Talmud Builders

    Chullin 110b

    Chapter 8 - Kol HaBasar

    גם: חולין דף ק״י ע״ב, פרק ח׳ כל הבשר

    English translation - Chullin 110b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1With regard to a borrowed robe, during all of the first thirty days that one borrows it, one is exempt from performing the mitzva of ritual fringes with it.

    2Meanwhile, as Rav Ḥisda and Rami bar Tamrei were talking, the attendants brought in a certain man to Rav Ḥisda’s court who would not honor his father and mother, and they tied him to a pillar in order to flog him.

    3Rami bar Tamrei said to them: Leave him alone, as it is taught in a baraita : With regard to any positive mitzva whose reward is stated alongside it in the Torah, the earthly court below is not warned to enforce it through punishments such as flogging. And it is stated after the mitzva of honoring one’s father and mother: “That your days may be long, and that it go well with you” (Deuteronomy 5:16). Rav Ḥisda said to Rami bar Tamrei: I see that you are very sharp. Rami bar Tamrei said to Rav Ḥisda: If you were in the place where Rav Yehuda resides, I would be able to show you my sharpness of mind far better than here.

    4§ Pursuant to the discussion of different local customs, Abaye said to Rav Safra: When you ascend there, to Eretz Yisrael, ask the Sages there: With regard to liver, how do you treat it? When Rav Safra ascended to Eretz Yisrael he found Rav Zerika and asked him this question. Rav Zerika said to him: I cooked liver for Rabbi Ami and he ate it.

    5When Rav Safra returned to Babylonia and came before Abaye and reported what Rav Zerika had said, Abaye said to him: I do not raise the dilemma as to whether liver renders itself prohibited if cooked alone. It is clear to me that the blood that diffuses out of the liver is not absorbed again while it cooks. When I raise the dilemma, it is with regard to whether liver renders prohibited another piece of meat cooked with it. Rav Zerika’s statement therefore has no bearing on my question.

    6Rav Safra asked Abaye: What is different about the issue of the liver rendering itself prohibited, that you did not raise the dilemma with regard to this case? It is presumably because the answer is obvious to you, as we learned in a mishna ( Terumot 10:11) that liver is not rendered prohibited by its own cooking. But if so, you should not raise the dilemma with regard to whether it renders the other piece of meat prohibited either, as we learned in that same mishna: Liver renders food cooked with it in the same pot prohibited but is not prohibited itself, because while it does expel blood as it cooks, it does not absorb this blood again, since the blood diffuses only outward. Abaye said to Rav Safra: That mishna does not answer my question, as perhaps there it is referring specifically to forbidden liver, e.g., the liver of a non-kosher animal.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כפתוהו - על העמוד להלקותו כדתניא (כתובות דף פו.) בד"א דארבעים ותו לא במצות לא תעשה שכבר נעשית העבירה אבל מצות עשה שלפניו ואינו רוצה לקיימה כגון אומרין לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו:

    שמתן שכרה בצדה - למען יאריכון ימיך (שמות כ) לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה:

    כבדא מה - אתם נוהגין בו מותר לבשל בקדרה או אסור מפני שפולט דם ואע"פ שכולו דם אפ"ה לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור:

    כי סליק - רב ספרא:

    אשכחיה לרבי זריקא - ובעא מיניה:

    אמר ליה - ר' זריקא:

    אנא שלקי לר' אמי ואכל - בשלתי לו הכבד ואכלו:

    כי אתא - רב ספרא:

    לגביה - דאביי סיפר לו מה ששמע:

    א"ל - אביי:

    למיסר נפשה - שיהא דם הנפלט ממנה חוזר לתוכה ואוסרת:

    לא מיבעיא לי - דפשיטא לי דכיון דטרודה היא לפלוט ולהוציא כל שעה לא בלעה:

    כי קמיבעיא לי למיסר חבירתה - אם דם היוצא ממנה אוסר בשר אחר המתבשל עמו:

    דתנן הכבד [אוסרת] ואינה נאסרת - כלומר מדפשוט לך בדידה דשריא אלמא שמיעא לך הא מתני' אם כן למיסר נמי חבירתה לא תיבעי לך דהא הך משנה גופה תנן בה דאוסרת ובסדר זרעים היא:

    אמר ליה דלמא ההיא בכבדא דאיסורא - כגון דטרפה:

    חולין 110 עמוד ב

    1טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית.

    2אדהכי, אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה, כפתוהו׃

    3אמר להו: שבקוהו דתניא: כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה. אמר ליה חזינא לך דחריפת טובא. אמר ליה: אי הוית באתריה דרב יהודה, אחוינא לך חורפאי.

    4אמר ליה אביי לרב ספרא: כי סלקת להתם, בעי מינייהו: כבדא, מה אתון ביה? כי סליק, אשכחיה לרב זריקא. אמר ליה: אנא שלקי ליה לרבי אמי, ואכל.

    5כי אתא לגביה, אמר ליה: למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי, כי קמבעיא לי למיסר חבירתה.

    6מ"ש למיסר נפשה דלא מיבעיא לך דתנן: אינה נאסרת, למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך! דתנן: הכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת ואינה בולעת. אמר ליה: דילמא התם בכבדא דאיסורא,׃

    Tosafot

    טלית שאולה פטורה כל שלשים יום כו' - מדאורייתא פטורה לעולם כדקאמר בראשית הגז (לקמן חולין דף קלז.) כסותך ולא של אחרים אלא לפי שנראית כשלו חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך דאין דרך לישאל יותר משלשים יום ומכאן מדקדק ר"ת דסתם שאלה שלשים יום כמו הלואה דאמרינן במכות (דף ג:) המלוה את חבירו סתם אין רשאי לתובעו פחות משלשים יום ונראה דאין ראיה מזה דה"נ אמרינן בהתכלת (מנחות דף מד.) השוכר בית בחוצה לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה אע"ג דסתם שכירות לא הויא שלשים יום ולענין ברכה נראה שאין לברך על השאולה אע"פ שאומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה אע"ג דפטורות דהוי אינה מצווה ועושה מדאשכחן רב יוסף דאמר מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן ואם לא היה יכול לברך כל הברכות לא היה שמח בדבר מ"מ לא דמי לטלית שאולה דהתם אדם אחר היה חייב שאינו סומא או שאינה אשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו ואעפ"כ המברך לא הפסיד וי"מ דאם היא של כלאים כגון תכלת דאסורה כיון דפטורה מדאורייתא ואומר ר"ת דאין לחוש מדאמרינן בריש התכלת (מנחות דף מ:) ותכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה ומסיק כגון שהטיל למוטלת פירוש טלית שיש בה ציצית כבר ולא בעי למימר כגון שאחר כך הסיר הראשונים וקמ"ל דלא הויא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דאם כן למה ליה למימר אין בה משום כלאים לימא הטיל למוטלת כשרה אלא הא קמ"ל כל טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל ענינים בין להתעטף בין להציע תחתיו בין לו בין לחבירו בין לאשתו בין ביום בין בלילה דלגמרי שרא ביה כלאים והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כה:) גזירה משום כסות לילה לא כמו שפירש בקונטרס שמא יתכסה בה בלילה אלא גזירה משום כסות המיוחד ללילה דלא אשתרי בה כלאים כלל דאימעיט מוראיתם ור' אלעזר ממי"ץ הקשה לו דאמר בריש ערכין (דף ג:) הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ומפרש דכהנים אצטריך ליה דסלקא דעתך אמינא הואיל ואשתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרי ולא אמרינן דאישתרי בכל ענין ואומר ר"ת דהתם נמי אישתרו בכל ענין אפילו שלא בעידן עבודה כדאמרינן בפרק בא לו (יומא דף סח.) גבי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם או לא ת"ש לא היו ישנים בבגדי כהונה שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי ועוד תניא התם גבי בגדי כהונה דלצאת בהם במדינה אסור פירוש משום איסור הקדש ובמקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה והא דקאמר נהי דאשתרו בשעת עבודה כלומר בגדים שלובשים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה פירוש בגדי חול מי אישתרו בכלאים ומיהו משמע התם דלא שרו אלא דרך לבישה דבעי למידק התם דניתנו ליהנות בהם מדקתני פושטים אותם ומקפלים ומניחין אותם תחת ראשיהם ודחי לא תימא תחת ראשיהם אלא אימא כנגד ראשיהם וה"נ מסתברא דאי ס"ד תחת ראשיהם נהי דנתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום כלאים ולפי זה בטלית שאולה היה אסור להציעו תחתיו ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתה לצורך הנאתו ובין בגדי כהונה שעיקר לבישתן לצורך עבודה:

    כל מצות עשה שמתן שכרה כו' - וא"ת והרי צדקה דכתיב פתוח תפתח את ידך וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו' (דברים טו) ואמרינן בפ"ק דב"ב (דף ח:) דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוז לצדקה ואומר ר"ת דאכפייה היינו בדברים כדאשכחן פ' נערה בכתובות (דף נג.) אכפייה ועל ועוד דבצדקה נמי איכא לאו לא תקפוץ ולא תאמץ (דברים טו):

    כבדא מה אתון ביה - אומר ר"ת דכולה הך שמעתא איירי בכבד שלא נמלח דאי בתר מליחה ושהייה במלח פשיטא דשרי לבשלה בהדי בשר שעל ידי מליחה יצא כל הדם שכך נוהגין העולם לבשל אחר צלייה והוא הדין דשרי אחר מליחה דשיעור מליחה פי' בה"ג דהוי כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי ופולט על ידי מליחה כמו שפולט על ידי צלייה אבל בלא מליחה מיבעיא ליה אי שרי לבשל עם בשר דשמא דם הכבד אע"פ שפירש מותר אע"פ שדם שאר האברים שפירש אסור כדאמרינן בפ' קמא דכריתות (דף ד:) חד לדם האברים ולכך אמרינן לקמן (חולין דף קיג.) דאין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב דם הכבד שמא שרי דהא כל הכבד דם הוא ושרייה רחמנא כדאמר לעיל (חולין דף קט:) שרא לן כבדא ונראה דמדאורייתא פשיטא ליה דדם הכבד מותר אף על פי שפירש משום דכולו דם הוא כדפירשתי מדלא חשיב פרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) דם הכבד דקתני דם הטחול ודם הלב ודם הכליות ודם האברים הרי אלו בלא תעשה אלא מדרבנן מבעיא ליה ואפילו נאסור מדרבנן דם היוצא ממנו על ידי מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר דם כי היכי דגזרינן בדם מהלכי שתים דאמרינן (שם דף כא:) שבין השינים מוצצו שעל הככר גוררו מ"מ מיבעיא ליה בבשול לפי שאינו ניכר הדם כלל ולכך יהא מותר ולא נגזור בשול כבד אטו בשול בשר אחר בלא מליחה ועוד יש לומר בע"א דבלא מליחה פשיטא דאסור ועל ידי מליחה הוא דמבעיא ליה כיון שיש בכבד רוב דם שמא אינו יוצא כולו על ידי מליחה או שמא יוצא ומיהו קשה קצת דקאמר בסמוך למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דתנן הכבד אוסרת הא איכא לאוקמי בשלא נמלחה ולפירוש רבינו תם ניחא וי"ל דמשמע ליה דמיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר ולקמן (חולין דף קיא.) גבי בר שבא דאייתו לקמיה כבדא שליקא ולא אכל לפירוש ר"ת צריך לומר דיודע היה שלא נמלחה הכבד והא נמי דפשיט מההוא דקריבי קניא בקופיה יודע היה שלא נמלחה הכבד אף על פי שצ"ל כי הריאה והלב שהיו עם הכבד נמלחו ואין לתמוה על זה דכמה דברים היו עושין כדי להראות הלכה לתלמידים אי נמי כל שלשתן נמלחו אלא דלכבד לא מהניא מליחה אלא בקריעת שתי וערב וחתוכיה לתחת כדקאמר בסמוך ולקמן (שם) נמי דקאמר אבל לטחול שומנא בעלמא הוא ומייתי מדשמואל דעבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דהקזה היו יודעים דבלא מליחה היו עושין לו דבמליחה כבדא נמי שרי א"נ התם קאי אקריעה שתי וערב הני מילי כבדא אבל טחלא לא בעי קריעה כי הא דשמואל כו' ויודעין היו דמטחול שלם עבדי ליה ורב אלפס כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד אפילו אחר מליחה בלא צלייה:

    דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא כו' - משנה היא במסכת תרומות (פ"י מי"א) ותימה רב ספרא מעיקרא מאי סבר שלא הביא לו המשנה כמו שמביאה לבסוף דבסתמא גם מתחלה היה יודע דמשניות אפילו דזרעים ודטהרות היו שגורות בפיהם כדפי' בפרק תולין (שבת דף קלח:) גבי עתידה תורה שתשתכח מישראל הא נמי מתניתין היא השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה מפני שהתנור תחלה ויש לומר דגם בתחלה היה יודע המשנה אבל היה סבור שאביי הוה מסופק בשלוקה אם נאסרת או אינה נאסרת כמבושלת דפליגי בה תנאי בסמוך והיה מסופק היאך הלכה ועל כן הביא לו ראיה מר' זריקא ור' אסי שלקו ליה ואכיל והשיב לו אביי דלמיסר נפשה לא קמיבעיא ליה דאינה נאסרת כת"ק דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וכסתם מתניתין דתרומות והשיב לו למה אין פשוט לך מתוך אותה משנה עצמה שאתה למד ממנה שאינה נאסרת אפילו בשליקה שאפילו בבישול אוסרת חבירתה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה. ר"ת ז"ל פירש דבלא מליחה מבעי' ליה, משום דאמרינן לקמן (חולין קיג, א) דאין מחזיקין דם בבני מעים, והוה מספקא ליה לאביי אם כבד בכלל בני מעים, ואף על גב דאמרינן התם תרגמה אכרכשא והדרא דכנתא ומעיא לא סיימוה קמיה, אבל מפשטא פשיטא ליה לאביי דבמליח שרי, דלא גרע משאר בשר דסגי ליה במליח, ועוד אפשר לומר דמשום דכולה כבד דם הוא ואפ"ה שרייא רחמנא הוא דמיבעי ליה כדאמרינן לעיל (חולין קט, ב) אסר דם התיר כבד, וקא מבעי ליה אם התירו לגמרי, וקשה לפירושו דא"כ הא דא"ר זריקא אנא וינאי בריה דר' אמי אקלעינן לבי יהודה בריה דריב"ל וקריבו ליה קניא בקופיה ואכל מאי ראיה איכא מינה, דילמא מליח הוא, דהא ודאי ריאה ולב דתלי ביה מליחו וכי היכי דמלחו הני מלחו נמי לכבד. וא"ת דידעי דלא מלחו ליה, זה דוחק גדול, דמ"ט מלחו הני ולא מלחו כבד, דאטו להורות הלכה למעשה הוא דבעי, ועוד דדם כבד ודאי אסור מדאורייתא כדאמרינן לקמן (חולין קיא, א) דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן ומדם הכבד הוא דקאמר דהוי דאורייתא, דאי אמרת דה"ק בדם איכא למגזר משום שאר דם דהוי דאורייתא, אי הכי בחלב כחל נמי איכא למיגזר הכי, דהא חלב דעלמא נמי דאורייתא, אלא ודאי דם כבד עצמו קאמר דהוי דאורייתא, ואם כן מאי קא מיבעי ליה לאביי דמי גרע משאר בשר דבעי מליחה, (אבל) [אלא] ודאי במליחה קא מיבעיא ליה, והכי קאמר בעי מינייהו כבדא מליחה מה אתון ביה בקדרה מי נפיק כוליה דם במליחה כשאר בשר או לא כיון דאיכא דם טפי (לא) בעי קריעה ומליחה, והשתא מייתי ראיה שפיר ר' זריקא מדאייתיאו קמייהו קניא בקופייה דהא חזו ליה לכבדא דהוי שלים, אלמא לא בעי קריעה אלא במליחה סגי כשאר בשר ובקדרה הוה, והא דאמר ליה ר' זריקא רב אמי שלקי ליה ואכיל במליחה קאמר, ואמ"ל אביי למיסר נפשיה לא מיבעיא לי, כלומר דכבד פולט הוא בשפע ומתוך טרדתו לפלוט אינו בולע ואפילו לא נמלח נמי לא אסר נפשיה, והא דאקשינן עליה ממתני' (דבכורות) ואמרינן למיסר נפשיה מ"ט לא תיבעי לך דתנן (תרומות פ"י, מי"א) הכבד אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך כדתנן הכבד [אוסרת ו]אינה נאסרת, ופריק דילמא התם בכבד דאיסורא, ה"ה דהוה מצי לשנויי ליה דילמא התם בשלא נמלח, אלא דלא בעי לאוקמי בהכי, דאי בלא נמלח מאי קמ"ל פשיטא דאוסרת דלא גריע משאר בשר. ומיהו תמיהא לי דמהא דר' אמי דשלקי ליה ודאי איכא למשמע דיוצא מידי דמו לגמרי במליחה, דודאי רב ספרא במליחה בעא מיניה מר' זריקא כדאמר(ן) ליה אביי למיבעי מינייהו, וכי אהדר ליה [ד]רבי אמי [שלקו לי' ואכל ואם נימא דלא יצא] לגמרי מידי דמו במליחה אמאי שלקי ליה בקדרה במליחה לבד והא חוזר ובולע הוא דם שנפלט ממנו, ואי משום דאינה נאסרת, אמאי מלחי ליה כלל, אלא ודאי מדמלחי ליה ושלקו שמע מינה דיוצא הוא לגמרי מידי דמו בכך, וי"ל דילמא הא דמלחי ליה משום גזרה אטו בשר דעלמא דאי שלקי ליה בלא מליחה אתי למשלק שאר בשר בלא מליח. אבל למגזר משום דאתי לבשולי בהדי בשר לא גזרי', והילכך אע"ג דבהדי בשר אסור בהדי נפשיה לא גזרי', דכולי האי לא גזרינן הכי הוה משמע ליה לאביי בעובדא דר' אמי כנ"ל. והא דאמרינן דלמא התם בכבדא דאיסורא משום שמנונית, ומתניתין הכי קתני הכבד של נבילה אוסרת בשר שחוטה שנתבשל עמו משום שמנונית, דלא תימא דכבד כיון שמתחממת סולדת היא בכח האש ואינה פולטת שמנונית ולא רוטב, קמ"ל דפולטת היא שמנונית ואוסרת החתיכות שנתבשלו עם חתיכת נבלה לפי שהיא פולטת תדיר דם ואינה בולעת. ותמיהא לי דלא אמרינן איידי דטריד למפלט לא בלע אלא בדם ומשום דמשרק שריק, אבל חלב ושמנונית ורוטב ודאי נוח הוא ליבלע ואפילו בדבר שטרוד לפלוט נסרך ובלע, וכדאמרינן לקמן (חולין קיב, ב) בעובדא דרב מרי בר רחל דאימלח ליה בשר נבלה בהדי בשר שחוטה, ואוקימנא דאימלח בכלי מנוקב, ואפ"ה אסרה רבא, דאע"ג דטריד לפלוט דם ואינו בולע שאר הדם שנפלט בין [מ]חתיכה עצמה בין [מ]שאר החתיכות הציר שהוא רך ונסרך נבלע בה ואסרה, וכן נמי בהנהו (לעיל חולין צז, ב) אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא. וי"ל דשאני כבד שפולט בשפע, ואיידי דטרידי למפלט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית וכדאמר רבה בר בר חנה גבי שוחט בסכין של נכרים, דאע"ג דאיכא שמנונית מדובק בדופני הסכין אינו נבלע בכותלי בית השחיטה, ואמרינן טעמא בריש מכלתין (ח, ב) דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא, כלומר בשפע לא בלעי אפילו שמנונית, ואף על גב דרב לא סבירא ליה הכי ואמר דבעי קליפה, דאלמא אפילו בשופע בולע שמנונית, דילמא התם משום דוחקא דסכינא הוא דבלע, הא לאו דוחקא דסכינא כל שפולט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית כנ"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 110b

    Chullin 110b. The full printed text of this folio side - 6 numbered segments, about 124 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 110b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026