רב אחא בר עויא. כנ"ל.

אף על פי שלא אמר יירש אלא שאמר נכסי לך, שאין [זה] לשון מתנה אלא ל שון ירושה. כיון שהוא בר ירושה. והא דאמרינן שאין לשון מתנה, פירש ר"ש ז"ל, שאין לשון זה למי שראוי לירש לשון מתנה אלא לשון ירושה, ודייק לה מדקאמר שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה ולא קאמר שאינה מתנה אלא ירושה, דאלמא לשון זה קאמר. אבל אם אמר בלשון מתנה, כגון שאמר נתתי נכסי לפלוני בני ואחריך לפלוני א(ד)ם מת ראשון יחזרו לשני, דהא אין כאן ירושה אלא מתנה. וכן פירש ר' זרחיה הלוי ז"ל, דלהכי קאמר אין לשון זה לשון מתנה, אלא לשון ירושה, וכדאמרינן (ע"ז סו, ב) שאין טעם כמון אלא ריח כמון. וכן נראה לכאורה בתירוצם, מדאמרינן במתניתין ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום ואפילו אמר לשון ירושה אי אמר אף לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין, אלמא אף למי שראוי לירשו אם נתן לו בלשון מתנה אין אומרין שאינה מתנה אלא ירושה. אבל משום הגאונים ז"ל אמרו, דאפילו נתן להם בלשון מתנה גמורה אינה אלא ירושה ואין לה הפסק. ונראה לי לתרץ מתניתין על פי דברי הגאונים ז"ל, דכל שהוא ראוי לירש, כל שנותן לו המוריש ירושה היא לו, ואפילו נתן כל הנכסים לאחד מן הבנים, אם אין שם בכור ירושה היא לרבי יוחנן בן ברוקה, דנחלה קרייה רחמנא, מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו דרשי התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, והילכך לדידיה אלו אמר כל נכסי לראובן בני ואחריו כולן או מקצתן לשמעון בני לא אמר כלום, אבל לרבנן בכל שהוא יתר על חלק ירושת ראובן יחזור לשמעון אחר ראובן, דכל מה שהוא יתר על חלקו אינה ירושה אלא מתנה, כלשון שאמרה האב, והוא הדין במקום בכור לרבי יוחנן בן ברוקה, הואיל ואין רשות לאב להנחיל לפשוטין חלק הבכורה, והילכך אין מתנתו ירושה באותו חלק אלא מתנה, והילכך דבריו קיימין עד שיאמר בלשון ירושה. כנ"ל. וכן נראה לי כדעת הגאונים ז"ל, מדאמרינן לקמן (בבא בתרא קלג, א) אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, אלמא כל שכותב למי שראוי ליורשו, באי זה לשון שיכתוב לשון ירושה הוא, דאי סלקא דעת' דוקא באומר נכסי לך, אם כן לא סגיא דלא לימא רב הונא הכותב כל נכסי לפלוני אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, כיון שהכל תלוי בלשון נכסי לך. כנ"ל. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל הקשה, דהא תניא האומר תנו שקל לבני בשבת וכו', ואסיקנא (רבנן) דבין אמר תנו בין אמר אל תתנו אם אמר אם מתי ירשו אחרים תחתיהן אין להם אלא שקל, ואמאי, והא אמרינן באומר נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום. ותירץ דהתם במה שנתן להם לא הפסיק, שהוא לא זכה להם אלא שקל שקל בכל שבת, ואותו שקל אם לא הספיקו ליטול שבת בשבתו ומיתו ירשו אותו היורשין של (הברי') [הבנים], אבל השאר לא ירשו לעולם. ויש אומרים דשאני התם שלא באו ליד יורש מעולם, ושליש שאני. ומכל מקום עדיין קשה בדברי רב אחא, דכיון שירושה אי אפשר להיות לה הפסק ואף על פי שמפסיקה האב, אם כן מתנת שכיב מרע שקונה היכי משכחת לה, והלא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמר מיתה, וכבר קדמו ירושה דאורייתא, וכענין שאמרו לקמן (בבא בתרא קלז, א) גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאם נתן הראשון במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום, ואמרינן טעמא משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך. ובתנו שקל לבני בשבת נמי אף על פי דפירש ואמר תנו או אל תתנו, מכל מקום ממילא חלה ירושת הבנים ואין לאחריך במקומם כלום. אלא שבזו אנו יכולין לומר, דהכא משום דביד שליש מסורין, כפי התירוץ השני, והשליש זכה מעתה בהם לאותן אחרים כשימותו הבנים. אבל לתירוץ הרב הלוי ז"ל קשה. וכן מתנת שכיב מרע בתנאין אינו קונה, שכבר חלה הירושה, ואם כן תיקשי הא דאמרינן התם (ביצה כ, א) הבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי וכו', דאמרינן התם דאי אמר לינסוב ברתאי והבו ליה אי נסיב ברתיה שקיל ואי לא [לא] שקיל, ואי איתא, אפילו כי נסיב היכי שקיל, והלא קדמה נחלה ואין לה הפסק. והרמב"ן ז"ל כתב דאיפשר לומר דהתורה נתנה רשות להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש, וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן, וירושה עוברת ונפסקת מן היורש, ורב אחא בר עויא בנכסי לך דוקא אמר דאתחיל בירושה דאורייתא והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו, אבל בשותק ואומר סתם אי מתו בני יירש פלוני זכה. ומיהו גם הוא ז"ל סלקא ליה עדיין בצריך עיון. והרב ר' יהוסף ז"ל כתב בזו שאין לה הפסק. ולדידי נמי קשיא לי, דהא אמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה, ופרישנא כי הא דאמרו ליה נכסי למאן דילמא לפלניא, ואמר להו אלא למאן, ואמרינן דאם ראוי ליורש נוטלן משום ירושה, ונפקא מינה שאם אמר ואחריו לפלוני לא אמר כלום, דירושה אין לה הפסק, והתם לא הנחילוהו בה אלא שהם שאלוהו מי הוא היורש שמא פלוני ואמר כמתמיה אלא למי, כלומר, אלא מי ראוי ליטלן, והרי זה כמניח סתם ליורשיו. וי"ל דאפילו הכי כיון שאמר אלא למאן הרי הוא כאילו פירש נכסי לפלוני.

ותסברא והא אמר רבא הלכתא כריש לקיש בהני תלת לא קשיא כאן תוך כדי דבור כאן לאחר כדי דבור. פירש [ר"ש] ז"ל, דהא דריש לקיש הוא דמתרצא ונפקא מתיובתא, אבל הני אחריני כולהו סליקו בתיובתא. ואם תאמר מאי שנא, נימא דהנך כולהו נמי בלאחר כדי דבור ולא תקשי להו נמי ברייתא. כתב (הר"ם) [הר"ש] ז"ל דאם איתא דלדידהו שני להו בין תוך כדי דבור לאחר כדי דבור, למה אוקמוה למתניתין דוקא בשדה אחת או באדם אחר, לוקמוה אפילו בשתי שדות ושני בני אדם. והקשו עליו דמאי קושיא, דילמא משום דניחא להו לאוקומה בכל ענין ואפילו בלאחר כדי דבור. ויש מפרשים דהשתא הדר ביה ולא סליק חד מנייהו בתיובתא דכולהו בל[א]חר כדי דבור, ויש כיוצא בזה בתלמוד תיובתא והלכתא.

חוץ מע"ז וקדושין פירש ר"ש(י) ז"ל, שאם התפיס או הקנה דבר לע"ז ובתוך כדי דבור חזר, לא מהני' ליה חזרתו ונאסר. ויש מי שהקשה, דהא קיימא לן שאין התפסה לע"ז, כדאיתא במסכת ע"ז בפרק (רבי ישמעאל) [כל הצלמים] (מד, ב). על כן פרשו ע"ז באומר לע"ז אלי אתה, אף על פי שחזר בו תוך כדי דבור חייב, והיינו דאמרינן בפרק בתרא דנדרים (פז, א) חוץ ממגדף וגירושין, הנה שפרשו שם ע"ז במגדף, והיינו עובד ע"ז. והא דמנו התם מגרש והכא קדושין משום דדא ודא אחת היא, דאתקוש יציאה להויה, כדכתיב ויצאה והיתה (קידושין ה, א).

מי שמנה אפטרופסים על ממונו ואמר להם תנו שקל לבני בשבת והם ראויים ליתן להם סלע ר"ל שאין מסתפקין בשקל שאינו אלא חצי סלע נותנין להם סלע שלא כיון אלא לזרזם ואין כונתו לדחקם במזונות מצומצמים יתר מדאי ואפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל אע"פ שבלשון מניעה ועכוב דבר התבאר בכתבות פרק מציאה שאין זו קפידא ולא אמר כן אלא כדי לזרזם ונותנין להם כל צרכם ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם הואיל והעמיד יורשים אחריהם אפילו אמר תנו אין נותנין להם אלא שקל שאין מתנדבים על גב הראויים לירש אחריהם שאלו חכמי הראשונים והיאך האחרים ראויים לירש והרי אמרו נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואם כן אחר שהראשונים בניו ראויים הם לירשו והרי אין לה הפסק תירצו גדולי המפרשים שלא נאמר אין לה הפסק אלא כשהוריד הראשונים בנכסים אבל זה שלא השליט את הראשונים אלא שמסרם ביד שליש ודאי יש לה הפסק ולדעת זה אותם השקלים מיהא אין האחרים יורשים אותם:

ויש שאין גורסין בכאן שאין לשון מתנה אלא ירושה אלא שאינה לשון מתנה כלומר שאין לשון נכסי לך לשון מתנה אלא לשון ירושה שלשון מסופק הוא ואצל יורש דנין אותו כלשון ירושה שאין לה הפסק אע"פ שאצל אחר דנין אותו בלשון מתנה הא אם אמר בלשון מתנה גמורה כלומר ינתנו כל נכסי לפלני ואחריו לפלני אף בראשון ראוי לירשו יש לה הפסק וזהו דין תנו שקל וכו' ולדעת זה אם אמר יירשו בני נכסי ואם מתו יירשו אחרים וכו' אין לה הפסק אף במסר ביד שליש ומ"מ גדולי הפוסקים גורסים שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה כלומר שאע"פ שנכסי לך לשון מתנה הוא אין לשון מתנה אצל יורש אלא לשון ירושה וכל שנותן ראוי לירשו אף בלשון מתנה גמורה אינה אלא ירושה ואין לה הפסק ולא יראה לי כן ממה שאמרו למטה בשמועת שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר וכו' ופירשו בו שיצא לנו ממנה לענין הפסק ואלמלא שמלשון ירושה זוכה בהם היה לה הפסק כמו שרמזנו שם ומ"מ יש לתרץ הקושיא לדעתי שלא נאמר שאין לה הפסק בין במתנה בין בירושה בין באו הנכסים לידם בין ביד שליש אלא דוקא שנתן את כל הנכסים מעיקרם לראשון הראוי לירשו ואחריו לשני כגון שאמר נכסי לך ואחריך לפלני או יירשם פלני אחריך אבל זה שלא הרשה את הראשון הראוי לירש אלא לדבר ידוע והוא שקל בשבת הרי לא עשאו יורש כלל אלא מקבל מתנה פרטית ואותם אחרים הם היורשים הגמורים ולדעת זה אתה צריך לפרש בשאותם האחרים ראויים לירש וכנגד ארבעה בנים דברה ואמר תנו שקל לשני בני מאותן הנכסים ולכשימותו יירשו שני בני האחרים תחתיהם ואותם אחרים הם היורשים הגמורים שאם האחרים אין ראויים לירש הרי הוא מוריש אחרים במקום בן וכבר העמידו בסוגיא זו אותם אחרים בשראויים לירש ומ"מ לשאר התירוצים אתה מפרשה אף בשאותם אחרים אין ראויים לירש ואע"פ שאין לשון ירושה נאמר אצל אחר הואיל וצירף בה לשון מתנה בתוך כדי דבור וכמו שהיה דעת המקשה ממנה שהיה דעתו שאין אותם אחרים ראויים לירש וכבר עלו דבריו כהלכה במסקנת הסוגיא ואף לדעת גדולי הפוסקים אתה יכול לפרשה אלא שהוא דוחק אחר שהוא עושה האחר יורש גמור:

גדולי המחברים הסכימו לדעת הפוסקים שלשון מתנה אצל יורש ירושה היא ומ"מ הם תירצו בזו של תנו שקל לבני שאמר בפירוש לא משום ירושה אני נותן להם אלא בלשון מתנה וכל כיוצא בזו אף ביורש אינה לשון ירושה ויש לה הפסק ואין הדברים נראין ומ"מ אף אתה יכול לפרשה לדעתם אף בשאין אותם אחרים ראויים לירש ושמא אתה חוכך לומר שזו שאמרו בתנו שקל וכו' ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם שדבריו קיימים בסתם ראויים לירש כמו אלו הראשונים על הדרך שכתבנו וזו שאמרו בנכסי לך ואחריך לפלוני שאם ראשון ראוי לירשו אין לה הפסק בשאחריך אין ראוי לירשו אלא שתדע שדין זה ר"ל שהירושה אין לה הפסק פירושה אף בשני ראוי לירשו והואיל והראשון מ"מ ראוי לירשו אין לה הפסק והירושה חוזרת לבני הראשון אע"פ שהאחריך היה ראוי לירש את זה המוריש כראשון וכבר הביאו חכמי הדורות שלפנינו ראיה לדבר זה ממה שהקשו בסוגיא זו נכסי לך ואחריך יירש פלני ואחריך יירש פלני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי שהרי שלשה בני אדם הם ואע"פ ששדה אחת היא מ"מ הואיל ובשעה שקנה זה לא קנה זה כשלשה שדות הם ומכיון שהראשון בלשון מתנה ר"ל נכסי לך אע"פ שהאחרים בלשון ירושה שהרי אמר ואחריך יירש פלני וכו' קנו כלם אף אותם שאין לשון המתנה מוסב עליהם ואם תאמר שאף זו בראוי לירשו מת ראשון היאך קנה שני והא אין לה הפסק ויש גורסין מת שני היאך קנה שלישי שהשני הואיל ולא זכה הראשון אלא מתורת מתנה ודאי יש לה הפסק אבל השני שהוא יורש מפני מה קנה שלישי ואם כדברינו היה לו לתרץ בשהשני גם כן ראוי לירשו וכן השלישי וכן אתה למד מכאן שזו שאמרו ירושה אין לה הפסק לא סוף דבר בשכיב מרע אלא אף בבריא שאמר שאם לא כן היה לו לתרץ גם כן הכא בבריא:

מה שכתבו גדולי הפוסקים שלשון מתנה ליורש לשון ירושה הוא יש מקשים בה ממה ששנינו המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימים ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום אלמא אף ביורש אנו מחלקים בין לשון מתנה ללשון ירושה ותירצו בה לדעתם שכל שיש שם בכור הואיל ואין לשון ירושה מועיל בהשואת חלק בכורה אין לשון מתנה נדון בו כלשון ירושה:

מקצת מפרשים כתבו שאם אמר נכסי לבני ואחריהם לפלני בקנין ומעכשו אינו מועיל ולא יראה כן וכבר כתבנו למעלה שכל שיש בו מעכשו מועיל אף במתנת שכיב מרע וכל שכן בקנין אע"פ שאתה יכול לומר שאינה כן בראוי לירשו איני רואה הפרש בזו הואיל והוא מקנה מעכשו ובקנין:

זה שאמרנו בנכסי לך ואחריך לפלני שאם ראשון ראוי לירשו אין לה הפסק אף בשני ראוי לירשו מ"מ אומר אני שאם שייר בה זכות לעצמו יש לה הפסק וכדרך שאמרו בנכסי לך ואחריך לפלני ואין הראשון ראוי לירשו שאין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם מכר מכר שלא אמרוה אלא לאחר אבל כל ששייר לעצמו לא ומכאן אני אומר שאם צוה נכסי לבני ואחריהם להקדש הואיל והנחתו התכליתיית בהקדשו לכונת ירושת העניים ולא להיות הוא זוכה בהם יש לה הפסק שאין אדם ראוי לירש במקום עצמו והרי הוא כמקדיש מעכשו ומ"מ אם אמר אם מתו בלא יורש יהו הנכסים להקדש הואיל ובתליה הוא מקדיש ואינו מחליט להקדש מעכשו אין הקדש זה חל עד אותה שעה וכבר נעשה זה יורש ואין לה הפסק הא אם אמר מעכשו הקדשו הקדש וכבר חלקו עלי גדולי הדור בקצת דברים אלו וזה נראה לי יותר אלא שלרוחא דמילתא ראוי לעושה כן שיקנה במתנה לזה שרוצה להורישו על מנת שאם ימות בלא בנים יחזרו להקדש ועם כל זה יש לפקפק שאין הדבר מסור אלא שאנו מחזיקים את המוריש בטועה וכמו שאמרו למטה והא איהו אפסקה ותירץ הוא סבר יש לה הפסק אלמא אחר מחשבתו אנו דנים והוא סבור שיש לה הפסק ואין לה הפסק ומעתה אף במשייר לעצמו אחר מותו ואחר מיתת היורש הראשון דמה בינו ובין משייר לאחר ובכלם הוא סבור שיש לה הפסק ואינו מכווין להוריש לשני אלא אחריו של ראשון אפילו לעצמו כגון הקדש וליפות כח הקדש אין לנו בדין זה אלא כל שבענין ירושה דין הקדש ודין הדיוט שוים וראיה לדבר לדעתי למטה במה שאמרו הכותב נכסיו לאחרים ומניח את בניו שאין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רשב"ג אם אין בניו נוהגים כשורה זכור לטוב ושאלו בה אם חלקו חכמים בזו והביאו מיוסף בן יועזר שלא היה בנו נוהג כשורה והקדיש נכסיו אלמא דשפיר עבד ולא תירץ שאני הקדש וכו' ולא עוד אלא שאף בהקדש העלו בביאור המסקנא לאו שפיר עבד:

זה שכתבנו כל תוך כדי דבור כדבור דמי כך הוא הדין והענין בכל הדברים שכל שאמר דבר וחזר בו תוך כדי דבור חזרתו חזרה חוץ מעבודה זרה שאם הקצה או התפיס דבר לע"ז וחזר בו תוך כדי דבור נאסרה ואין חזרתו מועלת וכן בקדושין שאם קדש בפני עדים וחזר בתוך כדי דבור ואמר יהו מתנה ולא קדושין אין שומעין לו וכתבו גדולי הצרפתים שהיא מקודשת מספק ולהחמיר ובמסכת נדרים כללו בדין זה מחרף ומגדף וגירושין ונראה שהמחרף ומגדף בכלל ע"ז וגירושין בכלל קדושין:

כל אלו שכתבנו שאדם יכול להפקיע את הירושה באיזה לשון אין ירושת הבעל בנכסי אשתו בכלל אבל אין האשה יכולה להפקיעם ממנו בשום לשון ואף שום תנאי אין מועיל בבטולה אא"כ התנה עמה בעודה ארוסה כמו שיתבאר במקומו:

בפרשב"ם בד"ה לא קשיא כו' ומיהו רב דימי ור"א כו' דלדידהו אפי' תוך כדי דבור אמרינן לא קנה כו' לשמעינן דקנו וכ"ש שדה אחת כו' אפי' לאחר כדי דבור אלא בו' עכ"ל ק"ק דהיאך יכול ללמוד כ"ש לאחר כדי דבור מתוך כדי דבור אע"ג דתוך כדי דבור איירי בב' שדות וב' בני אדם ולאחר כדי דבור איירי בשדה א' כו' ועוד אמאי לא נוקי מלתייהו כדנוקי מלתא דר"ל בלאחר כדי דיבור ועיין בחידושי הרמב"ן ודו"ק:

הוא מותיב לה והוא מפרק לה בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא. ופירהם שירשו אחרים תחתיהם הבנים האחרים כגון שהוא נותן למקצת הבנים שקל בשבת ואומר שאם ימותו ירשו הבנים תחתיהם ולא ירשו עמהם בני הבנים שצוה להם לתת שקל בשבת אי נמי ירשו אתרים תחתיהם היינו אחיו שהם כאחרים לנחלה במקום בניו וסבירא ליה דאפילו אמר על אח בין הבנים דבריו קיימים דהכי אמרינן לקמן לפום חד לישנא אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה. ואם תאמר לוקמה נמי כרבנן וירשו אחרים תחתיהם דקתני היינו היורשין הראויין לירש אחריהם כגון שמתו בניו בלא בנים ואף על גב שלא צוה כלום עליהם כמו כן היו יורשים מכל מקום הוא אומר כן להראות שהוא מקפיד על השיור לפיכך בין שאמר תן בין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל. לאו מלתא היא דהא לא קתני אם מתו בלא בנים אלא אם מתו סתמא קתני אף על פי שהניחו בנים והיינו דוקא כרבי יוחנן בן ברוקה דלרבנן אינו יכול להעביר בני בנים ליתן הכל לשאר הבנים בלשון ירושה. עליות.

וכי תימא בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא והא שלח רב אחא בריה דרב עויא כו'. מהא שמעינן דהא דרב אחא בריה דרב עויא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לאחר שאינו יורשו של נותן אלא אפילו באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני מכיון שהחזיק ראובן בנכסיו הוה ליה יורש שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שמחזיק בהם מכח ירושתו אף על פי שהוא אומר להפסיקה ולתתה לבנו האחר אינו רשאי שהרי הוא כמצוה על נכסים שאינם שלו דהא כי בעינן לאוקומה ברייתא בנכסי לך בראוי ליורשו בין בשני בין בשלישי בעינן למימר הכי דאם איתא דלא בעי לאוקמה בראוי ליורשו אלא שני בלבד אכתי תיקשי לן שלישי אמאי קנה דכשתי שדות ושני בני אדם הוא אלא ודאי תרווייהו בעי לאוקמה בראוי לירש ואפילו הכי מקשינן מדרב אחא בר רב עויא שמע מינה דהא דרב אחא אפילו כששניהם ראויין לירש הוא. הר"ן ז"ל.

אבל נמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק וקנה שני. עד כאן. משיטה לא נודע שם מחברה. וכתב הרשב"א ז"ל שאפילו באומר ואחריך מעכשיו לפלוני אין בדבריו כלום שכל שזכה בו הראשון ירושה היא ואין לה הפסק דאי לא תימא הכי רב הונא דאית ליה דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי פליג אדרב אחא בר רב עויא דאמר אחריך לפלוני אם ראשון ראוי ליורשו לא אמר כלום ואם איתא מאי קא מותיב מינה הכא לכולהו דלמא הני נמי כרב הונא סבירי להו באומר אחריך דכאומר מעכשיו דמי ומתוקמא ברייתא בראוי ליורשו ולקמן נמי דהוה סבר רב עיליש דשני נמי שקיל ואמר ליה רבא דייני דחצצתא הכי דייני לאו היינו דרב אחא בר רב עויא ואלו היה רב הונא חולק לא היה קרי ליה דייני דחצצתא. אלא ודאי שמעינן דבראשון ראוי ליורשה אפילו באומר מעכשיו אמרה רב אחא בר רב עויא אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה דזה אפשר לדברי האומרים דמאי דאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני דאם קדם הראשון ומכר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אפילו באומר מעכשיו אבל לדברי האומרים דבאומר מעכשיו אם מכר ראשון שני מוציא מיד הלקוחות לא אמרינן דירושה אין לה הפסק ובסמוך תראה עוד דעתי בזה. הר"ן ז"ל.

שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה כיון שהוא בר ירושה פירש ר"ש ז"ל שאין לשון זה למי שראוי לירש לשון מתנה אלא לשון ירושה ודייק לה מדקאמר לשון ירושה ולא קאמר שאינה מתנה אלא ירושה אלא לשון זה קאמר אבל אם אמר בלשון מתנה כגון שאמר נתתי נכסי לפלוני בני ואחריו לפלוני אם מת ראשון יחזרו לשני דאין כאן ירושה אלא מתנה וכפירוש הרב רבינו זרחיה הלוי ז"ל דהכי קאמר אין לשון זה לשון מתנה אלא לשון ירושה. הרשב"א ז"ל. ומצינו כיוצא בו פרק בתרא דעבודה זרה שאין טעם כמון אלא ריח כמון ואינו רוצה לומר שאין כמון בעולם אף כאן שאינו לשון מתנה. הר"ן ז"ל. וכן נראה כפירושם דהא אמרינן במתניתין ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימים ואם אמר משום ירושה לא אמר ולא כלום ואפילו אמר לשון ירושה אם אמר אף לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימים אלמא אף למי שראוי ליורשו אם אמר לו בלשון מתנה אין אומרים שאינה מתנה אלא ירושה. אבל משם הגאונים ז"ל אמרו דאפילו נתן להם בלשון מתנה גמורה אינה אלא ירושה ואין לה הפסק. והר"י הלוי ז"ל הקשה דהא תניא האומר תנו שקל לבני בשבת כו' ואסיקנא דבין אמר תנו בין אמר אל תתנו אם אמר אם מת יירשו אחרים תחתיהם אין להם אלא שקל ואמאי והא אמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום. ותירץ דהתם במה שנתן להם לא הפסיק שהוא לא זכה בהם אלא שקל בכל שבת ואותו שקל אם לא הפסיקו ליטול שבת בשבתו ומתו יירשו אותו היורשים אבל השאר לא יירשו אותו מעולם. ויש אומרים דשאני התם שלא באו ליד יורש מעולם ושליש שאני. ומכל מקום עדיין קשה בדברי רב אחא דכיון שירושה אי אפשר להיות לה הפסק ואף על פי שמפסיקה האב אם כן מתנת שכיב מרע שקונה היכי משכחת לה והלא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו ירושה דאורייתא וכענין שאמרו לקמן גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאם נתנו במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום ואמרינן דטעמא משום דמתנת שכיב מרע אינה אלא לאחר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך ותנו שקל לבני בשבת נמי אף על פי דפירש ואמר תנו או אל תתנו מכל מקום ממילא חלה ירושת הבנים ואין לאחריך במקומן. אלא שבאותה אנו יכולים לומר דהתם משום דביד שליש מסורין כפי התירוץ השני והשליש זכה מעתה בהם לאותם אחרים לכשימותו הבנים אבל לתירוץ הרב הלוי ז"ל קשה. הרשב"א ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו ואם מתו ירשו אחרים כו'. קשיא לן הכא הא דאמרינן שלח רב אחא בר רב עויא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסקה. ומתרצינן הא דאמרינן אין נותנים להם אלא שקל לא שירשו אחרים תחתיהם אותו שקל שמה שנתן להם אין לו הפסק אלא כיון דגלי אדעתיה דאשיורא מכוון אף על פי שטעה מצוה לקיים דברי המת ואין נותנים להם אלא שקל ואם לא אמר יירשו אחרים אמרינן דלזרוזינהו איכוון. אי נמי הא דשלח רב אחא בר רב עויא כשהנכסים ביד הראשון שכיון שהוא ראוי ליורשו אין יוצאים עוד מתחת ידו ולא מיד יורשו אבל הכא ביד שליש הן או ביד בית דין וכיון שאמר וירשו אחרים תחתיהם יורשים הם שהרי לא באו הנכסים לידם ומצוה לקיים דברי המת ואפילו השקל שנתן לבניו בשבת כשימותו הם ירשו אותו אחרים תחתיהם. עד כאן. והר"י ז"ל בעליות פירש דלא קשיא מידי הא דאמרינן ירשו אחרים תחתיהם דאי בירושת כספים ומטלטלים מיירי הרי לא ירשו הבנים כלום בכספים ובמטלטלים המשתיירים אלא בשקלים שהוציאו בכל שבת ושבת והרי הוא כאלו אמר שירשו הבנים אלף שקלים או אלפים וירשו אחרים את השאר. והיכן שייך לומר לשון ירושה אין לה הפסק שנתן לו שדה או חפץ אחר לעשר שנים דכיון שהוא ראוי לירש והחל רש באותה שדה או באותו חפץ ירושה אין לה הפסק ואם במצוה לתת להם שקל בשבת מפירות הקרקעות כיון שלא הזכיר שירשו כלום מעולם בגוף הקרקע לא זכו בפירות המשתיירים לאחר מיתתן ולא דמי לאומר שדה זו לפלוני בני עד עשר שנים דכיון שירש גוף השדה לפירות עשר שנים הרי הוא יורשה לעולם שאין הפסק לירושה. כן נראה בעיני. עד כאן.

ואכתי מקהו קהייתא טובא ודמי כמאן דמחו לה מאה עוכלא ואמרינן הכי אם כן כל מתנת שכיב מרע צריכה שתהא חלה לאלתר עם גמר מיתה דאם לא כן כבר חלה ירושה של יורש ורחמנא אמר אין לה הפסק דאם כן לא משכחת לה מתנת שכיב מרע בתנאי דכל המזכה באם לא זכה מקבל מתנה עד דמקיים תנאיה כל היכא דלא אמר לו מעכשיו כדמוכח פרק מי שאחזו גבי אם מתי אם לא מתי אם תצא חמה מנרתיקה ואם כן כולהו מתנות דשכיב מרע בתנאי לרב אחא בר רב עויא לא מהני ולא מידי ואלו אנן אשכחן בגמרא דמהני וכדאמרינן פרק ב' דביצה הבו ליה ארבע מאות זוזי כו'. ולקמן בפרק מי שמת אמרינן ולימא ליה לכשתלד כו' ובפרק האומר בקדושין נמי אמרינן משל למה הדבר דומה כו' והוה לן למימר דאין לה הפסק. בשלמא לדברי האומרים דדוקא בלשון ירושה הוא דאמרינן אין לה הפסק אבל בלשון מתנה יש לה הפסק משכחת להו לכולהו כגון שאמר הריני נותן כל נכסי לבני על מנת זה שיתנו לפלוני ארבע מאות זוזי ולינסיב ברתאי וכן בההיא דלכשתלד וכן בההיא דפלוני בני יתן מאתים זוז וירש שדה פלונית דכיון דבתחלה זכה אותם בלשון מתנה יש לה הפסק אבל לדברי הגאונים ז"ל שאומרים דכל שראויין לירש אי אפשר שיזכה אלא משום ירושה ואפילו אמר לשון מתנה אם כן כלהו מתנות דשכיב מרע לא מהניא ולא מידי דמקבל לא זכה עד דמקיים תנאיה וכבר חלה ירושה ואין לה הפסק זהו מה שהקשו על הגאונים ז"ל. הר"ן ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב דאפשר לומר דהתורה נתנה רשות להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש ובכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אחא בר רב עויא בנכסי לך דוקא אמר כיון דאתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו אבל בשותק ואומר אם מתו בניו יירש פלוני זכה. ומיהו גם הוא ז"ל סלקא ליה עדיין בצריך עיון. והר"י הלוי ז"ל כתב בזו שאין לה הפסק. ולדידי נמי קשיא לי דהא אמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד רואים אם ראוי ליורשו נוטלים משום ירושה ואם לאו נוטלים משום מתנה. ופירשה כי ההיא דאמרי ליה נכסי למאן דלמא לפלניא ואמר להו אלא למאן ואמרינן דאם ראוי ליורשו נוטלם משום ירושה ונפקא מינה שאם אמר ואחריו לפלוני לא אמר כלום דירושה אין לה הפסק והתם לא הנחילו בה אלא שהם שאלוהו מי הוא היורש שמא פלוני ואמר כמתמיה אלא למי כלומר מי ראוי ליטלם והרי זה כמניח סתם ליורשו. ויש לומר דאפילו הכי כיון שאמר אלא למאן הרי הוא כאלו פירש נכסי לפלוני. הרשב"א ז"ל. ונראה לי דלא קשיא ולא מידי דרב אחא בר רב עויא הכי קאמר שכל מי שהוריש בין בלשון מתנה בין בלשון ירושה מי שהוא ראוי לירש ונתן לו כל אותו כח בנכסיו שהיה ראוי לו כיורש גמור אף על פי שהתנה שאחר מיתתו יהא לפלוני אין בדבריו כלום דכיון דלדידיה אוקמיה אדאורייתא הרי הוא כאלו שתק ולא אמר כלום שהרי לא חדש בירושתו שום דבר וכשהוא אומר ואחריו לפלוני הרי הוא כאלו מתנה בנכסים של אחרים ולפיכך כיון דקיימא לן דהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שעשה עשוי נמצא שיורש זה קנה כל הנכסים ודידיה הוו לגמרי ונעשה יורש של תורה שהרי יכול הוא לעשות בכל הנכסים כיורש גמור ובכהאי גוונא אין זו מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק אבל שכיב מרע דנותן כל נכסיו לבניו ואמר להם שאם יעשה פלוני כך שיתנו לו שדה פלונית כבר הוציאם מאותה שדה מירושה של תורה שהיורש יכול למכור בשלו ואלו אינם רשאים שאם ישלים אותו פלוני תנאו זכה בה. כללו של דבר אין היורשים נעשים יורשים גמורים דנימא ירושה אין לה הפסק אלא באומר נכסי לך בלחוד שכיון שהיורש יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בנכסים כיורש של תורה הוה ליה יורש גמור וירושה אין לה הפסק אבל כל יורש שזוכה בנכסים אלא שעליו לתת מן הנכסים כך וכך לפלוני אם יעשה כך אין זו יעשה אלא מקבל מתנה במה שיש לאחרים זכות ויש לה הפסק. ובזה עולים דברי הגאון ז"ל כהוגן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות זכייה ומתנה שאפילו באומר בלשון מתנה ירושה היא ואין לה הפסק. ומיהו כתב הרב ז"ל שם שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה יש לה הפסק ומהך ברייתא דתנו שקל לבני בשבת גמר לה. הר"ן י"ל.

אי הכי מת שני קנה שלישי והא שלח כו' בשלמא מת ראשון וקנה שני לא קשיא לן (דאמר ליה) דאיכא למימר שאין הראשון ראוי ליורשו דהא לא קתני גבי ראשון לשון ירושה כדי שנצטרך להעמידה בראוי ליורשו אלא נכסי לך קתני ואית דגרסי אי הכי מת ראשון קנה שני והא שלח כו' כי היכי דאיירי תנא בשני ושלישי בראוי ליורשו הכי נמי איירי בראשון בראוי ליורשו. עליות.

תיובתא דכולהו תיובתא כלומר תיובתא דהני אמוראי כלהו דאותביה עלייהו בין הני דסבירי להו דאדם אחד ושדה אחת הוא שקנה אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם לא קנה בין הני דסבירי להו דבכלהו קנו בר משתי שדות ושני בני אדם תיובתא ולפום דקיימא לן דהלכתא כריש לקיש בהא מלתא אמרינן לימא תיהוי נמי תיובתא דריש לקיש דהא איהו נמי אמר דלא קנה אלא עד דהויא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמר בהם לשון ירושה. הרא"ם ז"ל.