Talmud Builders

    Chullin 14b

    Back to index

    English translation — Chullin 14b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara comments: That is no proof, as there, the reason for the opinion of Rabbi Yehuda is as is taught in the latter clause of the baraita : The Rabbis said to Rabbi Meir: Don’t you concede that perhaps the wineskin will burst before he manages to separate the teruma , and this person will have been found retroactively to be drinking untithed produce? Rabbi Meir said to the Rabbis: The mere possibility that this may occur is not a concern. When it actually bursts, I will be concerned. Evidently, Rabbi Yehuda’s opinion is not due to his rejection of the principle of retroactive designation, but due to his concern that the wineskin will burst before the tithes are actually separated.

    2Rather, the fact that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation is learned from that which Ayo teaches with regard to the joining of Shabbat boundaries in a case where one knows that two Torah scholars are planning to deliver lectures on Shabbat outside the city limits, one east of the city and one west of the city, and on Shabbat eve one has not yet decided which of the lectures he wishes to attend. In that case, he may place the food for the joining of boundaries on both sides of the city and stipulate that he will be able to go beyond the city limits in whichever direction he chooses.

    3As Ayo teaches that Rabbi Yehuda says: A person may not stipulate that his joining of the boundaries will take effect on two matters as one. Rather, he may stipulate that if one Sage comes to the east, his joining of the boundaries takes effect to the east, and if he comes to the west, his joining takes effect to the west, while if he stipulates that it should take effect to here or to there and he will go in whichever direction he chooses, in that case, the joining does not take effect.

    4And we discussed this baraita : What is different in a case where one stipulates that it should take effect to here or to there such that the joining does not take effect? It is because there is no retroactive designation. If so, stipulating that the joining will take effect to the east or west, depending upon where the Sage goes, should also not take effect because there is no retroactive designation.

    5And Rabbi Yoḥanan said: This is a case where when he makes the stipulation, the Sage has already come to either the east or the west, and the joining takes effect in that direction. He makes a stipulation because he does not know where the Sage came. The joining takes effect without the principle of retroactive designation. Nevertheless, since it is clear from the first case of Ayo that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation, the question remains: From where is it derived that an animal that is slaughtered on Shabbat or Yom Kippur is forbidden for the day that it was slaughtered?

    6Rather, Rav Yosef said: When Rav said that the halakha that consumption of the animal is prohibited for that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to vessels, as we learned in a mishna ( Shabbat 124b): With regard to all vessels that may be moved on Shabbat, their shards may be moved as well, provided that they are suited for some type of labor. Shards of a large bowl may be used to cover the mouth of a barrel. Shards of a glass vessel may be used to cover the mouth of a cruse.

    7Rabbi Yehuda says: And it is permitted to use the shards provided that they are suited for a type of labor similar to their original use. In the case of shards of a large bowl, it must be possible to pour a thick broth into them, and in the case of shards of a glass vessel, it must be possible to pour oil into them.

    8The Gemara infers: If they are suited for a type of labor similar to their original use, yes, they may be moved; but if they are suitable for another type of labor, they may not be moved. Apparently, since the shard was not prepared from yesterday for this type of labor, it is prohibited to move it. Here too, since the animal that was slaughtered was not prepared from yesterday, it is prohibited to eat it.

    9Abaye said to Rav Yosef: Are the cases comparable? There, in the mishna with regard to vessels, initially it was a vessel and now it is the shard of a vessel, and it is a case of an item that came into being, and it is therefore prohibited to move it. Here, in the case of an animal slaughtered on Shabbat, initially, during its lifetime, it was designated as food, and ultimately, after slaughter, it is food, so it is merely food that was separated [ de’ifrat ].

    10And we heard that it is Rabbi Yehuda who says: Food that was separated is permitted, as we learned in a mishna ( Shabbat 143b): One may not squeeze fruits on Shabbat in order to extract liquids from them. And if liquids seeped out on their own, it is prohibited to use them on Shabbat, lest one come to squeeze fruit on Shabbat.

    11Rabbi Yehuda says: If the fruits were designated for eating, the liquid that seeped from them on Shabbat is permitted. And if the fruits were designated for their liquids, the liquids that seeped from them on Shabbat are forbidden, lest he come to squeeze them on Shabbat. With regard to fruits that are designated for consumption, the liquid is considered food that was separated and is permitted. The same halakha applies with regard to an animal slaughtered on Shabbat: Since it was designated for consumption, its meat is food that was separated and should be permitted according to Rabbi Yehuda.

    12The Gemara rejects that interpretation and states that, on the contrary, there is proof that Rabbi Yehuda would prohibit eating an animal that was slaughtered on Shabbat. Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Yehuda conceded to the Rabbis in the case of baskets of olives and grapes that are typically designated for their liquids, even though one had planned to eat them, that liquid that seeps from them is forbidden?

    13Apparently, since olives and grapes are typically designated for squeezing, one sets his mind to use them for their liquids, and were it permitted for him to use their liquids that seep out on Shabbat, the concern is that he will come to squeeze them on Shabbat. Therefore, the Sages decreed that the liquids are forbidden. Here too, since the animal is designated for slaughter, a person sets his mind to eat it. Therefore, were it permitted for him to eat the meat on Shabbat, the concern is that he will come to slaughter it on Shabbat. Consequently, the Sages decreed that the meat is prohibited.

    14The Gemara justifies Abaye’s interpretation of the mishna: This explanation is valid only according to Rav, who said that the ruling that it is prohibited to eat an animal slaughtered on Shabbat until after Shabbat is according to the opinion of Rabbi Yehuda. Didn’t Rav say: Rabbi Yehuda was in disagreement with the Rabbis even in the case of baskets of olives and grapes? According to Rav himself, just as Rabbi Yehuda deems permitted liquids that seeped from olives and grapes on their own, Rabbi Yehuda should have also deemed an animal that was slaughtered on Shabbat permitted for that day.

    15Rather, Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: When Rav said that the halakha that it is prohibited to consume the animal that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to lamps, as it is taught in a baraita : One may move, for purposes other than lighting it, a new earthenware lamp that was never used. But one may not move an old lamp covered with residue of oil and soot, because a person sets it aside from use due to repugnance. Since it was set aside at the beginning of Shabbat, it is set aside for the entire Shabbat and it may not be moved even if a need to move it arises; this is the statement of Rabbi Yehuda. The same halakha applies with regard to an animal slaughtered on Shabbat: Since it was prohibited when Shabbat began as the limb of a living being, it remains prohibited for the entire Shabbat.

    16The Gemara rejects that analogy. Say that you heard Rabbi Yehuda rule that it is prohibited for the entire Shabbat in a case where it is set aside due to repugnance, like the old lamp. Did you hear that he said that it is prohibited for the entire Shabbat in a case where it is set aside due to a prohibition, like the animal? The Gemara answers: Yes, as we learned in a baraita that Rabbi Yehuda says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    התםטעמא לאו משום דאין ברירה הוא אלא דחייש לשמא יבקע הנוד והוברר שלא היה עתיד לבא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע:

    לכשיבקענראה כלומר דלא חיישינן להכי:

    איושם חכם:

    אין אדם מתנהבעירובין (דף לו:) אמרינן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין אחד בסוף אלפים למזרח עירו ואחד בסוף אלפים למערב ואומר אם בא חכם למזרח שהיה חכם עתיד לבא ממקום אחר ולשבות חוץ לתחום ולדרוש עירובי של מזרח יקנה לי שביתה למזרח ואהיה בשבת במקום עירובי ויש לי משם והלאה אלפים ואם יגידו לי שבא חכם למערב יקנה עירובי שבמערב בא לכאן ולכאן אם יבאו שני חכמים זה למזרח וזה למערב לאיזה מהם שארצה אבחר הליכתי ועל שם ברירה של מחר יקנה לי עירובי היום דכל קניית עירוב בין השמשות היא ותני איו דפליג רבי יהודה אסיפא דקתני בא לכאן ולכאן וקאמר רבי יהודה אין אדם מתנה על שני דברים שני חכמים:

    אלא אם בא חכם כו'על חכם אחד שבא ואין ידוע לו לאיזו רוח יבא מתנה:

    והוינן בה מאי שנא כו' דאין ברירהכשיבא למחר למזרח שמא בין השמשות לא היתה דעתו לכך וקנה לו עירובו של מערב והרי הוא כמי ששבת במערב וממקום אותה שביתה יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו האלפים האחרונות המזרחיות כלות לביתו ואין לו מביתו ולמזרח אפי' פסיעה אחת:

    מזרח ומערב נמיכשהתנה על חכם אחד ותלה תנאו בביאת חכם נמי אין ברירה דאם בא חכם למזרח לאחר שקדש היום שמא כשקדש היום היה בדעתו למערב וזה תלה בדעתו של חכם והחכם יכול לילך בשבת ארבעת אלפים אמה כדאמרינן בעירובין (דף מט:) אם ראה שחשכה והיה מכיר אילן או גדר שהוא בסוף אלפים אמה אומר שביתתי בעיקרו ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ומעיקרו ולהלן אלפים והכא נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב:

    ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכםמתניתין בהכי עסקינן שכבר בא חכם קודם קנין העירוב אבל זה לא ידע להיכן בא ואין כאן צריך ברירה שכך מתנה לצד שהחכם בא יהא עירובי קונה ואין הדבר תלוי אלא גלויי מילתא כשיגידו למחר שבמזרח בא נמצא שקנה עירוב המזרחי:

    שבריהן ניטליןאפילו נשתברו היום בשבת:

    שיהו עושין בהן מעין מלאכהשתהא תורת כלי עליהם:

    מעין מלאכהכלומר אע"פ שאין ראויה למלאכה ממש אלא לכסוי בעלמא:

    מעין מלאכתןהראשונה:

    מקפהתבשיל עב דהיינו מעין עיסה:

    הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמוללאכילה:

    הכא מעיקרא אוכלאדע"כ בהמה בחייה לאכילה עומדת כדאוקמינן לעיל דאי לגדל בהמה לרבי יהודה היכי שחטינן בי"ט:

    דאיפרתנשבר ונפרש וחבירו [בפרק בהמה המקשה] (לקמן חולין דף עג.) חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו:

    ש"דדלאו נולד חשבינן ליה:

    סחיטה אב מלאכה היא:

    אסוריןוטעמא דמשקין שזבו אסורין מפרשינן בשמעתא קמייתא דביצה (דף ג.) גזירה שמא יסחוט:

    אם לאוכלין היוצא מהם מותראם היו עומדין לאכילה ולא לסחוט היוצא מהם מותר דכיון דלא ניחא ליה ליכא למיגזר אי שרית להו בשתייה היום אתי לסחוט דהא לאו להכי קיימי:

    ואם למשקיןהואיל ונתקיימה מחשבתו אי שרית להו כשזבו איכא למיגזר בהו שמא יסחוט דהא להכי קיימי. שמע מינה מיהא דמשום נולד לא אסר להו רבי יהודה:

    מודה רבי יהודה בסלי זיתים וענביםשאפילו הצניען לאכילה הואיל ורוב בני אדם סוחטין אותם האי נמי ממליך עלייהו ואי שרית למשקין שזבו מהן אתי למיסחט:

    כיון דלהכי קיימיסתם ענבים:

    יהיב דעתיהעלייהו למשקין וכי הוו משקין הוה ליה נתקיימה מחשבתו וגזרה שמא יסחוט ופלוגתייהו בתותים ורימונים:

    ה"נ כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיהדאי משחטה אכיל לה וכיון דדעתיה בהכי גזרינן בה נמי אי שרית ליה באכילה אתי לכתחלה למישחט:

    מידי הוא טעמא אלא לרבהאי שנויא אליבא דרב משנינן לה דאיהו אמר לרבי יהודה אסורה באכילה ליומא:

    חלוק היהומתיר והכא נמי אמאי אסורה ליומא:

    נר חדששלא הדליקו בו מעולם. נר של חרס וכשהוא חדש חזי למרמי ביה פירי:

    אבל לא ישןדמוקצה הוא מחמת מיאוס שהדעת קצה בו. והך בהמה נמי כשקדש היום היא מוקצה מחמת אבר מן החי שלא נשחטה:

    אימר דשמעת ליה כו'דמידי דמאיס מקצה איניש מדעתיה לגמרי:

    חולין 14 עמוד ב

    1התם כדקתני טעמא, אמרו לו לרבי מאיר: ״אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע״ אמר להן: ״לכשיבקע״.

    2אלא מדתני איו.

    3דתני איו, רבי יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, אלא אם בא חכם למזרח עירובו למזרח, למערב עירובו למערב, ואילו לכאן ולכאן לא.

    4והוינן בה: מאי שנא לכאן ולכאן דלא, דאין ברירה? מזרח ומערב נמי אין ברירה!

    5ואמר רבי יוחנן: וכבר בא חכם.

    6אלא אמר רב יוסף: רבי יהודה דכלים היא, דתנן: כל הכלים הניטלין בשבת, שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה. שברי עריבה לכסות בהן פי חבית, שברי זכוכית לכסות בהן פי הפך.

    7רבי יהודה אומר: ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן, שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה, שברי זכוכית לצוק לתוכן שמן.

    8מעין מלאכתן אין, מעין מלאכה אחרת לא; אלמא, כיון דלא איתכן מאתמול להך מלאכה אסירי; הכא נמי, כיון דלא איתכן מאתמול אסורה.

    9אמר ליה אביי: מי דמי? התם מעיקרא כלי, והשתא שבר כלי, והוה ליה נולד, ואסור. הכא מעיקרא אוכלא, ולבסוף אוכל, אוכלא דאיפרת הוא.

    10ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר: אוכלא דאיפרת שפיר דמי, דתנן: אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין, ואם יצאו מעצמן אסורין.

    11רבי יהודה אומר: אם לאוכלין היוצא מהן מותר, ואם למשקין היוצא מהן אסור.

    12לאו אתמר עלה, אמר רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים בסלי זיתים וענבים.

    13אלמא, כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה; הכא נמי, כיון דלשחיטה קיימא יהיב דעתיה.

    14מידי הוא טעמא, אלא לרב, האמר רב: חלוק היה רבי יהודה אפילו בסלי זיתים וענבים.

    15אלא אמר רב ששת בריה דרב אידי: רבי יהודה דנרות היא, דתניא: מטלטלין נר חדש, אבל לא ישן, דברי רבי יהודה.

    16אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס, מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה? אין, דתנן: רבי יהודה אומר:

    Tosafot

    התם כדקתני טעמא וכו'קשיא לי דהכא אליבא דרב קיימינן ורב לית ליה דטעמא משום בקיעת הנוד בפ' בכל מערבין (עירובין דף לו:) דקאמר ליתא למתניתין מקמי איו והלוקח יין ואית ליה דטעמא דרבי יהודה משום דאין ברירה ורבינו שמשון מקוצי הקשה דהיכי מייתי הכא ההוא דאיו אחר שדוחה ההיא דהלוקח הא בפ' בכל מערבין (גם זה שם) משמע דאי לאו ההיא דהלוקח הוה אמינא דליתא לדאיו מקמי מתניתין דפריך התם לרב אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס"ד דשמעינן ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין כו' ונ"ל דהכא דיחויא בעלמא הוא דקאמר התם כדקתני טעמא ועיקר סמיך אדאיו דאין להוכיח מההיא דהלוקח דלית ליה ברירה כל כמה דלא מייתי לדאיו דליתיה מקמי מתניתין דעירובין להכי מייתי לדאיו דהשתא ליתא מתניתין מקמי תרווייהו:

    מודה רבי יהודה בסלי זתים וענביםתימה בלאו הכי אמאי לא מדמה למשקים דגזרינן שמא יסחוט ה"נ גבי בהמה לגזור שמא ישחוט ועוד אמאי נסבין חבריא למימר דרבי יהודה היא כ"ש דאתיא כרבנן דגזרי שמא יסחוט אפי' בשאר פירות ועוד דהיכי מדמה שמא יסחוט לשמא ישחוט שקל הרבה לסחוט מלשחוט וי"ל דודאי לא דמי ולהכי לא מדמה לה למשקין אבל מדמה שמא ישחוט דבהמה העומדת לשחיטה לשמא יסחוט דפירות העומדות לאכילה אבל כרבנן לא אתיא דלא אשכחן דגזרינן שמא יסחוט אלא בעומדים למשקין והא דאסרי לכולהו משום דגזרינן עומדין לאכילה אטו עומדין למשקין אבל לרבי יהודה דשרי בשאר פירות העומדין לאכילה ואסר בזיתים וענבים ואף על גב דעומדים לאכילה משום דמימלך וסחיט וה"ה בבהמה דגזרינן:

    אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס כו'דיחויא בעלמא הוא דמוקצה מחמת איסור יותר חמור ממוקצה מחמת מיאוס דהא לקמן אמר עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא ובהדיא שמעינן ליה לרבי מאיר בפרק כירה (שבת דף מד.) דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס דקאמר כל הנרות מטלטלין אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותה שבת ומוקי מתני' כרבי יהודה דמבשל משום דלא מיתוקמא מתניתין משום מוקצה מחמת איסור דמשמע ליה שבת דומיא דיום הכפורים אפילו היה לו חולה והבריא כמו שאפרש בסמוך:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אלא ר' יהודה דכלים היא וכו'איכא למידק אמאי לא מייתינן ליה מכמה דוכתי דאית ליה לר"י מוקצה, כגון כרכי דזוגי דמסכת שבת (כ, ב), ועז לחלבה וקליפין ועצמו (ו)בשבת (קנו, ב), וכן הרבה. ויש לומר דכל הנך אינן מוקצה מחמת איסור אלא מחמת שמקצה אדם אותה מדעתו מחמת מיאוס או מחמת חסרון כיס וכיוצא בזה, אבל מחמת איסור (בבהמה) [כבהמה] שנשחטה לא אשכחן, והיינו דכי אתי לקמן למימר דרבי יהודה דנרות היא אקשינן אימר דשמעת ליה לר"י מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה.

    מעין מלאכתן אין מעין מלאכת אחרת לא אלמא וכו' הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמול אסירי. ואם תאמר אכתי מי דמי, התם מעיקרא לא קיימו לכסות בהן את החבית ופי הפך ולא איתכן להאי מלאכה עד השתא, אבל בהמה מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם כדדחי אביי לעיל (חולין יד ע"א), ותירץ רבינו ז"ל נ"ר דהכי קאמר רמי להו רב יוסף ערבה זו מעיקרא מוכן לתשמיש אדם והשתא נמי מוכן לתשמיש אדם ואפילו הכי כיון דלא איתכן ממש מערב שבת להאי מלאכה אסורה, וכל שכן בבהמה דלא איתכן כלל לאכילה מאתמול, כלומר שלא היתה מתוקנת לכך שיש לנו לאסרה כיון שנתחדש בה ענין המתקן אותה עכשיו למה שלא היתה מתוקנת מערב שבת.

    מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולדדאין שבר כלי דומיא לכלי. ומיהו כשהוא ראוי למלאכתו הראשונה אינו נחשב נולד.

    הכא מעיקרא אוכלא והשתא אוכלאדמעיקרא ועד סוף לאכילה היתה עומדת.

    ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמיואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון. יש לומר כדי שלא יקשה עליך דמכל מקום גם כאן בא ענין מחודש בשבת, דהיינו השחיטה, ועל ידי אותו חדוש נתקנה לאכילה, דמעיקרא לא היתה נראית לאכילה, ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה, ואילו בכלי מעיקרא היה ראוי להשתמש בו אדם ועכשיו ראוי לתשמיש אדם, לפיכך הוצרך לפרש דבאוכלין לא שייך ביה נולד כלל, ואפילו נשתנו לכמה שינוין בין מאכילה לאכילה אפילו מאכילה לשתייה דשמעינן ליה לר"י דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי, כך פירש רבינו. וק"ל. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר"י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.

    לאו איתמר עלה אמר ר"י אמר שמואל מודה ר"י לחכמים בסלי זיתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכי נמי כיון (דלסחיטה) [דלשחיטה] קיימי יהיב דעתיה. כלומר והיינו דנסבין חבריא למימר דר"י היא. ואם תאמר אם כן אמאי נסבין חבריא דר"י היא, וכל שכן דאתיא כרבנן, כיון דשחיטה בהמה לסחיטת פירות מדמינן לה, ועוד מאי האי דדחינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב חלוק היה ר"י אפילו בסלי זתים וענבים דמכל מקום בלמשקין היוצא מהן אסור מודה ר"י, ובהמה לעומדין למשקין דמיא, דהא נמי לשחיטה קיימא. תירץ רבינו ז"ל דלרבנן דאסרי אף לאוכלין לא דמיא, דרבנן גזירה הוא דגזרי לאוכלין (אף) [אטו] משקין, דכולה חדא גזירה היא, דאפילו ביצה גזרינן אטו משקין שזבו, כדאיתא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) ולמשקין ליכא לדמוייה כלל, דסחיטת פירות קלה היא, וכיון דקיימי להכי אי שרית ליה היוצא מהן אתו למסחט מינייהו לכתחלה, אבל שחיטת בהמה אינה קלה, ואפילו אי שרית ליה בדיעבד לא אתי למשחט לכתחלה, וכל מה שגזרו חכמים בדומין לענינים אלו על הענין הזה גזרו. תדע דקיימא לן (שבת קכב, א) נכרי שעשה כבש לעצמו ירד אחריו ישראל, וכן נכרי שהדליק את הנר לעצמו ישתמש לאורו ישראל, ור"מ לא גזר מבשל בשוגג אטו מזיד, לפי שכל אלו מלאכתו שאין רגילות וקלות לעשותן, ובמשקין שזבו, בלמשקין כולי עלמא מודו דאסור, לפי שהסחיטה רגילה וקלה, ואילו שרית ליה כשזבו אתי למסחט לכתחלה ולאו אדעתיה. ומיהו לסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין, אי גזר בהו ר"י הוא דאיכא לדמויינהו, דכיון דר"י לא גזר בלעומדין לאכילה, ואפילו הכי בסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין גזר, אף על פי שהדבר רחוק שיבא לידי סחיטה, דכיון דהקצה אותן לאכילה, עד שיתן לבו לעקור דעתו מהן מאוכלין ולסחטן יהיב דעתיה שיש אסור בדבר ונזכר ונמנע, ואפילו הכי גזר בהו ר"י לדידיה, הכא נמי דאיכא למגזר בשחיטת בהמה, דכיון דקיימא לאכילה אי שרית ליה בדיעבד אתי למשחט לכתחלה בשוגג. והרמב"ן ז"ל תירץ דטעמא דלמשקין שאסור, היינו משום נולד, אבל לשמא יסחוט לא חייש רב לדעת ר"י, אבל לאוכלין אינו משום נולד, המשקה הבא שלא לרצון לא הוי משקה, והכי איתא בשבת (קמג, ב) הילכך אוכלא דאפרת הוא, ולרבנן נמי דחיישי שמא יסחוט, לא דמי לשחיטת בהמה, דהתם הוא דחיישינן דכיון דאתי ממילא אי שרית ליה ועבדית ליה התירא במילתא מעיקרא אתי למיעבד בידים, אבל שחיטה דלא אתיא ממילא, אפילו שרית להו בדיעבד, ליכא למגזר דילמא שחיטה לכתחלה, דהא לא עבדינן ליה התירא במילתא מעיקרא. וקצת אני מסתפק בתירוץ זה, דאם כן מאי קא מקשה ואזיל מדר"י אמר שמואל דאמר מודה היה ר"י בסלי זיתים וענבים, דכי מודו בהא ר"י מאי הוי, והא לא דמי דהתם אתי ממילא והכא תלוי במעשיו, ואי מקשינן מדר"י ולא מחלקין בטעמייהו, אם כן תהדר קושיא לדוכתה, אמאי נסבין חבריא למימר רבי היא כל שכן לרבנן. ושמא לטעמיה דאביי דמקיש להו ולא מיפלג בטעמייהו קא פריך, אבל לדידיה לא דמי כלל. והרב בעל המאור ז"ל כתב דמשום הכי לא אקשי ליה הא לא דמיא (למכניסין) [למכניסו] לאוכלין, אלא (דמכניסין) [למכניסו] למשקה [ד]היוצא מהן אסור, משום איכא לאקשויי עלה בהא ר"י ולא לרבנן והא כל שכן [לרבנן] דמחמרי טפי ואמאי נסבין חבריא למימר ר"י היא, משום הכי שבקינן לכל הדין שקלא וטריא, משום דלא דמיא שחיטה בהמה לסחיטת פירות כלל, ואתאן עלה מצד אחר למימר רב יהודה דנרות היא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 14b

    Chullin 14b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 282 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    התם טעמא לאו משום דאין ברירה הוא אלא דחייש לשמא יבקע הנוד והוברר שלא היה עתיד לבא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע:

    לכשיבקע נראה כלומר דלא חיישינן להכי:

    איו שם חכם:

    אין אדם מתנה בעירובין (דף לו:) אמרינן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין אחד בסוף אלפים למזרח עירו ואחד בסוף אלפים למערב ואומר אם בא חכם למזרח שהיה חכם עתיד לבא ממקום אחר ולשבות חוץ לתחום ולדרוש עירובי של מזרח יקנה לי שביתה למזרח ואהיה בשבת במקום עירובי ויש לי משם והלאה אלפים ואם יגידו לי שבא חכם למערב יקנה עירובי שבמערב בא לכאן ולכאן אם יבאו שני חכמים זה למזרח וזה למערב לאיזה מהם שארצה אבחר הליכתי ועל שם ברירה של מחר יקנה לי עירובי היום דכל קניית עירוב בין השמשות היא ותני איו דפליג רבי יהודה אסיפא דקתני בא לכאן ולכאן וקאמר רבי יהודה אין אדם מתנה על שני דברים שני חכמים:

    אלא אם בא חכם כו' על חכם אחד שבא ואין ידוע לו לאיזו רוח יבא מתנה:

    והוינן בה מאי שנא כו' דאין ברירה כשיבא למחר למזרח שמא בין השמשות לא היתה דעתו לכך וקנה לו עירובו של מערב והרי הוא כמי ששבת במערב וממקום אותה שביתה יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו האלפים האחרונות המזרחיות כלות לביתו ואין לו מביתו ולמזרח אפי' פסיעה אחת:

    מזרח ומערב נמי כשהתנה על חכם אחד ותלה תנאו בביאת חכם נמי אין ברירה דאם בא חכם למזרח לאחר שקדש היום שמא כשקדש היום היה בדעתו למערב וזה תלה בדעתו של חכם והחכם יכול לילך בשבת ארבעת אלפים אמה כדאמרינן בעירובין (דף מט:) אם ראה שחשכה והיה מכיר אילן או גדר שהוא בסוף אלפים אמה אומר שביתתי בעיקרו ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ומעיקרו ולהלן אלפים והכא נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב:

    ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם מתניתין בהכי עסקינן שכבר בא חכם קודם קנין העירוב אבל זה לא ידע להיכן בא ואין כאן צריך ברירה שכך מתנה לצד שהחכם בא יהא עירובי קונה ואין הדבר תלוי אלא גלויי מילתא כשיגידו למחר שבמזרח בא נמצא שקנה עירוב המזרחי:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 14b · Sefaria

    Tosafot

    התם כדקתני טעמא וכו' קשיא לי דהכא אליבא דרב קיימינן ורב לית ליה דטעמא משום בקיעת הנוד בפ' בכל מערבין (עירובין דף לו:) דקאמר ליתא למתניתין מקמי איו והלוקח יין ואית ליה דטעמא דרבי יהודה משום דאין ברירה ורבינו שמשון מקוצי הקשה דהיכי מייתי הכא ההוא דאיו אחר שדוחה ההיא דהלוקח הא בפ' בכל מערבין (גם זה שם) משמע דאי לאו ההיא דהלוקח הוה אמינא דליתא לדאיו מקמי מתניתין דפריך התם לרב אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס"ד דשמעינן ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין כו' ונ"ל דהכא דיחויא בעלמא הוא דקאמר התם כדקתני טעמא ועיקר סמיך אדאיו דאין להוכיח מההיא דהלוקח דלית ליה ברירה כל כמה דלא מייתי לדאיו דליתיה מקמי מתניתין דעירובין להכי מייתי לדאיו דהשתא ליתא מתניתין מקמי תרווייהו:

    מודה רבי יהודה בסלי זתים וענבים תימה בלאו הכי אמאי לא מדמה למשקים דגזרינן שמא יסחוט ה"נ גבי בהמה לגזור שמא ישחוט ועוד אמאי נסבין חבריא למימר דרבי יהודה היא כ"ש דאתיא כרבנן דגזרי שמא יסחוט אפי' בשאר פירות ועוד דהיכי מדמה שמא יסחוט לשמא ישחוט שקל הרבה לסחוט מלשחוט וי"ל דודאי לא דמי ולהכי לא מדמה לה למשקין אבל מדמה שמא ישחוט דבהמה העומדת לשחיטה לשמא יסחוט דפירות העומדות לאכילה אבל כרבנן לא אתיא דלא אשכחן דגזרינן שמא יסחוט אלא בעומדים למשקין והא דאסרי לכולהו משום דגזרינן עומדין לאכילה אטו עומדין למשקין אבל לרבי יהודה דשרי בשאר פירות העומדין לאכילה ואסר בזיתים וענבים ואף על גב דעומדים לאכילה משום דמימלך וסחיט וה"ה בבהמה דגזרינן:

    אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס כו' דיחויא בעלמא הוא דמוקצה מחמת איסור יותר חמור ממוקצה מחמת מיאוס דהא לקמן אמר עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא ובהדיא שמעינן ליה לרבי מאיר בפרק כירה (שבת דף מד.) דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס דקאמר כל הנרות מטלטלין אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותה שבת ומוקי מתני' כרבי יהודה דמבשל משום דלא מיתוקמא מתניתין משום מוקצה מחמת איסור דמשמע ליה שבת דומיא דיום הכפורים אפילו היה לו חולה והבריא כמו שאפרש בסמוך:

    Tosafot on Chullin 14b · Sefaria

    Rashba

    אלא ר' יהודה דכלים היא וכו' איכא למידק אמאי לא מייתינן ליה מכמה דוכתי דאית ליה לר"י מוקצה, כגון כרכי דזוגי דמסכת שבת (כ, ב), ועז לחלבה וקליפין ועצמו (ו)בשבת (קנו, ב), וכן הרבה. ויש לומר דכל הנך אינן מוקצה מחמת איסור אלא מחמת שמקצה אדם אותה מדעתו מחמת מיאוס או מחמת חסרון כיס וכיוצא בזה, אבל מחמת איסור (בבהמה) [כבהמה] שנשחטה לא אשכחן, והיינו דכי אתי לקמן למימר דרבי יהודה דנרות היא אקשינן אימר דשמעת ליה לר"י מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה.

    מעין מלאכתן אין מעין מלאכת אחרת לא אלמא וכו' הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמול אסירי. ואם תאמר אכתי מי דמי, התם מעיקרא לא קיימו לכסות בהן את החבית ופי הפך ולא איתכן להאי מלאכה עד השתא, אבל בהמה מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם כדדחי אביי לעיל (חולין יד ע"א), ותירץ רבינו ז"ל נ"ר דהכי קאמר רמי להו רב יוסף ערבה זו מעיקרא מוכן לתשמיש אדם והשתא נמי מוכן לתשמיש אדם ואפילו הכי כיון דלא איתכן ממש מערב שבת להאי מלאכה אסורה, וכל שכן בבהמה דלא איתכן כלל לאכילה מאתמול, כלומר שלא היתה מתוקנת לכך שיש לנו לאסרה כיון שנתחדש בה ענין המתקן אותה עכשיו למה שלא היתה מתוקנת מערב שבת.

    מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד דאין שבר כלי דומיא לכלי. ומיהו כשהוא ראוי למלאכתו הראשונה אינו נחשב נולד.

    הכא מעיקרא אוכלא והשתא אוכלא דמעיקרא ועד סוף לאכילה היתה עומדת.

    ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון. יש לומר כדי שלא יקשה עליך דמכל מקום גם כאן בא ענין מחודש בשבת, דהיינו השחיטה, ועל ידי אותו חדוש נתקנה לאכילה, דמעיקרא לא היתה נראית לאכילה, ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה, ואילו בכלי מעיקרא היה ראוי להשתמש בו אדם ועכשיו ראוי לתשמיש אדם, לפיכך הוצרך לפרש דבאוכלין לא שייך ביה נולד כלל, ואפילו נשתנו לכמה שינוין בין מאכילה לאכילה אפילו מאכילה לשתייה דשמעינן ליה לר"י דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי, כך פירש רבינו. וק"ל. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר"י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.

    לאו איתמר עלה אמר ר"י אמר שמואל מודה ר"י לחכמים בסלי זיתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכי נמי כיון (דלסחיטה) [דלשחיטה] קיימי יהיב דעתיה. כלומר והיינו דנסבין חבריא למימר דר"י היא. ואם תאמר אם כן אמאי נסבין חבריא דר"י היא, וכל שכן דאתיא כרבנן, כיון דשחיטה בהמה לסחיטת פירות מדמינן לה, ועוד מאי האי דדחינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב חלוק היה ר"י אפילו בסלי זתים וענבים דמכל מקום בלמשקין היוצא מהן אסור מודה ר"י, ובהמה לעומדין למשקין דמיא, דהא נמי לשחיטה קיימא. תירץ רבינו ז"ל דלרבנן דאסרי אף לאוכלין לא דמיא, דרבנן גזירה הוא דגזרי לאוכלין (אף) [אטו] משקין, דכולה חדא גזירה היא, דאפילו ביצה גזרינן אטו משקין שזבו, כדאיתא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) ולמשקין ליכא לדמוייה כלל, דסחיטת פירות קלה היא, וכיון דקיימי להכי אי שרית ליה היוצא מהן אתו למסחט מינייהו לכתחלה, אבל שחיטת בהמה אינה קלה, ואפילו אי שרית ליה בדיעבד לא אתי למשחט לכתחלה, וכל מה שגזרו חכמים בדומין לענינים אלו על הענין הזה גזרו. תדע דקיימא לן (שבת קכב, א) נכרי שעשה כבש לעצמו ירד אחריו ישראל, וכן נכרי שהדליק את הנר לעצמו ישתמש לאורו ישראל, ור"מ לא גזר מבשל בשוגג אטו מזיד, לפי שכל אלו מלאכתו שאין רגילות וקלות לעשותן, ובמשקין שזבו, בלמשקין כולי עלמא מודו דאסור, לפי שהסחיטה רגילה וקלה, ואילו שרית ליה כשזבו אתי למסחט לכתחלה ולאו אדעתיה. ומיהו לסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין, אי גזר בהו ר"י הוא דאיכא לדמויינהו, דכיון דר"י לא גזר בלעומדין לאכילה, ואפילו הכי בסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין גזר, אף על פי שהדבר רחוק שיבא לידי סחיטה, דכיון דהקצה אותן לאכילה, עד שיתן לבו לעקור דעתו מהן מאוכלין ולסחטן יהיב דעתיה שיש אסור בדבר ונזכר ונמנע, ואפילו הכי גזר בהו ר"י לדידיה, הכא נמי דאיכא למגזר בשחיטת בהמה, דכיון דקיימא לאכילה אי שרית ליה בדיעבד אתי למשחט לכתחלה בשוגג. והרמב"ן ז"ל תירץ דטעמא דלמשקין שאסור, היינו משום נולד, אבל לשמא יסחוט לא חייש רב לדעת ר"י, אבל לאוכלין אינו משום נולד, המשקה הבא שלא לרצון לא הוי משקה, והכי איתא בשבת (קמג, ב) הילכך אוכלא דאפרת הוא, ולרבנן נמי דחיישי שמא יסחוט, לא דמי לשחיטת בהמה, דהתם הוא דחיישינן דכיון דאתי ממילא אי שרית ליה ועבדית ליה התירא במילתא מעיקרא אתי למיעבד בידים, אבל שחיטה דלא אתיא ממילא, אפילו שרית להו בדיעבד, ליכא למגזר דילמא שחיטה לכתחלה, דהא לא עבדינן ליה התירא במילתא מעיקרא. וקצת אני מסתפק בתירוץ זה, דאם כן מאי קא מקשה ואזיל מדר"י אמר שמואל דאמר מודה היה ר"י בסלי זיתים וענבים, דכי מודו בהא ר"י מאי הוי, והא לא דמי דהתם אתי ממילא והכא תלוי במעשיו, ואי מקשינן מדר"י ולא מחלקין בטעמייהו, אם כן תהדר קושיא לדוכתה, אמאי נסבין חבריא למימר רבי היא כל שכן לרבנן. ושמא לטעמיה דאביי דמקיש להו ולא מיפלג בטעמייהו קא פריך, אבל לדידיה לא דמי כלל. והרב בעל המאור ז"ל כתב דמשום הכי לא אקשי ליה הא לא דמיא (למכניסין) [למכניסו] לאוכלין, אלא (דמכניסין) [למכניסו] למשקה [ד]היוצא מהן אסור, משום איכא לאקשויי עלה בהא ר"י ולא לרבנן והא כל שכן [לרבנן] דמחמרי טפי ואמאי נסבין חבריא למימר ר"י היא, משום הכי שבקינן לכל הדין שקלא וטריא, משום דלא דמיא שחיטה בהמה לסחיטת פירות כלל, ואתאן עלה מצד אחר למימר רב יהודה דנרות היא.

    Rashba on Chullin 14b · Sefaria

    Meiri

    מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יום טוב בשתי רוחות אחד למערב ואחד למזרח ואומר אם יבא חכם למזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבמערב עירוב ואם יבאו שני חכמים אחד למערב ואחד למזרח לאיזה שארצה אלך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב ואהא כבני עירי לילך אלפים אמה לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה ואחר שכן אין צריך לפרשה כר' יהודה שאינו מתיר שיתנה על שני חכמים דהיינו לכאן ולכאן אלא באחד שאם בא למזרח או למערב ואף זו לדעתו בשכבר בא חכם שאין שם צורך ברירה וגלויי מילתא בעלמא הוא אלא אף בשנים ואף בשלא בא בשעת העירוב וכן אף בשלא יבא עד למחר וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך במקומו במסכת עירובין פרק שלישי:

    כל הכלים הראויים לטלטל בשבת שנשברו בין שנשברו קודם השבת בין שנשברו בשבת אם היו השברים ראויים לשום מלאכה אע"פ שאינן ראויים למעין מלאכתן הראשונה מותר לטלטלם כגון שברי עריבה לכסות בהן את החבית שברי זכוכית לכסות בהם את פי הפך וכן כל כיוצא בזה ואם לא היו השברים ראויים לשום מלאכה אסור לטלטלם ויש בקצת דברים אלו חולקים וכבר ביררנו הענין במסכת שבת פרק כל הכלים במשנה הרביעית:

    כבר ידעת שהסחיטה אב מלאכה ומתוך כך אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקה ואם יצאו מעצמן אסורין כל אותו היום גזירה שמא יסחוט ודבר זה אין כל הפירות שוים בו וכיצד הוא הדין זיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת ואם יצא מהן משקה מעצמן אסור לשהותו עד מוצאי שבת אפי' היו אותן זיתים וענבים עומדים לאכילה שאינו רוצה בכך הואיל ועיקרן של אלו לסחיטה הן עומדין גזירה שמא יסחוט תותים ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם היו עומדים לאכילה מותרין בשבת עצמו ואם הכניסן לצורך משקה אסורים עד מוצאי שבת שמא יתן דעתו לסחוט ושאר פירות כגון תפוחים וכיוצא בהם מותר לסחטם לכתחלה בשבת שלא בכונת הוצאת משקה שאין זה אלא כמפרד אוכל מתוך אוכל ומותר אף לתוך קערה שאין בה אוכל ומ"מ בכונת הוצאת משקה אסור ויש מתירים וכבר ביארנו טעם מחלוקתם עם שאר דברים הצריכים בביאור השמועה בראשון של יום טוב ובמסכת שבת:

    Meiri on Chullin 14b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אימר דשמעת כו' אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותו שבת עכ"ל ומהך דנר שהדליקו בה באותו שבת ליכא לאוכחי דר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור דאיכא למימר דאיירי בנר של חרס דתרתי אית ביה מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור וכה"ג כתבו בתוספות פרק כירה ע"ש:

    Chidushei Halachot on Chullin 14b · Sefaria

    Maharam

    ברש"י ד"ה מזרח ומערב נמי וכו' והחכם יכול לילך ד' אלפים אמה וכו'. טעמו של רש"י דהוכרח לכתוב זה משום שהוקשה לו הא ע"כ צ"ל שכבר בא חכם בשעה שקידש היום לתוך ב' אלפים של בהמ"ד דאל"כ היאך יכול לבא בשבת לדרוש שם בבהמ"ד וא"כ הואיל והיה בתוך התחום של בהמ"ד הוי כאלו כבר בא לכך כתב שלעולם בשעה שקדש היום עדיין לא בא לתוך התחום של ב"ה והחכם יכול לילך ד' אלפים וכו' אלא שמה שכתב רש"י אחר זה והכי נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב וכו' קשה דהיאך אפשר לומר כן והלא מב"ה שבמזרח העיר לשבמערב העיר יותר מח' אלפים אמה שהרי ע"כ כל ב"ה רחוק מן העיר לערך ד' אלפים שהרי בשביל זה הוא מניח העירוב כדי שיכול לבא לשם בשבת והפירוש הנכון הוא כמו שפרש"י בסוף מס' ביצה דאפ"ל בשעת כניסת השבת לא היה בדעת החכם לבא לכאן לב"ה אלא היה בדעתו לישאר שם במקום שהוא ע"ש והתוס' הקשו קושיא זו שם בסוף ביצה על פרש"י ונראה שגירסת חספרים נתחלפה ששם ברש"י היה כתיב כלשון שכתב רש"י כאן והכא צ"ל כלשון שכתב רש"י שם וק"ל:

    בתוס' ד"ה אימר דשמעת ליה וכו' ומוקי מתני' כר' יהודה דמבשל ר"ל ולמה ליה למהדר מכל הני שנויי דלעיל דהוה מוקי טעמא דמתניתין מטעם מוקצה כר"י לוקמי למתניתין במוקצה כדמעיקרא ומטעם מוקצה מחמת איסור משום דלא מתוקמא משום מוקצה וכו' ועיין בדף שאחר זה בתוס' ד"ה כי שרי ר"מ וכו':

    Maharam on Chullin 14b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 14, Amud Bet, about 282 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “התם כדקתני טעמא, אמרו לו לרבי מאיר:…”

      Named: רבי מאיר.

    2. Segment 23 words

      Opens “אלא מדתני איו.…”

    3. Segment 326 words

      Opens “דתני איו, רבי יהודה אומר: אין אדם…”

      Named: רבי יהודה, רב עירובו.

    4. Segment 414 words

      Opens “והוינן בה: מאי שנא לכאן ולכאן דלא,…”

      Named: רב נמי.

    5. Segment 56 words

      Opens “ואמר רבי יוחנן: וכבר בא חכם.…”

      Named: רבי יוחנן.

    6. Segment 632 words

      Opens “אלא אמר רב יוסף: רבי יהודה דכלים…”

      Named: רב יוסף, רבי יהודה.

    7. Segment 718 words

      Opens “רבי יהודה אומר: ובלבד שיהו עושין מעין…”

      Named: רבי יהודה.

    8. Segment 822 words

      Opens “מעין מלאכתן אין, מעין מלאכה אחרת לא;…”

    9. Segment 923 words

      Opens “אמר ליה אביי: מי דמי? התם מעיקרא…”

      Named: אביי.

    10. Segment 1021 words

      Opens “ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר: אוכלא דאיפרת…”

      Named: רבי יהודה.

    11. Segment 1113 words

      Opens “רבי יהודה אומר: אם לאוכלין היוצא מהן…”

      Named: רבי יהודה.

    12. Segment 1216 words

      Opens “לאו אתמר עלה, אמר רב יהודה אמר…”

      Named: רב יהודה, רבי יהודה, שמואל.

    13. Segment 1313 words

      Opens “אלמא, כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה; הכא…”

    14. Segment 1415 words

      Opens “מידי הוא טעמא, אלא לרב, האמר רב:…”

      Named: רבי יהודה.

    15. Segment 1521 words

      Opens “אלא אמר רב ששת בריה דרב אידי:…”

      Named: רב ששת, רב אידי, רבי יהודה.

    16. Segment 1619 words

      Opens “אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת…”

      Named: רבי יהודה.

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Chullin 14b · Segment 6 — “אלא אמר רב יוסף: רבי יהודה דכלים היא, דתנן:…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Chullin 14b · Segment 12 — “…רב יהודה אמר שמואל: מודה היה רבי יהודה לחכמים…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Chullin 14b · Segment 9 — “אמר ליה אביי: מי דמי? התם מעיקרא כלי, והשתא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 14b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026