מסכת בבא בתרא דף קי״ט עמוד א׳

ובזכות אבי אמותיהן וכגון שלאבי אמותיהן לא היו בנים כי אם בנות דאם לא כן היו בנים יורשין וא"ת ומי החזיר להן וי"ל כגון שהיו אחים לאבי אמותיהן שהיו להם בנים והחזירום בנים לאבותיהם וחלקו בשוה:

הא דהוו בני עשרים כו' בבניהם אי אתה מוצא שלא היו בני עשרים כמו שפירש בקונטרס דבליעת קרח נמי היתה מיד אחר המרגלים כמו שהביא מסדר עולם דקתני אחר ביאת מרגלים היתה בליעת קרח ואם לא שסמוך היה מאי קא משמע לן וכן משמע נמי מדאמרי הן גוענו כולנו אבדנו (במדבר יז) ומתרגם הא מיננא קטלית חרבא הא מיננא בליעת ארעא הא מיננא מתו במותנא ששלשה מעשים הללו היו רצופין מדמדכרי להו אהדדי וקטלת חרבא היינו מעשה מרגלים כדכתיב (שם יד) ויכום ויכתום וגו' ואין להקשות אמאי הוצרך לומר בזכות אבי אביהן לימא בזכות אביהן ממש דהיינו בני מרגלים ובני המתלוננים עצמן דהאי תנא אתא לאשמועינן דאפילו אותן שלא נטלו מחמת עצמן שלא היו בני כ' כשבאו לארץ ולא נטלו נמי בזכות אבותיהן ממש כגון שמתו במדבר ולא נטלו נמי ע"י חזרה שלא נולדו להן שום בן שהיה בן עשרים אפילו הכי נטלו בזכות אבי אביהן אע"פ שבא להן מחמת מרגלים ומתלוננים וא"ת אמאי לא קאמר הא והא ליוצאי מצרים והא כשהיו אביהן ממש בני מרגלים ומתלוננים בני עשרים כשיצאו ממצרים דהיינו מחמת עצמן שלא בא להן מכח מרגלים ומתלוננים והא דקאמר בזכות אבי אביהן שלא היו אבותיהן בני עשרים ביציאת מצרים ובשלמא אי הוה אמר דבניהן ממש של מרגלים ושל מתלוננים עצמן מיירי הכא שבאו לארץ הוה אתי שפיר דלא הוה מצי למימר הא והא ליוצאי מצרים והא והא דהוו בני עשרים כשיצאו דאם כן איך באו לארץ דבני עשרים כולן מתו במדבר ויש לומר דהשתא נמי דאיירי בבני בניהם לא מצי לשנויי הכי דמשמע נמי דבאי הארץ נטלו בזכות עצמן ולא שאבותיהן נחלו והורישו להן:

מתיב רבה רבי יהודה אומר בנות צלפחד נטלו ארבעה חלקים שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. וקרא ע"כ לא איירי ביתדות ואהלים אלא בחלוקה וליכא למימר דלמא תלתא אחי דאבא הוו להו דאז לא הוו בהו שום חדוש דהא חלק בכורה לא נטלו וא"כ לא הוה ליה לקרא לאחשובינהו אלא דבתי אבות גרידא כדפריך רב פפא לעיל אי טפלים קא חשיב טובא הוו:

יודע היה משה שבנות צלפחד יורשות הן אע"פ שלא נאמרה פרשת נחלה יודע היה משה מטעם דלקמן אם כבן אנו נירש אם כבת תתייבם אמנו:

שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה נהרג ואם תאמר למה היה מסתפק היה לו לדונו בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק ויש לומר דמסברא היה נראה לו שנדון בסקילה כעובד ע"ז דבכל דוכתא (חולין ה.) אמר דדומה שבת לע"ז דהיינו מחלל שבת בפרהסיא לעובד ע"ז וצריך לומר דסבר כרבנן ולא כר"י דאי כר' יהודה דאמר באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פ:) עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג דלדידיה אמר התם דהוראת שעה היתה (דאם) כן לא ידע משה שדינו במיתה:

הא ד אמר רב יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים לאו דוקא, אלא לומר במטלטלין. ופירש ר"ש ז"ל, דלהכי נקט יתדות אהלים משום דלכולם היו יתדות אהלים ואין אדם במדבר בלא אהל. ור"ח ז"ל פירש דאגב גררא קא משמע לן דיתדות אהלים כמטלטלים דמו, דלא תימא כיון דמחוברין בקרקע כקרקעי דמי. ולא ידעתי מאין שמענו זה, דאם תמצא לומר דכקרקע דמו, גם הם היו נוטלות חלק בכורה בהם, שהרי מוחזקים הן. ומסתברא שהיה יכול לתרץ דתלתא אחי דאבא הוו ליה ובקרקע ממש נטלו, ותו לא תקשי ליה מהא דרבי חידקא, אלא תלתא אחי דאבא ליכא דוכתא למדרשינהו, דתרי הוא דדרשי מנתון תתן ולא תלתא. ותו דאם כן תהדר קושיין לדוכתא מאי קא חשיב אי טפלים קא חשיב טובא איכא, כדאקשינן לעיל. כנ"ל.

יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה אלא שאינו יודע באי זו מיתה ואם תאמר והלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא בחנק. יש לפרש דיודע היה דשבת חמורה דאיתקש שלע"ז, וכע"ז היא שכל המודה בה כאלו כופר בכל התורה, ולפיכך נסתפק לו אם נדון בסקילה כע"ז. ואם תאמר אם כן איך נתחייב מיתה והא בעי התראה. י"ל שחתרו בו במיתה סתם, וכדאיתא בפרק הנשרפין (סנהדרין פ', ב). ולמאן דאמר במיתה האמורה בו הוראת שעה היתה.

תוס' בד"ה הא דהוו כו' והא דקאמר בזכות אבי אביהן שלא היו אבותיהן בני עשרים כו' עכ"ל ק"ק הך דבזכות אבי אביהן ה"מ לאוקמי בפשיטות למ"ד ליוצאי מצרים בבני מרגלים ממש ושהיו אבותיהם בני כ' דהכי אוקמוה באוקמתא קמייתא ודו"ק:

בד"ה שנאמר מחלליה כו' דאי כר"י דאמר כו' עד שיודיעוהו באיזו מיתה כו' דהוראת שעה היתה דא"כ כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה מאי מקשה דלמא גם משה ידע שחייב מיתה לפי הוראת שעה כו' עכ"ל אולי נעלם מעיני הרב סוגיא דפרק הנשרפין דקאמר בהדיא במגדף דהוראת שעה היתה ולא ידע משה שדינו במיתה אבל במקושש לרבנן דלאו הוראת שעה היתה ידע משה מיתתו וא"כ לר"י דמקושש נמי הוראת שעה היתה לא ידע משה נמי מיתתו וע"פ אותה הסוגיא סמכו התוס' דבריהם אלו בפשיטות ע"ש וק"ל:

אמר מר והבנים נטלו בזכות אבי אביהם והא תניא בזכות עצמן הא כמאן דאמר ליוצאי מצרים כו'. הא דתנא בזכות אבי אביהם כמאן דאמר ליוצאי מצרים דבזכות עצמן אינם נוטלין כיון שלא היו בני עשרים ביציאתם ממצרים אבל בני עשרים שיצאו ממצרים מתו במדבר וחלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים הרי הפסידו שלא היה לו חלק בארץ אבל נטלו חלק אבי אביהם ואבי אמותיהם שהוו מיוצאי מצרים והא דתניא והבנים נטלו בזכות עצמן כמאן דאמר לבאי הארץ כלומר אף לבאי הארץ והיינו כרבי שמעון בן אלעזר דאמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ וכל ישראל נטלו בזכות עצמן שהיו מבאי הארץ ובזכות אביהם שהיו מיוצאי מצרים כדתניא לעיל מכאן ומכאן נוטל חלקו מכאן ומכאן אבל בני מתלוננים לא נטלו בזכות אבי אביהם לפי שלא היה להם אבי האב שיצא ממצרים ולא נטלו אלא בזכות עצמן בלבד והוא הדין שבזכות אבי אביהם נטלו אם היה להם אבי האב שיצא ממצרים אלא עדיפא ליה לתנא למתני שבזכות עצמם היו נוטלין שאין לך מי שאינו נוטל בזכות עצמו מכל מי שבא לארץ בן עשרים ולא בא אלא למעט שלא נטלו בזכות אביהם כשאר ישראל. וכן מצאתיה בתוספתא הא דתניא בזכות עצמן רבי שמעון בן אלעזר קתני לה דתניא התם וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים כו' חלק המתלוננים ועדתו של קרח נפל לאמצע והבנים נטלו לעצמן ואף על פי ששנינו בברייתא דלעיל והבנים נטלו בזכות אבי אביהם אחר דברי הרב רבי שמעון בן אלעזר סיפא אתיא לרבי יאשיה דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה ולאידך לישנא דמוקמינן לה בדלא הוו בני עשרים אתיא כרבי שמעון בן אלעזר. מיהו מסתברא כיון דלא אצטריך תלמודא לפרושי הא כמאן דאמר לאלה ולאלה נתחלקה וקאמר הא כמאן דאמר לבאי הארץ סתם משמע דלרבי יונתן נמי איכא לאוקמי שפיר הא דקתני בזכות עצמן ותדע דבכולה שמעתין הזכירו סתם למאן דאמר לבאי הארץ על האומר לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים. וכי תימא כיון דלרבי יונתן לא נתחלקה הארץ אלא לבאי הארץ בלבד מה בין המתלוננים לשאר ישראל הלא כולם לא היו נוטלים אלא בזכות עצמם. יש לומר דהכי קאמר הבנים לא היו מחזירים על אביהם המתלוננים שהפסידו חלקם אלא נוטלים היו בזכות עצמן ונפקא מינה במה שלא נטלו המתלוננים חלק בארץ שלא היו יכולים להוריש לבניהם הטפלים על ידי חזרה שיחזרו להם בניהם הגדולים. ועוד יש לומר הבנים נטלו בזכות עצמן אף על פי ששאר ישראל פעמים היו נוטלים יותר מזכות עצמן כגון שהיה לראובן שני בנים באי הארץ ולשמעון בן אחד והחזירו אצל ראובן ושמעון וחלקו בשוה ונמצא בנו של שמעון נוטל יותר מזכות עצמו אבל בני המתלוננים לא היו נוטלים אלא בזכות עצמם. ולפי דברי רש"י ז"ל שאין מחזירין בני שני אחין אצל אביהם לפי שלא יחלקו שני אחים בשוה אלא יחזור ויורש כל אחד לבניו מה שהחזיר לו ולא מהניא חזרה ולא מידי מכל מקום שאר ישראל פעמים שהיו נוטלין יותר מזכות עצמן בחזרה שהיו מחזירים בני שני האחים אצל אבי אביהם שהיה מיוצאי מצרים אבל כשהיה אבי אביהם מן המתלוננים לא היו מחזירים לו ולא נוטלים אלא בזכות עצמם ומאי והבנים בם בניהם כמו שאתה זקוק לפרש לשון שני כדבעינן למכתב. אי נמי אפילו תימא בני המתלוננים עצמם קאמר לפי ששאר ישראל פעמים שהיו נוטלים יותר מזכות עצמם בחזרה שמחזירים לאביהם כגון שהיה לראובן שני בנים חנוך ופלוא והיו לפלוא תשעה בנים מבאי הארץ וחנוך עצמו היה מבאי הארץ ונוטל חלק אחד ובני פלוא נטלו תשעה תלקים והחזירו בני פלוא אצל ראובן ונמצא חנוך נוטל חמשה חלקים והארבעה חלקים נטל בזכות אביו מה שאין כן בבני המתלוננים שלא היו נוטלים בזכות אביהם לפי שלא היו בני בניהם מחזירין אצלם שלא היה להם חלק בארץ. ואיבעית אימא הא והא לבאי הארץ הא דהוו בני עשרים הא דלא הוו בני עשרים הא דקתני בזכות אבי אביהם כגון דלא הוו בני עשרים בכניסתם לארץ והיו נוטלין בזכות אבי אביהם שהיה מיוצאי מצרים וכרבי שמעון בן אלעזר דאמר לאלה ולאלה נתחלקה הארץ והא דקתני והבנים נטלו היינו בני בניהם של מרגלים ובזכות אביהם היינו אבי אביהם דבני המתלוננים עצמם על כרחך בני עשרים היו כו' וכן כתב רשב"ם ז"ל והוא הדין דהוה מצי למיתני והבנים נטלו בזכות אביהם אם היה אביהם חי והיה בן עשרים בביאתן לארץ או אם היה בן עשרים ביציאתם ממצרים אלא כיון דאיירי תנא בדלא הוו בני עשרים ומהדר לאשכוחי דאף על פי שאינם נוטלים בזכות עצמם ובזכות מתלוננים נמי אין נוטלים בזכות אביהם של מתלוננים נוטלים הכי נמי איירי בשלא היה אביהם בן עשרים ללמדך דאף על פי שאין נוטלים בזכות עצמם ולא בזכות אביהם דהיינו נמי בזכות עצמם נוטלים הן בזכות עצמם של מתלוננים אף על פי שהמתלוננים לא היה להם חלק בארץ חלק דאבי אביהם קירתי ומשכחת לה נמי להא דקתני בזכות אבי אביהם לרבי יונתן דאמר לבאי הארץ בלבד נתחלקה ועל ידי חזרה שהיו מחזירים לאבי אביהם בניהם של מתלוננים שהיו מבאי הארץ והיו בני עשרים דאף על פי שאין מחזירים למתלוננים עצמם שלא היה להם חלק בארץ מחזירים היו לאביהם של מתלוננים. והא דקתני מתלוננים ועדת קרח לא היה חלק בארץ לרבי יונתן דאמר לבאי הארץ נתחלקה פירושו שלא היה להם חלק בארץ על ידי חזרה שאם היו להם טפלים ובנים בני עשרים שבאו לארץ לא הוו בניהם הגדולים מחזירים להם כדי שיורישו את הגדולים והטפלים ונמצאו הטפלים נפסדים אלא אם כן היה להם אבי האב שהיה בן עשרים ליציאתו ממצרים שמחזירים לו. מיהו הא דקתני מרגלים יהושע וכלב נטלו חלקן לא מתוקמא אלא או למאן דאמר ליוצאי מצרים או לרבי שמעון בן אלעזר דאמר לאלה ולאלה נתחלקה דלמאן דאמר לבאי הארץ ליכא לאוקמה כלל דהאיך נטלו יהושע וכלב חלקם של מרגלים והלא כיון שלא נכנסו המרגלים לארץ לא היה להם חלק בה אלא ודאי לא דריש רבי יונתן מאי חיו שחיו בחלקן אלא מאי חיו חיו ממש וכפשטיה דקרא. אין לפרש דעל ידי חזרה שהיו מחזירים בני המרגלים אצלם זכו יהושע וכלב בחלקן המוחזר אצלם דהא ודאי לא היו מחזירים אצלם אם לא לחזור ולהוריש כמו שאמרו בבני המתלוננים שהבנים נטלו בזכות עצמן למאן דאמר לבאי הארץ ולא היו מחזירים אצל המתלוננים להפקיע חלקן וכפירוש רשב"ם ז"ל. ויש לדחות דילמא שאני מרגלים דגזרת הכתוב הוא שיחיו יהושע וכלב בחלקם ועל ידי חזרה. תניא בתוספתא אחר שהזכירו שם דברי רבי יונתן ודברי רבי שמעון בן אלעזר המתלוננים והמרגלים ועדתו של קרח לא נטלו חלק בארץ אבל הבנים ירשו בזכות אבות אבותיהם ובזכות אבות אמותיהם. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים בנחלה שהיו מיוצאי מצרים ומן העומדים בערבות מואב ושנטלו חלקם של מרגלים נטלו יהושע וכלב חלק המתלוננים ועדתו של קרח נפל לאמצע והבנים נטלו לעצמם. ובירושלמי הוזכרה הך מילתא דרבי שמעון בן אלעזר ובמקום והבנים נטלו לעצמן גרסינן התם והבנים נטלו בזכות אבות אבותיהם. ונראה דתרווייהו קאמר להו רבי שמעון בן אלעזר וכן משמע נמי מדקתני בתוספתא וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר אלמא רישא נמי רבי שמעון בן אלעזר קתני לה והא דהוו בני עשרים הא דלא הוו בני עשרים. והא דקתני רישא במרגלים שלא נטלו חלק בארץ היינו מאי דמפרש ותני בתר הכי דיהושע וכלב נטלו חלקן. הר"י ז"ל בעליות.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים לאו דוקא אלא כלומר במטלטלים. ופירש רש"י ז"ל דלהכי נקט יתדות אהלים משום דלכולם היו יתדות אהלים ואין אדם במדבר בלא אהל. ורבינו חננאל ז"ל פירש ואגב גררא קמשמע לן דיתדות אהלים כמטלטלי דמו דלא תימא כיון דמחוברין בקרקע כקרקע דמי. ולא ידעתי מאין שמע זה דאם תמצא לומר דכקרקע דמו גם הם היו נוטלין חלק בכורה בהם שהרי מוחזקים הן. ומסתברא שהיה יכול לתרץ דתלתא אחי דאבא הוו להו ובקרקע ממש נטלו ותו לא תיקשי ליה מהא דרבי חדקא אלא דתלתא אחי דאבא ליכא דוכתא למדרשינהו ודתרי הוא דרשינן מנתון תתן ולא תלתא. ותו דאם כן תהדר קושיין לדוכתא מאי קא חשיב טובא איכא כדאקשי לעיל. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אָמַר רַבִּי חִידְקָא שִׁמְעוֹן הַשִּׁיקְמוֹנִי הָיָה לִי חָבֵר מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְכָךְ הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁיקְמוֹנִי אוֹמֵר. יש להקשות למה בתחלה הזכירו בשם שִׁמְעוֹן בלבד ואחר כך קראו רַבִּי? ועוד קשא אריכות לשון זה למה והוה ליה למימר אָמַר רַבִּי חִידְקָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁיקְמוֹנִי מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא! ועוד למה הוצרך להודיע שהיה מתלמידי רבי עקיבה? ונראה לי בס"ד כי הוא היה חבר של רבי חידקא קודם שנסמך ונקרא 'רַבִּי' ולכך אמר שִׁמְעוֹן הַשִּׁיקְמוֹנִי הָיָה לִי חָבֵר ולא קראו 'רַבִּי' אך בעת דרבי חידקא אומר דבר זה במדרש משמו כבר נסמך ונקרא 'רַבִּי'. ומה שהוצרך להודיע שהיה מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא וגם האריך בלשונו לומר 'וְכָךְ הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן הַשִּׁיקְמוֹנִי אוֹמֵר' נראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דשבת (שבת צו:) מקושש זה צלפחד דברי רבי עקיבה אמר לו רבי יהודה בן בתירא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלהו! ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק! עיין שם. וקשא באמת רבי עקיבה למה גלהו אחר שהתורה כסתו ואמאי לא חש להכי כדאמר לו רבי יהודה בן בתירא? ונראה לי בס"ד דכתבו התוספות כאן (בדף קיט:) דאיתא במדרש לשם שמים נתכוון שהיו איזה אנשים מישראל אומרים כיון דנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ במעשה המרגלים שוב אין חייבין במצות, לכך עמד וחלל את השבת כדי שיהרוג ויחזו אחרים ויראו עיין שם. ולכן רבי עקיבה לא חש לגלותו דאדרבה שבח הוא זה אליו שנתכוון לשם שמים שמסר עצמו למיתה בשביל קיום המצות שיקיימו ישראל ולא יטעם היצר הרע לפרוק עול מצות מעליהם. ולפי זה מוכרח לומר מה שאמר רבי שמעון השיקמוני דבר זה על צלפחד שמגלגלים חובה על ידי חייב מדעתו אמר זה ולא שמעה מן רבו רבי עקיבה אף על גב דאמרינן בעלמא כל תלמיד האומר דברי תורה בסתם מסתמא שמעה מן רבו וכל שכן בספרי הכללים הנה כאן אי אפשר לומר דהא מוכרח לומר דרבי עקיבה לא סבירא ליה דמקושש הוא חייב ונתגלגלה חובה על ידו דאם כן איך גלהו? ולכן מוכרח לומר דסבירא ליה לרבי עקיבה מקושש זכאי ונתגלגל זכות על ידו. ובזה נתרץ בס"ד דקדוק אחר איך אומר על משה רבינו ע"ה לא ידע באיזה מיתה ימית את מקושש דמאחר דגילה הקדוש ברוך הוא המחלל שבת חייב מיתה ודאי גילה לו באיזה מיתה ימות המחלל את השבת? ובזה ניחא דודאי גילה לו מחלל שבת בסקילה אך חשב כיון דמקושש כונתו לשם שמים ימיתהו במיתה דקילה מסקילה כי חנק קיל מסקילה ועוד דראוי לשנות מיתתו כדי שיהיה ניכר לעיני כל ישראל דמקושש אף על גב דחלל שבת אינו דומה לשאר מחללי שבת מפני דכונתו היתה לשם שמים דמשנה מיתתו זה סימן לדבר זה ולכך מחמת סברה זו הוצרך לשאול על דינו מפי הגבורה והשיב לו דאין לשנות הדין אלא ידין אותו כשאר מחללי שבת.

אָמְרוּ לוֹ אִם כְּבֵן אֲנַחְנוּ חֲשׁוּבִין, נִירַשׁ כְּבֵן, וְאִם לָאו, תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ. קשא למה מיהרו לומר וְאִם לָאו שהוא נגד זכותם אשר יבקשו יאמרו תחילה תן לנו ירושה כבן ואם יאמר 'לָאו' אז יאמרו לו 'אִם כֵּן תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ'? ונראה לי בס"ד דהם חכמניות היו ויודעים דאם הרב יושב ודורש בענין אחד אין רשות לתלמיד לשאול אותו בענין אחר דהוי שואל שלא כענין ואין משיבים לו, ולכן הם ראו שהיה דורש בפרשת יבמין איך יאמרו תן לנו ירושה לכך הכניסו בתביעתם דברים של תביעה על יבום מתחלת דבריהם כדי שיהיו נחשבים שואלין כענין. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע דמשה רבינו ע"ה שם שופטים על ישראל לדון דיני ממונות שלהם דוקא אבל דיני איסור והיתר היה הוא דן אותם, ולכן בנות צלפחד שהיתה שאלתם בענין נחלה שהיא דרך מָשָׁל ורצו לשאול זה ממשה רבינו ע"ה חשו אם ישאלו דבר זה יאמרו להם תלכו אצל שופטים ודיינים ששם אותם משה רבינו ע"ה לכך התחכמו לערב עם שאלתם שאלה באיסור והיתר שהוא דין יבמין דאין ראוי לשאל דין זה אלא למשה רבינו ע"ה בלבד ולכן אמר אָמְרוּ לוֹ דייקא.

בְּנוֹת צְלָפְחָד חַכְמָנִיּוֹת הָיוּ דַּרְשָׁנִיּוֹת הָיוּ צַדְקָנִיוֹת הָיוּ נראה לי בס"ד כל זה רמז בשם צְלָפְחָד אביהם שהוא ראשי תיבות פ אר ל בנותיו צ דקניות ח כמניות ד רשניות. וגם יש להם עוד רמז אחר בשמו דאמרו רבותינו ז"ל על אילן הנקרא צלף יש בו ג' מיני פירות שהם תמרות ואביונות וקפרסין שלא נמצא כן בשאר אילנות ואילן זה שהוא צלף הוא רמוז בשם אביהן צלף חד לרמוז כמו דהצלף יש בו ג' מיני פירות כן הוא יש לו בנות שנשתבחו בשלשה שבחים חכמניות דרשניות צדקניות ולזה אמרו לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ (במדבר כז, ד) כי אנחנו יש לנו רמז טוב בשם אָבִינוּ שנהיה חשובין כבנים ברמז זה הרמוז בשם אבינו.